דם האויב

תודה לאביטל גריינג׳ר על התגובה המושקעת. את צודקת, כשאת מציגה את זה ככה מורגנה באמת יצאה לי תפורה להארי בדיוק. אני מקווה שההתפתחות של הדמויות והסיפור בהמשך יפצו על זה.

פרק 8 - אמא

טונקס לא האמינה שזה קורה לה. היא בהתה בנוזל הוורדרד שבמבחנה השקופה שניצבה על השולחן. היא ניערה אותה, כאילו זה ישנה את גזר הדין, אבל כמובן ששום דבר לא השתנה. האותיות המסולסלות שעל התווית לעגו להכחשה שלה - ׳בדיקת הריון ביתית למכשפה׳.

הבדיקות האלה בטח לא היו מדויקות במיוחד, נכון? אולי הן עבדו באופן שונה על נשות זאב? היא הייתה יכולה לחשוב על עוד הרבה תירוצים והתחמקויות, אבל האמת הייתה שעוד לפני שהיא עשתה את הבדיקה, היא ידעה את האמת.

פתאום היא נתקפה פחד שרמוס יכנס הביתה ויראה את הבדיקה. היא לקחה אותה וזרקה אותה לפח, אך מייד הבינה שזה רעיון אידיוטי. היא הוציאה את המבחנה מהפח והעלימה אותה במקום.

רמוס כמובן לא הופיע שם יש מאין כדי לחשוד בהתנהגות שלה. מכשפה זקנה מסקוטלנד שכרה אותו להיפטר ממשפחה של קאפות שהתנחלו בבריכת הנוי שמחוץ לבית שלה, והוא לא היה צפוי לחזור עד שעות אחר הצהריים לפחות. זה נתן לטונקס מספיק זמן להיכנס לפאניקה, להירגע, ואז לנסות להחליט מה לעשות.

אמא שלה תקבל התקף לב כשהיא תגלה. ורמוס - היא לא ידעה מה היה יכול להיות גרוע יותר, שהוא יחליט שזה אומר שהם צריכים להתחתן או שהוא יחליט שהוא לא רוצה שום קשר אליה.

היא נאנקה ועיסתה את רקותיה, שפעמו בכאב. היא בקושי הספיקה להתרגל למצב החדש שלה, הקריירה שלה הייתה בסכנה - ועכשיו זה. היא לא הייתה מוכנה לזה.

היא הייתה חייבת לדבר עם מישהו. אמא שלה לא באה בחשבון, ואבא שלה ירוץ לספר לה מייד. היא לא הרגישה מוכנה לספר לרמוס עדיין. ג׳יני כמובן הייתה צעירה מידי ולא הייתה מסוגלת לתת לה עצה טובה בנושא. זה השאיר רק מישהי אחת.

היא הלכה לשולחן הכתיבה שבסלון והתחילה לחפש חתיכת קלף בשביל מכתב, אבל אז הבינה שהיא לא תוכל לשבת בבית ולחכות לתשובה. היא חטפה את מעילה מהמתלה שליד הדלת ויצאה מהבית. ברגע שהיא נכנסה אל צל היער היא התעתקה.

היא הופיעה בצד הדרך המובילה אל הוגוורטס. היום היה קריר ומעונן, ומעט ערפל שקע למרגלות הטירה.

היא צעדה אל בית הספר במרץ. כנראה ששיעורי הבוקר בדיוק הסתיימו, כי היא ראתה קבוצות של תלמידים חוזרים מהחממות לכיוון הטירה; היא החישה את צעדיה.

באולם הכניסה היא פגשה את הרוח של הכומר השמן. לאחר שפטפטה איתו קצת בחוסר סבלנות, הוא סיפר לה שראה את פרופסור פוטר עוברת שם בדרך אל המרתפים. טונקס הלכה לשם בצעד מהיר, מתעלמת מהמבטים הסקרנים שהיא קיבלה מהתלמידים שהיו בדרכם לארוחת הצהריים.

המרתפים תמיד הקשו על טונקס להתמצא, וכיום זה היה קשה עוד יותר, לאחר שהיא לא ביקרה שם שנים. לאחר כמה דקות של התהלכות, בדיוק כשהיא חשבה שהיא הולכת במעגלים, היא הריחה ריח חזק של שיקוי נרקח, וראתה אדים ירקרקים שדבקו לתקרה. היא עקבה אחריהם לעבר המקור ומצאה את משרד המורה לשיקויים.

המחזה שחיכה לה בפנים היה מעט מוזר. לילי עמדה לפני קדרת ברזל גדולה שפלטה זוהר ירקרק, מפקחת על רקיחת השיקוי, בזמן שסנייפ ישב בצד והסתכל עליה, ידיו העטויות כפפות נחות על ברכיו בתנוחה לא בדיוק טבעית.

״טונקס,״ לילי אמרה בשמחה כשטונקס נכנסה. החיוך החם שלה בא בניגוד מוחלט לאווירה האפלולית שבמרתף. ״מה את עושה פה?״

״קיוויתי לדבר איתך,״ טונקס השיבה, מרגישה מעט לא בנוח בחברתו של סנייפ. ״את רוצה שאחזור אחרי זה?״

״לא, בדיוק סיימנו,״ לילי השיבה. היא טפטפה טיפה אחת של נוזל כל שהוא לתוך הקדרה, והנוזל הפך מייד מירוק לכחול. ״תסתדר מפה, סוורוס?״

סנייפ נהם משהו בתשובה ולקח את מקומה מול הקדרה. לילי חייכה אל טונקס והן יצאו מהמשרד ביחד.

״הוא… בסדר?״ טונקס שאלה אחרי שהן התרחקו מהמשרד של סנייפ. ״את יודעת… עם הידיים?״

״הוא לא ממש משתף,״ לילי השיבה, ״אבל אני שמחה שלפחות הוא מרגיש בנוח לבקש ממנה עזרה ברקיחת שיקויים מסובכים. יכולים לקחת חודשים, אם לא שנים, עד שהוא יגיע לרמת הדיוק שנדרשת לשיקויים כאלה.״

הן יצאו מהטירה והתיישבו על ספסל שצפה אל האגם, הרחק מהתלמידים שיצאו להפסקה. רוח קרה נשבה, וטונקס העמידה פנים שהיא מתעסקת ברכיסת המעיל שלה כדי לדחות את הקץ. לילי לא האיצה בה לדבר.

ואז, בלי שום אזהרה, טונקס התחילה לבכות. לילי עטפה אותה בחיבוק מנחם, לא נבהלת או שופטת. 

משום מה כל מה שטונקס הצליחה לחשוב עליו היה שלפני כמה חודשים הם היו שם, בהוגוורטס, וחיכו לצבאות האופל שיגיעו לקרב שלא היה להם סיכוי לנצח בו - ואיך שהוא עכשיו היא פחדה הרבה יותר.

״אני בהריון…״

״זה נפלא!״ לילי הכריזה בלי היסוס, מחבקת את טונקס חזק יותר. 

״באמת?״ טונקס שאלה בין הדמעות, משתוקקת לקבל נקודת מבט חיובית על המצב שלה.

״באמת,״ לילי הבטיחה לה, מלטפת את גבה במעגלים מנחמים. ״אני יודעת שזה מפחיד עכשיו, אבל ברגע שאת תחזיקי את התינוק שלך את תראי שאת תדעי בדיוק מה לעשות. ואת תאהבי אותו או אותה יותר ממה שחשבת שתוכלי לאהוב מישהו.״

טונקס ידעה שלילי כנראה צודקת כי היא מדברת מניסיון, אבל המילים לא הצליחו לחדור את מעטה הפחד שסביב ליבה. היא ניגבה את הפנים שלה ולא השירה אל לילי מבט.

״רמוס יודע?״

טונקס הנדה בראשה. ״גיליתי את זה הרגע. אני לא יודעת איך לספר לו.״

״אני חושבת שזה ישמח אותו,״ לילי אמרה לה, ״אולי בהתחלה הוא לא יראה את זה - את יודעת שהוא לא חושב שמגיע לו שיקרו לו דברים טובים - אבל בסופו של דבר הוא יתעשת. ואני חושבת שהוא יהיה אבא נהדר.״

״אני לא רוצה להתחתן עדיין,״ טונקס הודתה. היא ידעה שאמא שלה לא תהיה מוכנה לשמוע דבר כזה, והיא קיוותה שלילי לפחות תהיה בצד שלה.

״אני לא חושבת שאת חייבת,״ לילי אמרה, עדיין מלטפת את הגב שלה, ״אבל אני חושבת שזה יהיה דבר טוב אם את ורמוס תגדלו את התינוק ביחד. אם לא בשבילך, אז לפחות בשביל התינוק.״

טונקס הרגישה מוזר שלילי מדברת על אותו תינוק כאילו הוא אדם אמיתי. אולי גם היא הייתה צריכה להתרגל למחשבה הזאת.

״לא משנה מה תחליטי לעשות, תדעי שתהיה לך תמיכה ואהבה,״ לילי המשיכה, ״ההורים שלך ישמחו להיות סבא וסבתא, למולי בטח יש הרבה עצות טובות, ואני וג׳יימס נעזור בכל דרך שנוכל. את לא תהיי לבד.״

ההצהרה הזאת נחמה את טונקס יותר מכל דבר אחר שלילי אמרה. היא הבינה שלא משנה מה יקרה בינה לבין רמוס, היא תהיה מוקפת אנשים שאוהבים אותה.

הן המשיכו לדבר עוד זמן ארוך. לילי סיפרה לטונקס על ההיריון הראשון שלה. היא הציגה את החוויה כדבר חיובי, אבל הדבר היחיד שטונקס הצליחה לחשוב עליו היה שאין לה זכות להתלונן; לילי הייתה בהריון הראשון שלה בגיל תשע- עשרה, בשיא המלחמה הראשונה, ובלילה שהארי נולד היא נפגעה מקללה של אוכלי מוות ובמשך כל הלידה היא חששה לשלומו של הארי, בזמן שג׳יימס ואבא שלו נלחמו באוכלי מוות בחוץ.

התחיל להחשיך כשטונקס הבינה שרמוס יחזור הביתה בקרוב. לא הייתה לה ברירה - היא הייתה חייבת להתמודד איתו.

״תוכלי לא לספר לאף אחד, בינתיים?״ היא ביקשה מלילי לפני שהיא הלכה.

״כמובן,״ לילי הבטיחה לה, ״אני לא אספר, גם לא לג׳יימס. את תוכלי לספר לכולם כשתהיי מוכנה.״

טונקס הודתה לה בהקלה וחיבקה אותה, לפני שחזרה הביתה להתמודד עם הפחד שלה.

מייד כשהיא התעתקה ליער שמחוץ לבית שלה ושל רמוס היא ידעה שהוא חזר; אור חמים דלק בחלונות ועשן עלה מהארובה, נושא איתו ניחוח תבשילים נעים. 

הבטן של טונקס התהפכה, ולרגע היא חשבה שהיא תקיא. היא לקחה נשימה עמוקה ונכנסה לבית.

המחזה שחיכה לה בפנים הציף אותה. אש חמימה בערה באח שבמטבח, וקדרה מלאה תבשיל מעורר תיאבון בעבעה מעליה. השולחן היה ערוך לשני אנשים, מקושט בזר של פרחים צבעוניים וטריים. רמוס הוציא משהו מהתנור בזמן שטונקס נכנסה. הוא חייך אליה חיוך חם, משום מה לא מבחין שהיא נראית אבודה והמומה, ונתן לה נשיקה. בתגובה היא התחילה לבכות, שוב.

״מה קרה?״ רמוס שאל אותה בדאגה בזמן שהיא בכתה לתוך החולצה שלו, מחבק אותה. 

הוא בטח חושב שמשהו נוראי קרה, טונקס חשבה. הוא תמיד כל כך קשוב אליה, כל כך רגיש ומתחשב. היא לא עבדה במשך כמעט שנה, והוא לא התלונן פעם אחת על כך שהוא מפרנס את שניהם מהעבודות המזדמנות שלו. וברגע שהוא מקבל קצת כסף הדבר הראשון שהוא עושה איתו זה לקנות מצרכים לארוחת ערב, ומרלין יעזור - פרחים. 

אולי הוא בעצם ישמח כשהיא תספר לו על ההריון, כמו שלילי חשבה? אולי הוא יהיה זה שינחם אותה וישכנע אותה שהכל יהיה בסדר, ושצפויים להם חיים נהדרים ביחד עם התינוק שלהם?

״דורה? את בסדר?״

״אני בהריון.״

רמוס לא הגיב. הוא אפילו לא זז. טונקס לא העזה להסתכל בפנים שלו. ואז הוא התרחק ממנה וכמעט נפל לתוך אחד הכיסאות. הפנים שלו היו לבנות והעיניים שלו מזוגגות - הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף.

״תגיד משהו,״ טונקס אמרה במתח כשהוא רק המשיך לבהות בקיר.

רמוס עצם את עיניו בכוח. 

״אני… כל כך מצטער.״

טונקס הרגישה את הדם אוזל מפניה. הפחד שלה רקם עור וגידים מול עיניה.

״לא ידעתי איך לדבר איתך על זה,״ הוא המשיך. הזמן סביבם עצר והאוויר הרגיש צמיגי. ״כששני ההורים אנשי- זאב, הסיכוי שיוולד להם ילד שהוא לא אדם- זאב הוא כמעט אפסי…״

״כן, אני מבינה איך תורשה פועלת,״ טונקס אמרה בקול חד. בתוך תחושת הריקנות התחיל לבעבע זעם. ״אני לא מטומטמת, בניגוד למה שאתה כנראה חושב.״

ההערה האגרסיבית שלה גרמה לו להסתכל עליה סוף-כל-סוף. 

״אני לא - ״

״אז מתי התכוונת לספר לי שאתה לא מתכוון אי פעם להביא ילדים? לא חשבת שזה משהו שאני צריכה לדעת בשלב הזה של היחסים שלנו?״ 

זה היה מבחן יותר מאשר שאלה אמיתית. ורמוס נכשל בו.

״לא ידעתי איך לספר לך,״ הוא התוודה במבט מושפל.

ככה התחיל הריב הכי נורא שהיה להם עד אותו היום. זה היה הרבה יותר גרוע מהריב שלהם אחרי הנטישה שלו בלילה בו הוא נשך אותה. 

היא צעקה עליו כמו שהיא לא צעקה על אף אחד בחיים שלה. היא האשימה אותו שהוא זלזל בה, הוליך אותה שולל. 

לנוכח ההאשמות האלה רמוס צעק עליה בחזרה - היא אף פעם אפילו לא שמעה אותו מרים את הקול לפני זה. הוא לא הוליך אותה שולל באף שלב - היא אף פעם לא הזכירה או אפילו רמזה שהיא רוצה להתמסד או להביא ילדים. ובטח לא היה קשה להבין שהוא לא משתוקק להקים משפחה, כשהוא בן שלושים- ושש ואף פעם לא נישא.

טונקס האשימה אותו בהמצאת תירוצים גרועים ולא הגיבה על כך שהיא בעצמה באמת אף פעם לא חשבה לדבר איתו על העתיד.

״אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?״ היא דרשה בקול צורם כשהיא התחילה להבין לאן הריב הזה מתקדם. הוורידים שלה היו מלאים קרח. ״אתה רוצה שאני אעשה הפלה? זה מה שאתה רוצה?״

״לא!״ רמוס צעק - בפעם הראשונה לא עליה - אבל זה כבר לא היה משנה.

היא הבינה שהיא מתחילה שוב לבכות. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה יותר. זה היה יותר גרוע מכל תרחיש שהיא הייתה יכולה לדמיין לעצמה.

רמוס ניסה לגעת בה, והיא נסוגה לאחור. היא רצה החוצה, אל תוך הלילה.

״דורה, חכי!״ היא שמעה אותו מאחוריה בזמן שהיא רצה לתוך היער, ״טונקס!״

היא הייתה בטוחה שהוא ישיג אותה, אבל פתאום היא הבינה שהיא כבר לא שומעת אותו. היא לא ידעה כמה זמן היא רצה, אבל היא עמדה להתמוטט. 

היא גיששה בין העצים השחורים וצנחה לתוך ערימה של עלי שלכת. בשקט העמוק של היער, היא הרשתה לעצמה להתייפח בקול.

לבסוף היא הייתה מותשת מכדי להמשיך לבכות, או אפילו לחשוב. היא בהתה לתוך חשכת הלילה, בצלליות של העצים על רקע הזוהר העמום של הירח שהסתנן דרך העלים. משהו זז בתוך שיח קרוב, אבל היא לא פחדה, יודעת שזה רק ארנב או לטאה. יחסית למישהי שגדלה כל חייה בעיר, היא הרגישה בבית ביער. 

ניחוח האדמה הלחה והעלים היבשים היה מרגיע ומנחם. היא התכרבלה עם המעיל שלה בתוך העלים ונרדמה.

היא התעוררה ברעד עם שחר. האוויר היה קר ומלא טל. הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היו האירועים הקשים של היום שלפני - וכמעט מבלי לשים לב היא נגעה בבטן שלה, מצפה להרגיש שם משהו. אבל הבטן שלה הייתה שטוחה, בלי שום בליטה חדשה.

היא קמה ממיטת העלים שלה בנוקשות ועשתה את דרכה בחזרה הביתה, רועדת. היא הייתה פתוחה לרעיון לנהל שיחה מנומסת עם רמוס, בתנאי שהיא תוכל להתחמם קצת מול האח.

כשהיא יצאה מהיער והבית נגלה לפניה, הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו היה שלא היה עשן בארובה, סימן שרמוס הזניח את האח בלילה. 

בפנים, הגחלים באח שבמטבח היו קרות, והקדרה עם התבשיל מאתמול עדיין עמדה שם, לא נגועה. שני עלי כותרת נשרו מזר הפרחים שעל השולחן. רמוס לא היה שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא