לוסי

עוד פרק...=] סורי שלא העליתי במוצ"ש פשוט לא הספקתי...
תגובות...=]

"שיעורי התעופה לתלמידי השנה הראשונה יתקיימו מיד לאחר חג המולד עקב היותה של מדאם הוץ' חולה מעט. מאחלים לכם חג שמח. ההנהלה."
"יש " "איזה כיף" נשמעו קריאות צהלה בחדר המועדון.
זה היה עוד יום גשום.
לא היה אף תלמיד בחוץ.
אני ואלי ישבנו על הכורסאות הקרובות ביותר לאח, אותן הצלחנו לתפוס במזל.
אלי ישבה ודיברה עם ג'סיקה, ואני צפיתי מרחוק על ריאן.
'אוי...כמה שהוא נפלא...' חשבתי לעצמי.
די הופתעתי בזמן האחרון. ריאן לא יצר קשר איתי מאז הפגישה שלנו בחדר המועדון בלילה ההוא שנראה לפתע רחוק כל כך...
כל כך רציתי לראות מולי את החיוך הממיס ההוא...
כך ישבתי וצפיתי בו בנינוחות, עד שלפתע, הפרו את שלוותי כמה תלמידים צועקים בהתרגשות.
"אלי, יש לך מושג מה הולך פה?" שאלתי אותה.
"ממש לא..."השיבה בנחת.היא חזרה לדבר עם ג'סיקה כאילו מעולם לא הפרעתי להם באמצע.
'נו באמת!' חשבתי לעצמי וקמתי לעבר לוח המודעות לבדוק מה קורה.
"אוקי!" אמרתי כשהגעתי לשם. "מה הולך פה???" שאלתי בכעס.
"אחרי חג המולד מתחילים שיעורי התעופה!"הודיע לי בשמחה ילד שנראה בערך בגילי.
"מ-מה?" שאלתי בפחד.
תעופה הייתה הדבר שהכי שנאתי בעולם. מלבד גבהים אולי.
כל פעם שהיינו טסים לבקר דודים במדינה אחרת, או סתם לטיול משפחתי, הייתי נהפכת לירוקה, מתחילה להשפריץ קיא לכל עבר, מתגרדת, עושה טונות של אפצ'ים!
טוב נו...אולי קצת הגזמתי... לפחות הקטע עם הקיא אמיתי! אבל רק הקטע הזה...
" למה את מגמגמת?" שאלה בתימהון חנה, שותפתי לחדר.
"אני? מגמגמת?!" כעסתי. "תגידי האוזניים שלך בסדר?" שאלתי בתקיפות.
כשראיתי את פניה, חלפה בי לרגע מחשבה שאולי קצת הגזמתי, אבל המחשבה הזאת עופפה לה במהירות מראשי. סובבתי אליה את גבי, ועליתי לחדר.
נשכבתי על מיטתי, והצמדתי את ראשי לכרית הרכה.
'למה זה קורה לי?' חשבתי בתסכול. 'מה אני אעשה עכשיו? אני לא רוצה שכולם יידעו שאני כזאת...זה יהרוס לי הכל!אלי לא תרצה להיות חברה שלי! וריאן, הוא בכלל לא ירצה אותי! מי רוצה בת שמפחדת לעוף על מטאטא?'
קול מרגיע קטע לפתע את מחשבותי.
"את בסדר לוסי?" שאל הקול. עוד לא הרמתי את ראשי לראות מי זה. ככה? עם כל הדמעות?...
"אנ-אני חושבת שכן."עניתי, למרות שקולי אמר הכל.
למה אני כזאת שקופה?
"את צריכה קצת תמיכה?" שאל הקול. 'רגע!' חשבתי בבהלה. 'אני יודעת מי זה!'
"ר-ריאן?" שאלתי והרמתי לאט את ראשי.
הוא חייך אל את החיוך שלו, כמו שרק הוא יודע.
החיוך שלו חיכיתי זמן רב כל כך.
"מה יש?" שאל. "את מופתעת לראות אותי פה?"אמר לי. עדיין מחייך.
"כן...זאת אומרת, לא! זאת אומרת...לא חשוב..."נאנחתי.
נוצרה שתיקה קטנה ביננו. אני מניחה שריאן הבין אותי,ונתן לי להתחיל את השיחה בכוונה.
"תגיד ריאן," שאלתי לפתע. מתעוררת ממחשבותי.
"יש לך בעיה נגד פחד גבהים?" ברגע שגמרתי את המשפט, קלטתי בעצם מה אמרתי.'עכשיו גם ריאן יודע... איזה יופי..' חשבתי בעגמומיות.
"את האמת," התחיל לומר לי. "ממש לא.לא אכפת לי אם בן אדם יפחד מפחד גבהים או מכל דבר אחר. העיקר שהאופי של הבן אדם טוב."אמר בעידוד.
"באמת?" הרמתי את ראשי עוד קצת והבטתי עמוק לתוך עיניו.
"באמת לא אכפת לך?" שאלתי בתימהון.
"ולמה שיהיה אכפת לי?"שאל.
השתררה שתיקה. כל אחד היה שקוע במחשבות של עצמו.
לפתע, הפר ריאן את הדממה.
"תגידי..אם לא אכפת לך...זאת אומרת, אם בא לך.. אולי ניפגש בחופשה?"שאל אותי בתקווה.
"אוי ריאן... אני מצטערת פשוט...ההורים תיכננו לעשות איתי בילוי קטן...ואני לא יכולה להגיד להם לא." אמרתי בעצב.
"אה, טוב. אם לא נוח לך, אז לא."אמר ויצא מהחדר בסערה.
'אוי לא!' חשבתי בעודי כועסת על עצמי ומכה את ראשי בכרית.'מה עשיתי?'

הפרק הקודם		הפרק הבא