מאלפוי הבת

סליחה שיצא קצר... פעם הבאה אשתדל להאריך

רייגן ואני הלכנו יחד לבית הספר בידיים שלובות, שתי ילדות תמימות בכיתה א'. אהבנו את הדרך מאחוזת מאלפוי אל בית הספר המקומי. כמובן שזו הייתה תחנה זמנית עד להוגוורטס, אבל עדיין זה היה נחמד. סטינו מהשביל כדי לראות את שפני הסלע ולבדוק אם הנמלים הביאו עוד "חול אדום" לבית שלהם.

"מה אתן עושות, צוציקיות?" נשמע קול מרושע מאחורינו. זו הייתה ילדה גבוהה ולא מוכרת מכיתה ה'.
"א..א.. אנחנו- בו- בודקות אם הנ-נמ- לים הביאו עוד ח-חול א-אדום לבית ש-ש- להם" גמגמה רייגן בפחד מהילדה הגדולה ושתי החברות שהופיעו לידה. "אוו, המגמגמת הקטנה והגועלית" אמרה ג'ולייט. "כמה מעורר רחמים! אולי את רוצה עזרה בלמצוא את החול האדום?" שאלה את רייגן במתיקות מזויפת. "ל-לא זה ב-בסדר" גמגמתי גם אני. הבנות היו מפחידות כמעט כמו הסוהרסן שפעם הגיע בטעות אל הבית שלנו. "הנה, בואי אני אעזור לך" אמרה ג'ולייט והובילה את רייגן לעבר שלולית בוץ. "א-איפה החול?" שאלה רייגן. "כאן, תתכופפי" היא דחפה את רייגן שרכנה לכיוון האדמה. "עוד, עוד" אמרה לה ג'ולייט תוך כדי שהיא מקרבת את פניה עוד ועוד אל שלולית הבוץ.
ופתאום- ספלאש! ג'ולייט דחפה את רייגן לתוך השלולית החלקלקה וכל הפנים שלה התמלאו בוץ. שלושת הבנות התרחקו בצחוק מרושע. אני נבהלתי מאד, ורייגן התחילה לבכות. הוצאתי מגבון קטן מהתיק וניקיתי קצת את פרצופה המלוכלך. הגענו לבית הספר בוכיות ומושפלות. המורה שלנו ניקתה את הפרצוף של רייגן וניחמה אותנו, אבל את הבושה אי אפשר היה למחוק.
מאותו היום התנכלו לנו ג'ולייט וחברותייה, עד שדראקו, שהיה בשנה ראשונה בהוגוורטס ביחד עם אחותה התאומה, פנסי, שמע על העניין. דראקו סיפר לפנסי על ג'ולייט, והיא מיד שלחה לג'ולייט ינשוף להפסיק עם זה. ובאמת, עד שהיא עברה לפנימיית עוף החול כבר לא שמעתי ממנה שום השפלה. רייגן כבר מזמן "מתה" אז אי אפשר היה להציק לה. הכל היה טוב.
עד שהיא שוב הגיעה לכאן.

אוףףףףףף.
למה היא הייתה חייבת לעקוב אחרינו?
בינתיים, המדריכה קראה לכולנו לבוא לרחבה. הייתה פעילות מאד נחמדה על מדע. הייתי מאד נהנית אם ג'ולייט לא הייתה נועצת בי וברייגן מבטים עוינים מהשורה שמאחורינו. אני מקווה שהיא לא זוממת שום דבר מיוחד...

הפרק הקודם		הפרק הבא