Rabbit Heart

פרק 8

מסיבת תה משוגעת

"שולחן נערך תחת העץ לפני הבית, וארנב הפסחא והכובען שתו תה לידו..." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

כמו תמיד, המילים התגבשו על שפתיה של ג'יני מאוחר מידי. לאחר זמן קצר מאד של שכיבה במיטה, ידעה בדיוק מה היא הייתה צריכה להגיד לדין כדי לנצח בוויכוח הזה, וכדי לשכנע את עצמה שמה שעשתה היה בסדר.

אבל זה היה מאוחר מידי, וכל מה שהיא יכולה הייתה לעשות עכשיו היה לדבר אל עצמה, ולדמיין מה תהיה התגובה של הארי אם ישמע מה עשתה עם דין. האם יכעס, או שיקבל זאת בכניעה? היא לא ידעה מה היה הגרוע מבין השניים.

היא הפסידה את שיעורי אחר הצהריים, וידעה שהיא תיענש על כך, אבל באותו הרגע היא הייתה כל כך סחוטה וחסרת אונים שלא היה אכפת לה יותר.

התשישות שחשה לפני שלקחה את הטבלית מעוררת החושים של לונה שבה אליה כמו סטירת לחי פתאומית והפילה אותה מרגליה. היא בילתה את אחר הצהריים בשכיבה על המיטה בתוך בריכת אור שמש סתווית, שיערה הלח מזיעה מפוזר על הכרית הלחה מדמעות. היא לא יכולה הייתה לזוז גם אם הייתה רוצה; משקלם הבלתי נסבל של המחשבות על גורלם של ילדי המוגלגים בבית הספר והעונש הקרוב עם לסטריינג' הצמיד אותה למצעים. וגרוע מכך היה שדמעות המשיכו להתגלגל מענייה בגלל דין, מכל הדברים.

החל להחשיך כשהיא שמעה תלמידים מתחילים לחזור לחדר המועדון אחרי ארוחת הערב. היא לא טרחה להדליק את האור, ובקושי הצליחה לקום מהמיטה כדי להיכנס למקלחת. אבל אפילו מתחושת המים החמים היא לא הצליחה ליהנות, כי לא יכולה הייתה להפסיק לחשוב בחשש על מה שמצפה לה במשרד של לסטריינג'.

אין ספור שמועות התרוצצו בבית הספר בנוגע לטיב העונשים שהוא נהג לחלק; כאב פיסי היה הפחות שבהם. אף אחד מהקורבנות לא העז להיות מדויק בתיאוריו, אבל ג'יני ידעה שרוב התלמידים שזכו לעונש אצל לסטריינג' לא העזו לחשוב על לעשות בעיות. עד רבא- היו שהצהירו בגלוי שהם תומכים באוכלי המוות מעכשיו והלאה.

היא יצאה מחדר הרחצה עטופה במגבת ומצאה את נוויל שרוע על מיטתו בפישוק איברים, במן חוסר מעש מרוגז שלא אפיין אותו. ברגע שהבחין בה מיהר להסיט את מבטו, כאילו הייתה דבר מה מגעיל בו לא רצה להביט, וסגר את הכליות סביב מיטתו.

ג'יני התלבשה באבלות מאחורי הכליות שלה, מחליטה שהיא לא תפנה אל נוויל עכשיו, כי יש לה מספיק על הראש גם בלי לנסות להתמודד עם מה שמכעיס אותו.

היא נכנסה לחדר המועדון באמצע הדיון של סוף היום. תלמיד שנה שלישית מגמגם בדיוק היה באמצע סיפור על אוכלי מוות שקיללו אותו לפני ארוחת הערב, ובכל זאת ג'יני חשה כאילו כל העניים בחדר מופנות לכיוונה בעודה עושה את דרכה אל החור שמאחורי התמונה. היא הבחינה בדין ושיימוס ליד האח, מעמידים פנים שהם לא רואים אותה- דין בהפגנתיות ושיימוס במבוכה- ובקרבתם רומילדה ווין לטיפה את קצוות שיערה בהיסח דעת וצפתה בה בעודה חוצה את החדר. באחת הפינות, בנות כיתתה הצטופפו יחדיו כמו כבשים מפוחדות. במרכזן ישבה בטי אוגדן היפה, שנראתה רזה וחסרת ברק בצורה קיצונית, בוהה בכפות רגליה בצורה לא אופיינית.

"לאן את הולכת?" שאל אותה קולין, שנשען על הקיר לצד הפתח.

"עונש," היא ענתה בקצרה.

קולין עשה פרצוף כאילו נצבט. "אה... אז בהצלחה."

ג'יני הנהנה בכבדות ויצאה.

המסדרונות היו חשוכים; אף אחד כבר לא טרח להדליק את הלפידים, עכשיו, כששעת כיבוי האורות הוקדמה כל כך. למזלה של ג'יני, היא לא נתקלה באוכלי מוות בדרכה אל משרדו של לסטריינג'. היא ראתה רק את הכומר של הפלפאף, שבירך אותה בנעימות עצובה בעודו חולף על פניה, ואת פליץ' השרת, שישב על אדן חלון תחת זרקור גרוטסקי של אור ירח, מלטף בקודרות את חתולתו האפורה והזקנה כמוהו, כלל לא מביט בה בעודה חולפת.

דלת משרדו של לסטריינג' הייתה כהה ומאיימת. ג'יני השתעשעה במחשבה שאם תנסה להקיש, היא תנשוך את ידה כמו יצור מפלצתי.

"מה הטעם? מה הטעם?"

ג'יני כמעט צווחה למשמע הקול שעלה במלמול מתוך חשכת המסדרון. היא סבה באימה, וגילתה גוף שקוף למחצה נגלה בקושי בקרני אור הירח החמקמקות בגומחת חלון.

זה היה בינס, רוח הרפאים שלימד את תולדות הקסם לפני שכל הדברים הרעים התחילו לקרות. הוא נראה עמום וחסר ברק אפילו יותר מאשר בדרך כלל, כאילו גופו הולך ומתנדף אל תוך האוויר, וג'יני דימתה לראות הבעה אבלה במיוחד על פניו הנפולות. הוא ריחף לו באוויר, בוהה בג'יני ובדלת.

"מה הטעם? מה הטעם?" אמר שוב.

"סליחה?" פלטה ג'יני, לא בטוחה האם עליה להגיב.

"האם אני מי שהייתי אתמול?" המשיך רוח הרפאים לדבר אל עצמו. "האם אני מי שאהיה מחר? פעם יכולתי לדעת. פעם הימים היו בהירים, הלילות חשוכים... אבל היום לא נותר דבר. רק חלומות, חלומות..."

ג'יני בלעה את רוקה והפנתה את גבה אל בינס, מחליטה להיכנס לפני שתאחר. היא הקישה על הדלת; הקול היה כמו שקשוק שערי הגיהינום באוזניה בדממת המסדרון.

לאחר כמה רגעים הדלת נפתחה, חושפת חלל אפלולי ומבושם מעברה השני. רבסטן לסטריינג' לבש את אחת מגלימותיו המצוינות, הפעם בצבע אדום עמוק כמו יין.

"בדיוק בזמן, העלמה וויזלי," הוא אמר בחיוך והחווה לה להיכנס בנימוס שהתפרש בעיני ג'יני כלעג צרוף. "תרגישי בנוח."

הוא סגר את הדלת אחריה, והיא שמעה אותו נועל אותה. היא הפצירה בעצמה להישאר רגועה.

משרדו של לסטריינג' היה מעוצב בטוב טעם. הוא הזכיר את משרדו של סלגהורן בנוחות ובשלל החפצים המסתוריים שבו, אך התעלה עליו בסדר ואסטטיקה. במשרדו של לסטריינג' לכל חפץ היה מקום אינטגראלי, וכל צבע הוכנס בדיוק במקום הנכון ביחס לצבעים האחרים. היא מייד החלה לחפש את תיבת השרביטים עליה שמעה. החפץ היחיד בחדר שיכול היה להיות זה היה תיבה צרה וארוכה, בעלת מכסה עור ועמוסה מנעולים, שעמדה מתחת לחלון.

החדר הואר על ידי האש שבאח, ועל ידי מספר נרות שהפיצו אור רך. זה היה יכול להיות מקום נפלא, אפילו רומנטי, לבלות בו את הערב, לולא גם לסטריינג' היה נוכח בו.

הוא הניח יד על כתפה והיא נמתחה, אך הוא רק הוביל אותה אל כורסא נוחה מול האח, והתיישב בעצמו בכורסא תואמת. כל עצב בגופה היה בכוננות, ולכן היא לא נהנתה מנוחות הספה, וצפתה בזהירות בעוד לסטריינג' פוקק בקבוק קריסטל נאה שנח על שולחן קטן ביניהם ומוזג יין כהה לשני גביעים תואמים. לאחר מכן קירב את אפו אל פיית הבקבוק ונשם את הריח בסיפוק.

"בציר נפלא," הוא סיפר לה בחולמנות ופנה לסחרר את המשקה בגביעו בעודו מתרווח בחינניות. "שתי. היין לא מורעל, אני יכול להבטיח לך. אם הייתי רוצה לפגוע בך, הייתי עושה זאת מזמן, ובאופן הרבה יותר גלוי."

ג'יני לקחה את הגביע השני, וחשה שידיה רועדות מעט. היא רחרחה את המשקה, לא יודעת בדיוק מה היא מחפשת, ולא שתתה.

"הרשי לי להתנצל," פתח לסטריינג' בשיחה. "חשבתי על המבחן שלך היום, והגעתי למסקנה שהגזמתי מעט בתגובה שלי. על מורה להיות קשוב לתלמידים שלו, ואני מבין שבכלל לא התחשבתי בך מאז שהתחלתי את תפקידי, כמו שכל מורה טוב היה עושה. אני מבין שהחיים בבית שלך לא קלים- אביך מתקשה לפרנס אותך ואת אחייך, מלבד זאת שאני מתאר לעצמי שלא קל לגדול עם שישה אחים מבוגרים יותר איתם צריך לחלוק בכל. אני רק מתאר לעצמי, כמובן, כי בתור ילדים אני ואחי מעולם לא נדרשנו להתחלק בדבר- כל דבר שרצינו, היה להורינו מספיק זהב כדי לתת לנו שניים מהם.

"כן, זהו לא סוד שחייהם של בני משפחת וויזלי הם לא קלים. לכן החלטתי שעלי לנצל את סמכותי כדי לעזור לך."

ג'יני אפילו לא חשה הפתעה. היא לא הייתה צריכה לתהות על מה הוא חושב.

"אנחנו נעבור לצד של וולדמורט כשסנייפ יגדל זנב של חזיר," היא ירקה.

לסטריינג' צחק צחוק קצר, אך ג'יני שמה לב שאזכור שמו של וולדמורט לא מותיר אותו לחלוטין אדיש. ובאותו הרגע ג'יני ידעה מה הפחד הגדול ביותר שלו.

"ובכן, הוא לא ממש רחוק מכך. אבל, אה, זהו לא העניין. העניין הוא שעלי להפציר בך לשקול את העניין ברצינות. כל חייך חונכת להיות מי שאת היום- לא היית רוצה הזדמנות לשמוע את האפשרות השנייה, האפשרות שהיית יכולה לבחור, אם הייתה ניתנת לך הבחירה?"

"לא."

לסטריינג' נאנח ולגם בקלילות. "אני לא יכול להגיד שאני מופתע- כמעט כולם חושבים לפי הצורה בה חינכו אותם, במיוחד אלה שחושבים שהם אדונים לגורלם שלהם. אבל את לא תוהה לפעמים איך היו נראים חייך אם היית מקבלת חינוך אחר?" ג'יני לא הגיבה. הוא המשיך, "כאן טמונה כל השנאה נגד האדון ונאמניו, לדעתי. בני האדם חונכו לומר שהאופל הוא מרושע, איום, אכזרי. אבל כל אדם שיחשוב על כך מעמדה ניטרלית יאמר מייד שהאופל הוא לא כולו רע. הוא לא טוב, אומנם, אבל כמו שאומרים, שום דבר הוא לא שחור ולבן. יש בו טוב ורע כאחד. האפלה היא תופעת טבע; היא נותנת מחסה לחיות טרף אכזריות, אך גם לנטרפים המחפשים מחסה. היא מטילה פחדים בלב האדם, אך גם משרה עליו שלווה. כמו כל דבר בטבע, היא תמיד הייתה ותמיד תהיה. אפשר לקבל אותה כחלק מהעולם, או לבלות את החיים בפחד חסר טעם מפניה. מה את אומרת?"

הוא הציג את הדברים בצורה כל כך ברורה ונעימה, שג'יני לא יכולה הייתה להכחיש שיש היגיון בדבריו. אך היא הזכירה לעצמה לא להוריד את ההגנות, ולזכור שהיא משוחחת עם אוכל מוות. 

האם רצח, השפלה, עינויים וכפיה הם חלק מתופעת הטבע המקסימה הזו? ג'יני חזרה על השאלה בראשה כמנטרה מגנה, אך לא העלתה אותה בקול. אולי חששה שתשובתו של לסטריינג' תהיה משכנעת, ולא חשבה שיש לה מספיק כוח באותו הרגע להתנגד לטיעון משכנע. לכן שתקה.

"אני מבין שאת אגוז קשה לפיצוח," הוא אמר והציץ בה בצורה מערערת בעודו לוגם את שארית היין וקם על רגליו. "זה בסדר. למעשה, הייתי מאוכזב אם היית משתכנעת מייד. אין דבר, נעבור לחלק השני של הערב שלנו. אם תהית," הוא הוסיף בעודו מקרב את השולחן הקטן אל ג'יני כך שרגליה היו מתחתיו, "הערב שלנו מחולק לשלושה חלקים."

הוא פנה אל אחד הארונות וחזר עם חפץ מכוסה יריעת משי. הוא הניח אותו על השולחן מול ג'יני והרים את הבד המאובק, חושף מראה עגולה במסגרת כסף וספיר יפיפייה, שעוצבה בצורת אלמוגים ודגים. משטח המראה היה כסוף וחלק, בעל ברק מסתורי, משקף את פניה של ג'יני כאילו ניבטו אליה מתחת למים שקטים. הן היו מוארות באור הרפאים הכסוף שהפיץ החפץ הקסום, שיצר אשליה שנמשיה הרבים נבלעים בעור צח, ושענייה בהירות ונוצצות מתמיד, כאילו שכנו מאחורי עדשות קריסטל. היא תהתה האם באמת נראתה בוגרת וקרה כל כך, או שהייתה זו רק נוכחותו של לסטריינג'.

לסטריינג' התייצב מאחוריה. ג'יני ראתה אותו במראה, מעבר לכתפה, וחשה צמרמורת כשאסף את שיערה בידיו והסיט אותו אל מעבר לכתפיה. היה דבר מה כל כך חושני במחווה שהיא גרמה לה לרצות להקיא.

"אני לא חושב שראיתי אי פעם שיער בגוון מקסים כמו שלך," הוא סיפר לה. "אבל, אל תרשי לי לסטות מהנושא- לא הצבתי פה את המראה הזו כדי שתוכלי להביט בפנים היפות שלך. זוהי מראת מים, חפץ נדיר ויפה במיוחד, המאפשר לאדם המביט בו לתקשר עם כל אדם, כרצונו, בתנאי שזה נמצא בקרבת מים. עכשיו, אמרי לי- האם יש מישהו שהיית רוצה לדבר איתו?"

אמה, אביה, אחיה, טונקס, הרמיוני... אבל היא לא תיתן לו את העונג. "לא."

"שנינו יודעים שזה שקר גס," הוא אמר, אוחז בראשה, שהיא הפנתה הצידה, בעדינות, מאלץ אותה להתמודד עם בבועתה שבמראה. "אני משוכנע שהיית רוצה לראות את פניו של אהוב ליבך."

ג'יני בלעה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היא שקרה בפניה שלה.

"די עם המשחקים," אמר לסטריינג', והיא חשה שהוא מתחיל לאבד את סבלנותו. הוא חייך בלעג מעבר לכתפה ועשה חיקוי לעגני של נערה, "את והארי הייתם, כאילו, לנצח."

ג'יני הרגישה כאילו מים קרים זולגים במורד גבה. כמובן, הם האזינו להם לכל אורך נסיעת הרכבת- איך הצליחה לנהוג בכזאת טיפשות ולחשוף את הכל? אבל מצד שני, משהו בה היה מרוצה שכל האצילות המטומטמת של הארי ירדה לטמיון, ושהוא לא יכול היה להגן עליה יותר.

"קדימה, אמרי את השם שלו למראה. אני לא יכול לחכות לראות את הבעת פניו כשיראה את הפנים היפות שלך בספל הקפה שלו," אמר לסטריינג', אוחז בכתפיה באחיזה תקפה. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שקללות יהיו מעורבות בעניין.

היא בלעה את רוקה והשתהתה, מביטה במשטח החלקלק. לבסוף דיברה, והמילה הבודדה נשמעה כאילו יצאה מפיה של מישהי אחרת לחלוטין.

"הארי."

פני השטח נעו באדוות כסופות. ג'יני עצמה את ענייה וקיוותה בכל מעודה שהארי לא קרוב לשום מקור מים. נראה שהיה לה מזל באותו הלילה, כי דבר לא התרחש. היא חשה הקלה, אך משהו בה נצבט באכזבה.

"חבל," הודה לסטריינג' ועזב אותה. "ובכן, אין טעם להשתהות. נמשיך. תחזירי את המראה למקום, בבקשה."

הוא הפנה את גבו וצפה בלילה מבעד לחלון בעוד ג'יני מתעכבת כמה שיותר בכיסוי המראה ונשיאתה לארון.

זו הייתה ההזדמנות שלה לפעול- אבל לסטריינג' עמד בדיוק מול התיבה. מה תוכל לעשות? האם יש משהו שהיא יכולה לעשות?

"בואי הנה, ג'יני," הוא אמר לה בעודה מעמידה פנים שהיא מסדרת את מיקום החפץ על המדף. חשה את עצבנותה ופחדה מתגברים בשל טון דיבורו ופנייתו, התקרבה אליו בצעד זהיר וניצבה מאחוריו.

הוא אחז בזרועה באחיזה תקפה אך לא מכאיבה והציב אותה מולו, כשפניה אל החלון. קצות בהונותיה נגעו בארגז שהיא ידעה שהיה מלא בשרביטים של תלמידי בית הספר.

"תסתכלי על הירח," הוא אמר לה, מאלץ אותה להרים את עיניה אל חצי הירח שהיה תלוי כמו צוהר אל אולם אחר, מואר, מעל היער. "הבנתי שהוא מרגיע בנות בגילך."

לפתע היה צמוד אליה בצורה מטרידה מאחור וידיו נשלחו לעטוף את מותניה ולהחזיק אותה במקומה, בעוד לשון זרה ושפתיים תרות את צווארה ללא בושה.

היא החלה להתפרע מייד, כמנסה להתנער מחרק מגעיל שמטפס עליה, אך אחיזתו הייתה חזקה. בעודו מצחקק כנגד צווארה, ידיו מתחילות לנוע בחופשיות על גופה, היא ניסתה לפגוע בו בדרך היחידה שהיא יכולה הייתה; היא אחזה בשיערו הסמיך ומשכה אותו באכזריות. נראה שכל מה שטונקס לימדה אותה בחופשות על הגנה עצמית נדחק לשולי מוחה על ידי הפחד המשתק שחשה, והיא תרה בחוסר אונים אחר הידע הזה בעודה מנסה למשוך זמן.

הוא פלט קריאת כאב שהפכה עד מהרה לצחוק. "ככה את אוהב את זה, אה?"

דמעות מילאו את ענייה כשהוא סובב אותה לכיוונו, וברכה נשלחה בעוצמה לכיוון מפשעתו. אחיזתו בה התרופפה עם צעקת הכאב החדה שפלט, והיא כיוונה את אגרופה אל פרצו. היא פגעה באפו בצורה מכאיבה לשניהם; אצבעותיה כאבו כאילו הכתה בבטון.

לפני שהספיק להתאושש, היא בעטה בפיקת הברך שלו והוא נפל, מטושטש מרוב כאב. בגוף רועד באלימות, היא הצליחה להתנפל עליו ולהצמיד אותו לרצפה בצורה מספקת. זה היה סידור זמני, עד שהצליחה להוציא את שרביטו באצבעות רועדות ולכוון אותו אל קרקפתו.

כשכל זה נגמר, היא הבינה שהיא מתנשפת בכבדות ורועדת בחוזקה, ושהוא מחייך במרירות כנגד הרצפה, מעט דם זולג מאפו.

"אני מוכרח להפסיק להמעיט בערכך," הוא צחקק, והיא הצמידה את השרביט לראשו בכוח.

"אני הולכת להרוג אותך," היא התנשפה. היא לא הייתה הראשונה שנאמר לה להביט בירח; הוא היה האחראי לעניים הכבויות של בטי אוגדן וכל השאר.

"ומה את חושבת שיקרה אחרי שתהרגי אותי? שכולם יחיו באושר ועושר? כשיגלו שנרצחתי, אף תלמיד בבית הספר לא יפסח כשיחולקו העונשים, וזה יהיה באשמתך. את באמת חושבת שהסבל של כמה מכם שווה לסבל של כולם?"

ג'יני ידעה שהוא צודק, אבל לא רצתה להכיר בברירה שהייתה לה.

"לכי," הוא הציע לה. "אני מרשה לך ללכת. אני מבין שאת לא כמו שאר הבנות פה- אני צריך להזיע בשביל מה שאני רוצה, נכון? ובכן, את יכולה להיות בטוחה שתגיעי למיטה שלי. אבל לא היום. לא ככה."

ג'יני הרשתה לעצמה לשקול את האפשרויות שלה לרגע. לבסוף הבינה שעליה להסתלק לפני שישנה את דעתו. היא קמה וחצתה את החדר כמעט בריצה אל הדלת, השרביט בידה.

"תשאירי אותו כאן, אם את רוצה להגיע לחדר המועדון שלך שלמה," הוא קרא אחריה, עדיין על הרצפה.

היא השליכה את השרביט וטרקה את הדלת מאחוריה בעוצמה.

"מה הטעם? מה הטעם?..." מלמל בינס באפלה שבחוץ, זוהר באור הירח מבעד למסך הדמעות האלים שהציף את ענייה. "לעולם לא אוכל להילחם..."

הפרק הקודם		הפרק הבא