אני שונא אותו.

אנשיפ, 

קחו עוד פרק. 

מטומטם. מטומטם, מטומטם, מטומטם! 

דראקו מעולם לא חשב שהוא לוקה בפיגור אינטלקטואלי כלשהו, אבל עכשיו היה לו ברור לחלוטין שהוא מטומטם לגמרי. אולי האש שהייתה בחדר הנחיצות דפקה לו את המוח. אולי דבק בו שד. 

אולי זה חלום. 

דראקו ממש ממש רצה שזה יהיה חלום. 

דראקו הגיע לדלתות האלון הגדולות. הוא ניסה לצאת החוצה. הדלתות היו נעולות. כמובן שהן נעולות- אחרי חצות כבר. או שלא?  הוא טילטל אותן. הוא ניסה לפתוח אותן בעזרת 'אלוהמרה', אבל הן לא נפתחו. 

הן לא נפתחו. 

אין לו לאן לברוח. 

דראקו צנח על רצפת האבן הקרה ונשען על הדלתות, טומן את ראשו בידיו. 

הוא הרגיש את הפנים שלו מתעוותים בבכי בלתי נשלט. 

הבכי לא היה נשלט. דראקו לא ניסה לשלוט בו. 

דראקו ישב שם והתייפח. 

הוא היה בודד. הוא לא הבין שהוא בודד. לא היה לו אף אחד. 

הוא היה בודד ועצוב והוא הרגע נישק את הארי פוטר. 

הוא הרגע נישק את הארי פוטר.

הרגע הארי פוטר לא נישק אותו בחזרה.

מיני פרק. 

אבל דרושות תגובות. 

הפרק הקודם		הפרק הבא