בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

אין לי ממש מה להגיד בתור הקדמה, כי הפרק הזה על פרסי ג'קסון, וכבר היה אותו.

כל מה שיש לי להגיד זה שהפרק מתחיל מהשלב שבו נגמרה נקודת המבט של פרסי.

אני מקווה שלא תשתעממו, ושהפרק הזה יצא טוב. רוצים לבדוק אם הוא טוב? אז תקראו אותו!

נקודת מבט של אנבת'

ברגע שראינו את הילד והילדה בסירה שזזה לבד פרסי אמר "הי!". אני לא מאמינה, כמה טיפשות יכולה להיות באדם אחד? והקטע המוזר הוא, שהוא לא עקבי בעניין. לפעמים הוא חכם אפילו יותר ממני, ולפעמים הוא דביל וראוי בהחלט לכינוי מוח אצה. כמו עכשיו.

כשאני חשבתי שלא הייתה דרך מטופשת יותר לפתוח בשיחה, הילד שבסירה אמר הסתכל עלינו ושאל "איך אתם יבשים?"

החלפתי מבטים של חוסר אונים עם הילדה שבסירה. למה נגזר עלינו גורל אכזר שכזה?

"אה, כמובן!" אמר ליאו. "אנחנו יבשים בזכותי!"

אוי ואבוי. לא חשבתי שיכול להיות כל כך גרוע.

"ליאו, אל תשקר להם." אמרתי, ואז פניתי לילדים בסירה. "אפשר לעלות לסירה שלכם? אנחנו יכולים להסביר לכם מה קורה פה. בערך."

הילדה הזדרזה לענות לפני הילד. "בטח שאתם יכולים לעלות! וגם באמת יעזור לנו שתסבירו לנו מה קורה כאן. אנחנו הגענו מ-"

"מימד אחר" השלים אותה הילד.

"גם אנחנו!" קרא פרסי תוך כדי שאנחנו עולים לסירה. "אה, ודרך אגב, איך הסירה שלכם זזה?"

"אין לי מושג," ענה הילד. "פשוט עשיתי כל מיני שטויות עם הסירה, והיא התחילה לזוז לבד."

"מגניב!" קרא ליאו. "הלוואי שגם אני הייתי יודע לעשות דברים כאלה!"

"רגע," קטעתי את השיחה שלהם (היא ממילא לא הייתה חשובה). "איך קוראים לכם?"

"אריק רקס," אמר הילד שמסתבר ששמו אריק רקס.

"בתאני," אמרה הילדה שהיה לה  ניצוץ של חוכמה בעיניים (כמו זה שאומרים  שיש לי). "ואיך קוראים לכם?"

"אנבת' צ'ייס," עניתי.

"ליאו ולדאז," ענה ליאו, וניפח את חזהו בגאווה.

"פרסאוס ג'קסון, אבל תקראו לי פרסי." אמר פרסאוס (הייתי חייבת).

"איזה שם ארוך!" אמר אריק בהתפעלות מזוייפת. חייבים לציין שיש לו חוש הומור יותר טוב מזה של ליאו.

"כן, אין אדם בעולם עם שם יותר ארוך ומסובך כמו שלי." המשיך פרסי.

"אבל אני אצליח להגיד אותו בכל זאת!" אמר אריק. "הנה, תקשיב: פרהסוס ג'וקסוסון חבל תיקרהאו לי פרסיר"

"היית קרוב," הצטרף ליאו. "אבל שכחת כמה רווחים, ושמת אחד מיותר. אומרים את זה ככה: פרה סוס ג'וק סוסון חבל תיקרה אולי פר סיר"

בשלב הזה הפסקתי להקשיב לשיחה שלהם ודיברתי עם בתאני. "את חושבת שהגענו מאותו עולם?" שאלתי אותה.

"על פי ההתנהגות שלהם, הייתי אומרת שכן." היא אמרה וגיחכה.

"אז אני אבדוק," אמרתי. "יש במימד שלכם את האלים?" ברגע שאמרתי את זה הראש של אריק הסתובב לעברי.

"מה?" שאלה בתאני בהלם. "יש אצלכם אלים? אצלנו יש קוסמים, ואנחנו גם כאלה." הראשים של פרסי וליאו הסתובבו אליה. השיחה שלהם הופסקה לחלוטין. "מה הקשר שלכם לאלים?" היא שאלה.

"הקשר שלנו" אמרתי. "הוא שאנחנו הילדים שלהם."

"מה??? אתם? בנים של אלים?" היא שאלה בהלם כפול ומכופל. " בנים של איזה אלים אתם, ובאיזו מיתולוגיה?"

"המיתולוגיה היונית." עניתי. "אני הבת של אתנה, אלת החוכמה והקרב. הוא-" אמרתי והצבעתי על פרסי. "הבן של פוסידון אל הים, הסערות ורעידות האדמה. בזכותו אנחנו יבשים. והוא-" אמרתי והצבעתי על ליאו. "הבן של הפייסטוס, אל הנפחות והאש. והוא נודניק רציני." ליאו מחה, אבל אני התעלמתי והמשכתי. "אילו כוחות קסם יש לכם?"

ההמשך בפרק הבא. מעצבן? לא נורא, זו המטרה.

ולמי שלא אוהב שאומרים לו שטויות, אז לא נורא. גם אני לא אוהב את זה.

(ומי שרוצה לדעת באמת למה לא נורא, אז זה בגלל שאני אמשיך כנראה מחר)

הפרק הקודם		הפרק הבא