סיימו ללמוד בהוגוורטס

עכשיו, כשהארי חזר לדבר עם חבריו, הוא הסתובב איתם שוב. עכשיו היה אוקטובר, והחופשה של ג'יני הייתה אמורה להגיע רק בפברואר. לפעמים הם עזרו לג'ורג' בחנות שלו בסמטת דיאגון. עכשיו, כשפרד לא היה שם הוא היה צריך עזרה בניהול. למרבה ההפתעה, העבודה בחנות רק שיפרה את מצב רוחו של ג'ורג'. הוא נראה כאילו פרד עומד לידו. רון סיפר להרמיוני ולהארי שהוא חושב שג'ורג' חושב או מרגיש שהרוח של פרד נמצאת בקירות החנות. כאילו היא שומרת עליהם. הארי הרגיש טוב כשהוא בילה בסמטת דיאגון. זיכרונות טובים חזרו אליו עם כל ריח או צליל. אפילו החנות "אוליבנדרס- שרביטים" חזרה לעמוד. נכון, זה לא היה אוליבנדרס עצמו, אך זה היה האחיין שלו, פטריק. פטריק היה מעט מבוגר יותר מהשלושה. הוא שמח לדבר איתם, מכיוון שלאחר פתיחת שנת הלימודים החדשה בהוגוורטס, כמות לקוחותיו ירדה. הוא סיפר להם כמה משועמם הוא. הגיעו אליו בקושי שני לקוחות בשבוע. בשארית הזמן, בילו הארי, רון והרמיוני בעולם המוגלגים. ירידים, פארקים, חופי ים.... הכל. הם אפילו ביקרו פעם אצל אחת הדודות של הרמיוני. "אני לא חוזר לשם!" אמר רון לאחר ששבו למחילה. לחיו של רון עוד הייתה אדומה מכל הצביטות של דודתה של הרמיוני. הארי והיא צחקו על רון. הוא לא הפסיק לשפשף את הלחי שלו במשך שעתיים.  עברו חודשים, ופברואר עמד בפתח. יום אחד קיבלו הוויזלים מכתב בו ג'יני כתבה להם שהיא החליטה להישאר בצרפת במהלך החופשה שלה, מפני שהטילו עליהם משימה קשה בפיסול.  חוץ מזה, עוד לא יצא לה לטייל, והיא רצתה לראות את כל המקומות היפים. היא שלחה להם גם תמונה. בתמונה ראו את ג'יני ועוד שתי בנות בגילה; כולן עומדות מחובקות יחד, כשברקע מפל מים יפיפה. מעל שתי הבנות האחרות היו חיצים שהובילו לשני שמות; איזבל מונטיגיו ו- וורוניקה מונאז'. בגב התמונה כתבה ג'יני כמה משפטים על כל אחת ועל המפל המצולם. זה שהיא לא חוזרת לא הדאיג אף אחד חוץ מאת הארי. הוא חשש שהיא לא באה בעיקר בגלל שלא רצתה לראות אותו. הרמיוני ניסתה להרגיע אותו, אך ללא הצלחה. הארי לא התנהג שונה; הוא רק הרבה לדבר על ג'יני מאז אותו מכתב. יום אחד רון פשוט התעצבן. הם היו במסעדה של קוסמים, (בה המנות הופיעו באורך פלא על השולחנות- ממש כמו בארוחות החגיגיות של הוגוורטס) והארי שאל אותם מה לדעתם ג'יני עושה עכשיו. "יואו!! הארי, אני אוהב את ג'יני, ואותך, והייתי שמח כשיצאתם, באמת, אבל מספיק!! אתה לא מפסיק לדבר עליה! להזכירך, אתה נפרדת ממנה... איה!" צעק רון לפתע. הרמיוני בעטה בו מתחת לשולחן. "בשביל מה זה היה?!" שאל רון ברוגז. "ששש! תפסיק לצעוק, רון! כולם מסתכלים עלינו!" אמרה הרמיוני. הארי הביט בשאר יושבי המסעדה. הם הביטו בשלושה בכעס. ואז החלו ההתלחשויות. רון והרמיוני התווכחו ביניהם על עוצמת הרעש שכל אחד הפיק והארי אמר "אמ... ח'ברה... אולי... אני חושב שכדי שנלך מפה..." השיחה בין רון והרמיוני נפסקה, והם הביטו בו בתמיהה. "מה? למה שנלך ככה פתאום?" שאלה הרמיוני בגיחוך. "טוב... אם נשאר פה עוד דקה את תביני לבד." השיב הארי. רון והרמיוני לא הבינו את פשר הדבר. ואז זה התחיל. ההתלחשויות נעשו חזקות יותר. "זה לא הארי פוטר?" "אלו לא האנשים שניצחו את אדון האופל?" "תגידי, את רואה את השלושה שיושבים שם? יודעת מי הם? כן זה הם!" רון והרמיוני קלטו למה הם גרמו בכך שצעקו. "בואו נזוז, ח'ברה..." התחיל הארי אבל נקטע באמצע. "סליחה? אפשר לקבל חתימה? מכולכם?" שאלה ילדה בסביבות גיל 9. אנשים נוספים החלו קמים מכיסאותיהם, ממהרים לעברם עם נייר- קלף ועט. "אוי, לא." אמר רון בחשש. המוני אנשים הצטופפו סביבם. לבסוף, כשהשלושה הצליחו להימלט מידי ההמונים בריצה- לא היה לא זמן להוציא שרביטים- הם נשמו לרווחה. "עכשיו... עכשיו אני מבין... למה לא אהבת את זה.... בהוג... הוגוורטס..." התנשף רון. הארי הנהן. הם החליטו לחזור למחילה מחשש שעוד אנשים יקלטו מי הם.                 

הפרק הקודם		הפרק הבא