קוסמת בטעות

אני ממש מצטערת - יש לי נטייה מוזרה להעלות פרקים מאוחר.

אולי בגלל שאני דוחה את זה כל היום, ורק בערב כותבת.

סליחה לכם, אני מקווה שמחר יעלו שניים - לא מבטיחה, מקווה.

תנסו להנות,

אלה

------

קמתי בבוקר, עייפה למדי. הפעם כשהתעוררתי, אליסי ישנה ואלי וקארי כנראה כבר ירדו לאולם לארוחת הבוקר. התארגנתי, ומהסיבה שלא רציתי ללכת לבד - הערתי את אליסי.

חבטתי בה עם הכרית שלה, עד שהיא לבסוף התעוררה ומצמצה אלי.

"אס... זאת את?"

"כן" עניתי לה.

"למה את מעירה אותי?"

"למה את הערת אותי אתמול?"

"נקודה טובה."

היא הנהנה אלי וגררה את עצמה לכיוון חדר המקלחת.

°°°°

בזמן שחיכיתי לאליסי, החלטתי לרדת לחדר המועדון, לנסות להכיר אולי ילדים חדשים, בתקווה, שאחד מהם עשוי להבין אותי.

אך בדרכי למטה קולותיהן של שתי בנות קטעו אותי, ומיהרתי להאזין לשיחתן, שהכילה את שמי - בערך.

"אסטינה. כן, איפה היא באמת?"

"היא חולה, לא שמעת?"

"היא הודיעה למגקונגל?"

"לא נראה לי, לפחות לא לפני המיון"

"אבל זכרתי שהיא עלתה לבמה, לא?"

"כן, ואפילו התמיינה לרייבנקלו!"

"אבל איפה היא? היא לא היתה אמורה להיות איתנו בחדר?"

"אני לא יודעת! דיברתי איתה והיא אמרה שהיא לא הגיעה אל המיון!"

"אז מי עלתה לבמה?"

°°°°

ישבתי לצד אליסי בשולחן הארוך של בית רייבנקלו, תוהה על השיחה ששמעתי ועל פירושה. קיוויתי בליבי שהבנות לא פנו אל דמבלדור או מגקונגל בנושא הזה, או, בעצם - לשום גורם שיכול לעשות דבר בעניין. קיוויתי שהן ישכחו מהמקרה.

אליסי הסתכלה עלי. 

"על מה את חושבת?"

ניסיתי לאלתר משהו. "על השינוי הזה. זה מטורף, לא?"

וזה לא היה שקר.

יום לפני כן, כבר קיבלתי מערכת שעות, שכמובן, היתה זהה לזו של אליסי.

"יש לנו עוד עשר דקות לחשים, את וההרהורים שלך! נאחר לשיעור הראשון של השנה!"

הנהנתי, ורצתי אחריה, ביד אחת אוחזת באליסי ובשניה את שרביטי ושאריות הארוחה שלי.

°°°°

בקושי הגענו בזמן. למזלנו הרב, פילטיק לא שם לב, וגם היו שלושה סלית׳רינים שהגיעו אחרינו, ככה שהם ספגו את העונש.

פילטיק היה איש נמוך קומה. וכשאני אומרת נמוך קומה - אני מתכוונת, מאוד נמוך קומה. גובהו היה אולי פחות ממטר אחד.

הוא עמד על ערימת ספרים, ואחז שרביט בידו.

"שלום תלמידים," הוא פתח ואמר. "ברוכים הבאים לשנתכם הראשונה בהוגוורטס, בית הספר הנחשב ביותר לכישוף ולקוסמות. כולכם הגעתם לכאן מהסיבה שקיימות אצלכם ואצלכן מיומנויות של קסם. ואם הינכם חוששים - אל תפחדו. אם הגעתם לכאן, אתם קוסמים."

הוא העביר את מבטו על כל השולחנות, בוחן כל תלמיד ותלמידה, כאילו בודק אותנו. ניסיתי להיראות הכי קוסמת שאני יכולה, כאילו, כמה שאני יכולה כשאני כאן בטעות. 

"אנא אל תזלזלו במקצועות המלמדים כאן, בשיעור זה ובנושאים אחרים. החל משנתכם החמישית, אתם תתחילו להיבחן על נושאים אלו, אז כדאי לכם להקשיב." הוא המשיך את נאומו.

הרייבנקלואים שבכיתה הסתכלו עליו במבט סקרן, וחיכו להמשך דבריו.

"הכישוף הראשון שלומד כמעט כל קוסם, וכמובן שהוא גם הפשוט ביותר - נקרא לומוס. חזרו אחרי!" הוא אמר.

במקהלה של קולות, כל הכיתה חזרה אחרי דבריו.

"לומוס!"

"הכישוף הזה," הוא המשיך והסביר, "ישמש אתכם רבות. הוא נועד להפקת אור מקצה שרביטכם. מתחילים בו לרוב, כי רוב הקוסמים מסוגלים לבצעו בצורה מושלמת בפעם הראשונה, אך אל תבהלו אם יקח לכם קצת זמן." 

באומרו זאת, החל חולף מבטו על הצד הסלית׳ריני של הכיתה.

"ועכשיו - נסו בעצמכם. התרכזו באור, באנרגיה!"

הסתכלתי על השרביט שלי.

הוא הסתכל עלי בחזרה.

ידעתי שאין שום סיכוי.

דימיינתי את האור הנפלט ממנו.

"לומוס!"

שום דבר לא קרה.

העברתי את מבטי על בני הכיתה. אליסי, כמובן, הצליחה בניסיון הראשון, והציעה לי את עזרתה.

הסכמתי, למרות שידעתי שאור, לא יצא מהשרביט הזה.

"לומוס!" אמרתי בביטחון.

שוב שום דבר לא קרה.

בשלב הזה, כבר רוב התלמידים הצליחו להפיק אור מקצה שרביטתם. הרגשתי מושפלת.

"לומוס!"

נו כבר, אמרתי בלב. ידעתי שלא משנה כמה אתאמץ, לא יקרה כלום. הקסם לא שכן בי.

בשלב הזה כבר כולם הביטו רק בי. אפילו פליטיק הביט בי בהפתעה.

כמה התחילו לצחוק בלגלוג. ידעתי שאין טעם להמשיך לנסות. אני אלך אל דמבלדור, ואתוודה בפניו. אספר לו שאני לא קוסמת. הוא היה נראה לי אדם טוב, שלא יפגע בי.

קמתי מכיסאי, והחלתי רצה החוצה, מקווה שאף אחד לא קם לרוץ אחרי.

°°°°

נתקלתי חזיתית בנער. הוא היה בעל שיער שחור פרוע, ועיניים ירוקות. הוא הסתכל עלי בחיוך, והציג את עצמו.

"לואיס, רייבנקלו, שנה ראשונה."

"היי," אמרתי לו, "אני קצת ממהרת"

הוא חייך אלי, והמשיך ללכת.

האטתי קצת את קצב ריצתי. אם הייתי נתקלת במישהו קצת יותר מרושע - גורלי היה רע ומר.

התקרבתי לחדרו של דמבלדור. חיכיתי מאחורי כמה עמודים שם, עד שלבסוף הוא יצא מהחדר, מלווה במגקונגל.

רציתי למהר אליו, אך סקרנותי גברה עליי והחלטתי להקשיב לשיחתם.

"מוגלגית בהןגוורטס? מינרווה - זה שטויות!"

"לא, אני אומרת לך, קיבלתי דיווחים! תבטל כבר את בלחש!"

"זה פשוט לא הגיוני! איך היא התמיינה, והגיעה לרכבת, איך היא עברה את המחסום - או אפילו השיגה שרביט! איך? ומה שתגידי - אני לא מבטל אותו"

"אני לא יודעת, אבל מה שבטוח - היא מסתובבת בינינו!"

הסתתרתי מאחורי העמוד, ומיהרתי להמשיך להקשיב לשיחה. הם דיברו עלי.

"אז נמצא אותה, נגיד. ומה נעשה? אבל תהיי מוכנה שאני אשאיר את הלחש שהטלתי, ואאפשר להשתמש בטכנולוגיה המוגלגית שהיא מכירה לתקופה עד שהיא תלך מכאן."

"אני לא יודעת, אלבוס. זה לא נשמע לי רעיון טוב."

"אני מאמין שאם נמצא אותה, נוכל לשלוח אותה הביתה, ולמחוק את זכרונה"

מגקונגל הנהנה, ואני נמלטתי משם.

לא ממש הבנתי באיזה לחש מדובר, אולי משהו שיאפשר לי להשתמש בטכנולוגיה המוגלגית. אני אשאל את אליסי על זה.

אני צריכה מידע - ומה שבטוח, זה שאסור לי להתחיל מאפס.

לא שוב.

אני אשאר בהוגוורטס, אבל לפני זה - אני חייבת למצוא דרך לבצע קסמים.

הפרק הקודם		הפרק הבא