מעודנת

הנה פרק 7 חברים - פרק מותח ומרכזי מאוד בעלילה!

לפי הצעות המגיבים בפרקים הקודמים ביקשתי עזרה הפעם מילדה מהכיתה שלי (תודה רבה מאי!) שתבטא את הפרק לפני הפירסום, אז אני מקווה ששגיאות ההקלדה והכתיב ישתפרו כתוצאה מכך.
ועוד הודעה חשובה - ביום שני אני לא אפשרסם פרק, היות ומופעל עליי לחץ מאסיבי מביה"ס. מצטער שאני מאכזב כמה מהאנשים, אבל פשוט אין לי זמן להכל בשבוע הקרוב, ולכן פרק 8 יפורסם רק בחמישי, מקווה שתבינו.
-------------------------------------------

מאיזשהי סיבה בלתי-ידועה, אני סוחבת את התמונה של הסריקה איתי במשך כל שאר השבוע. הכנתי העתק שלה ושלחתי לדודה-ג'יני, אבל אני בספק אם אימא ואבא בכלל ירצו לראות אותה. אחרי הכל, זו הסיבה שבגלל הם רבים, לא? אני שומרת את התמונה בביטחה בכיס החלוק שלי, ושולפת אותה בכל פעם שאני לבד בשירותים או כשמזדמן לי רגע שקט לעצמי, רק כדי להעיף עליה מבט. אני לא בטוחה למי זה דומה עדיין... לדעתי כרגע זה נראה כמו סוג-של יצור לא מוגדר. ובואו נודה בזה, יש הרבה כאלה במשפחה שלי.

היי, הצלחתי להתבדח!

זה חבל שאני מצליחה לצחוק ככה רק בתוך הראש שלי, ולא בקול רם. אני מניחה שהעולם לעולם לא יתוודע לחוש ההומור המדהים שלי, ויזכור אותי תמיד כג'ינג'ית כועסת והריונית.

אין לנו אימון קווידיץ' בערב יום רביעי כי אל' הזמין את המגרש למען אימון של סלית'רין. אני כל-כך אסירת תודה על כך משום שיש ערימה שלמה של מטלות וסיכומים להשלים. לכן, אחרי ארוחת הערב אני ממהרת לספרייה כמו איזה חנונית.

הספרייה ריקה לגמרי מלבד תלמיד שנה-שביעית משונה אחד מהפלפאף, ג'ון לאוסון, שתמיד נמצא שם. אנחנו קוראים לו "ספר-מן", ובשנתינו הראשונה דום ואני אפילו המצאנו סיפור רקע שלם על החיים שלו. החלטנו שהוא גיבור-על שבדרך-כלל לובש חולצה צמודה עם ראשי-התיבות BM מודפסים מקדימה. היו לו כוחות מיוחדים שאיפשרו לו לקרוא מהר במיוחד, בסיוע עוזריו הנאמנים, כרך-גירל ונער-הקלף. אני מודעת לכך שאנחנו היינו אפילו לוזרים גדולים יותר ממנו רק משום שחשבנו על הרעיונות האלה.

אני מהנהנת בנימוס ל'ספר-מן' וחולפת על פניו בעוד אחיזתו נהדקת על הספר שבידיו והוא מהנהן אליי חזרה חלושות -  הוא באמת חושש שאני עומדת לגנוב את הספר שלו. אני מספיקה להיות בספרייה בקושי עשר דקות כשדום מתפרצת ברעש, זוכה למבטי מוות מצד הספרנית ולעוד-יותר מבטי פחד מצד 'ספר-מן'. הוא די סיסי יחסית לגיבור-על.

"רוז! את בחיים לא תנחשי מי עומדים להתחתן!" רוז מתנשפת בכבדות - ניתן לראות שהיא רצה את כל הדרך לספרייה.

אם היא עומדת לומר שאלה היא ומאלפוי, אני פורצת בבכי.

"מי?"

היא זורקת מכתב על השולחן לפניי.

"טד וויקטואר!"

מה? אוקיי, עכשיו כבר לא היה אכפת לי אם היה מדובר בה ובמאלפוי במקום. פשוט אין מצב שטדי מתחתן. הוא אמור לזרוק אותה כדי להיות איתי! זה לא חלק מהתכנית! נכון, הוא עוד לא מבין לגמרי את הרגשות שיש לו כלפיי, אבל זה רק עניין של זמן... מתחתנים? הוא רציני? למה הוא לא סיפר לי? למה הייתי צריכה לשמוע את זה מדום? טדי ואני מספרים אחד לשני הכל!

אני עומדת להתעלף.

דום נראית נרגשת מהעובדה שאחותה הגדולה עומדת להתחתן. אני משתדלת ככל יכולתי להיראות שמחה גם-כן, אבל כשאני מעיפה מבט על השתקפותי במראה שעל קיר הספרייה נראה שהחיוך הגדול שמרוח על פניי משווה לי מראה של מישהי שיש לה עצירות.

"זה נהדר," אני אומרת בשקט, אבל אני גורמת לזה להישמע כאילו אני לוחשת רק כי אנחנו בספריה.

"אני יודעת!" היא עונה בקול-רם, מה שגורם ל'ספר-מן' להביט עלינו בהלם. "נכון? ואני עומדת להיות שושבינה!" היא דוחפת לידיי את המכתב שוב, מכריחה אותי לקרוא אותו.

דומיניק,
איך החיים בהוגוורטס בימים אלו? אני מתגעגעת אלייך ואל לו' מאז שחזרתם מהחופשה, אבל לעולם לא תנחשי מה קרה... טדי הציע לי נישואים! אתמול בערב, הוא לקח אותי למסעדה מאוד נחמדה בסמטת דיאגון - שמפניה, לובסטרים וכל זה - ואז הוא כרע ברך והכול! את חייבת לראות את הטבעת, דום היא מהממת!
כמובן שאני רוצה שאת תהיי שושבינה! לא החלטנו עדיין על תאריך אבל חשבנו אולי לערוך אותה בשנה הבאה, בקיץ. אנחנו רוצים להתחתן איפשהו בצרפת, אולי בבית החווה של פאפא ומאמא. סבא וסבתא וויזלי כל-כך שמחים עבורנו מכיוון שטדי סוף-סוף יהיה חלק מהמשפחה באופן רשמי. טדי רוצה שדוד הארי יהיה השושבין שלו, הוא כבר ביקשה ממנו!
בכל מקרה, רציתי לכתוב אלייך ולספר לך לפני שאימא ואבא יספיקו לעשות זאת. אני בטוחה שאת יכולה לצפות למכתב מהם ממש בימים הקרובים!
תשמרי על עצמך,
ויקטואר

"נכון שזה רומנטי?" היא נאנחת.

"אמ, כן," אני משיבה בקול רועד. אוה מרלין, אני עומדת לפרוץ בבכי ממש כאן באמצע הספריה. אני חושבת שהגיע הזמן ש'ספר-מן' לעוט ולהציל אותי מכל הבלאגן הזה. אני מביטה לכיוון 'ספר-מן' - הוא מציץ מעבר לספר שלו כדי לראות מה קורה איתנו וכשהו רואה שאני מסתכלת, הוא נעלם שוב מאחוריו.

"אני הולכת להחזיר לה תשובה," דום אומרת. "נתראה אחר-כך!"

היא מדלגת אל מחוץ לספריה, לא מודעת לדיכאון שהשאירה אותי בו עכשיו. אני סוגרת את ספרי בית-הספר שלי, מושיטה יד לעבר התיק שלי ושולפת פיסת קלף ועט נוצה ומתחילה לכתוב בזעם.

טד,
דום סיפרה לי שאתה מתחתן. כנראה שהמכתב שלי נאבד איפשהו בדואר. או שכנראה טעיתי כל הזמן הזה כשחשבתי שאנחנו חברים שמספרים אחד לשני הכל לפני כולם. אני סיפרתי לך את הבשורות שכנראה יהיו הכי חשובות בחיים שלי ראשון. ככל הנראה לא מגיע לי לקבל את אותו היחס, אני רק לא בטוחה מדוע. אתה לא יותר טוב ממני, טד. אולי אתה חושב שאתה כן מפני שאני תקועה פה עם תינוק בבטן, אבל אתה לא. לפחות אני יודעת לזהות מי החברים שלי. שתהיה לך חתונה נהדרת. אני מקווה שאתה מרוצה.
רוז

נכון, זה לא בוגר. נכון, הוא ישנא אותי על כך ששלחתי את זה. אני כל-כך כועסת שאני לא בדיוק מסוגלת לחשוב כמו שצריך. אני מתפרצת את הינשופיה, תופסת את הציפור הראשונה שלא בורחת ממני, קושרת רת המכתב לרגל שלה וזורקת אותה דרך החלון. אני מתיישבת כגבי נשען על קיר הינשופיה, מגלגלת את גופי לכדי כדור כטן ומתחיל לבכות בלי הכרה. זה כאילו כל רגש קטן ששמרתי בתוכי במשך השבועות האחרונים מתפרץ בבריכה של דמעות כרגע. החתונה הזאת הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

אבל אני אפילו לא מסוגלת להתגלגל לכדי כדור על רצפת הינשופיה ולבכות בשקט. הדלת ונפתחת בחריקה - אוי אלוהים אדירים, מכל הינשופיות בכל בתי-הספר בכל העלם הוא היה חייב להיכנס דווקא לכאן...

"למה את על הרצפה, וויזלי?" מאלפוי שואל.

"לך מכאן," אני מייבבת.

"אלוהים, את בוכה?" הוא אומר ואני מסוגלת לשמוע טיפת שעשוע בקולו.

"לך מכאן!" אני צועקת.

הוא לא הולך. הוא מתיישב לצידי כשגבו אל הקיר ושותק במשך כמה דקות. הלוואי שהיה הולך כבר. אני שונאת לבכות מול אנשים. זה גורם לי להיראות חלשה.

"אז את עומדת לספר לי מה קרה?" הוא שואל לאחר זמן מה.

"למה שאני אספר לך?" אני ממלמלת בגסות רוח.

"כי אם לשפוט לפי איך שאת נראית, אני בן-האדם היחיד כרגע בהוגוורטס אכפת לו למה את יושבת בינשופיה מצחינה ובוכה את הלב שלך החוצה," הוא אומר בפשטות.

"אני לא בוכה את הלב שלי החוצה," אני אומרת במרמור.

"בטח שלא," הוא משיב בציניות. "מה שתגידי."

"פשוט תשתוק," אני מתפרצת. "ותוריד כבר את האף שלך מהעננים. אתה לא מושלם כמו שאתה חושב שאתה."

"אני מבין שאנחנו במצב-רוח רע היום?" הוא אומר, וצוחק קלות. לא נראה שמפריע לו שהרגע צעקתי עליו. זה מרגיז אותי.

"למה אתה כאן?" אני שואלת בחוסר-סבלנות.

"הייתי בדיוק באמצע חיפושים אחר דום, אם את חייבת לדעת. היא אמרה שהיא באה הנה כדי לשלוח מכתב לאחותה."

"אה," אני אומרת.

אני חייבת להודות שאני די מאוכזבת לשמוע את זה. אני לא בטוחה למה, אבל שיכנעתי את עצמי בראש שהוא בא עד לכאן במיוחד כדי לראות אותי...

לא שאכפת לי או משהו. זה פשוט יכול היה להיות נחמד אם למישהו היה אכפת. אפילו אם מדובר במאלפוי.

"היית מעדיפה שאני לא אהיה?"

"שלא תהיה מה?"

"באמצע חיפושים אחר דום."

אני משחררת התפרצות של צחוק מזויף.

"תחפש את מי שבא לך, זה ממש לא מעניין אותי!"

"מה הבעיה שלך, וויזלי?" הוא אומר בארסיות. "למה לעזאזל את חייבת להיות כל-כך מסובכת?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אני אומרת.

"באמת? אוקיי, שכבנו ואחרי זה אמרת לי לא לספר לאף-אחד על כך והתעלמת ממני במשך חודשיים שלמים! אז התמזמזנו בערב השנה-החדשה ופעם נוספת את מתרחקת ממני-"

"הממ, היית חושבת שכבר תבין את הרמז אחרי כל זה!"

"אל תנסי למקור לי את החרא הזה," הוא אומר. "אני יודע שאת אוהבת אותי."

"אתה יוצא עם דום!" אני צועקת. "למה אתה בכלל רוצה שאני אוהב אותך?",

"כי אני אוהב אותך!"

"אם כך למה לעזאזל אתה יוצא עם דום?"

"אני לא יודע!"

דממה משתררת ברחבי החדר מלמד שריקה פה ושם מצד הינשופים. למה אני תמיד מוצאת את עצמי בסיטואציות מביכות עם מאלפוי? הלוואי שהיה מפסיק כבר להסתכל עליי. אין לי מושג מה לומר לו.

"תראי, אני מבין שאת לא רוצה לפגוע בדום, אבל... אני לא שמח איתה," הוא מודה. "אני... אני פשוט לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי, וזה מטריף אותי! אני אפילו לא סובל אותך... את בערך הילדה הכי מעצבנת בהוגוורטס!"

"כן, טוב אני לא מסוגלת לסבול אותך גם-כן," אני עונה בילדותיות.

"למה אנחנו לא יכולים פשוט-"

"אל תגיד את זה," אני אומרת. "פשוט עזוב את זה, מאלפוי. אתה לא אוהב אותי. אתה בכלל לא מכיר אותי. יש לי כל מיני דברים... אם תגלה אותם, אתה לא תאהב אותי. אני מתכוונת לזה."

"נסי אותי," הוא אומר.

אני עוצרת.

זהו זה. אני עומדת לספר לו הכל. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה כשיגלה את הבשורה, לא אכפת לי. אני פשוט חייבת לספר לו. איך לעזאזל אני עומדת לעשות את זה? אני מניחה שאוכל לעשות שאת בדרך מצחיקה, נגיד, לצעוק "אתה האבא!" כדי להקל את האווירה, אבל אני לא בטוחה שהוא יתלהב מזה. כנראה אני גם יכולה להכין אותו לכך. אולי לשאול אותו אם הוא אוהב ילדים. או אולי להראות לו את התמונה מהסריקה ולשאול "מזכיר לך מישהו?"

אוקיי, נשמי רוז. את יכולה לעשות את זה. סיפרת להורים שלך! לספר למאלפוי זה כבר קטן עלייך! אוי אלוהים, הוא חייב להפסיק להביט בי ככה.

"אוקיי," אני אומרת בקול יציב. "הקטע הוא ש-"

"היי חבר'ה!"

ואו, דום, תודה על שבחרת את הרגע הכי גרוע בהיסטוריה כדי להיכנס אל תוך הינשופיה! אפילו מאלפוי לא מצליח להסתיר את הבעת האכזבה כשרואה אותה.

"למה אתם יושבים ככה על הרצפה?" היא שואלת.

"סתם," אני עונה במהירות. "אני בדיוק עמדתי ללכת."


אני משתדלת ככל יכולתי להתחמק ממאלפוי בכל יום חמישי וביום שיש, עד שבערב יום שישי אני מרגישה טוב יותר לגביי הכל. נכון, אני עדיין מודאגת מכך שטדי לא רק הסתיר ממני את הידיעה על החתונה שלו ושל ויקטואר, הוא גם עוד לא החזיר לי תשובה בתגובה למכתב הזועם שלי, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה. גיליתי שככל שאני חושבת על דברים פחות, אני מוצאת את עצמי פחות חוששת ומודאגת. קחו לדוגמא את משחק הקווידיץ' מול נבחרת סלית'רין מחר. אני חושבת עליו רק כשג'יימס צועק עליי לנוח טוב הלילה כדי שאהיה במיטבי לקראת המשחק. אז מתפרץ לי דחף להקיא באמצע המסדרון.

אני הולכת עם צ'אסטיטי ל'שינוי-צורה' בשישי בבוקר, מכיוון שאני די בטוחה שדום נמצאת איפשהו עם מאלפוי. המסדרונות עמוסים בתלמידים שמשוחחים על משחק הקוודייץ' ועל תכניותיהם לקראת סוף-השבוע. נראה שהוגוורטס עמוס יותר מתמיד. אני מנסה ככל יכולתי לפלס את דרכי מבעד להמון בכדי להגיע ל'שינוי-צורה' בזמן. פרופסור צ'אנג שונאת שאנחנו מאחרים.

"היי רוז!"

אוי חרא, שוב לורה פלפס. מה לעשאזל היא רוצה?

"הפלת את זה," היא אומרת. היא מחזיקה בידה פיסת דף קטנה עם חיוך מאוד מרגיז על פניה. אני לוקחת אותו ממנה, מצפה לראות איזשהי תמונה מביכה שלי נופלת ממטאטא... אבל היא לא.

זו הסריקה שלי.

"ז-זה לא שלי," אני משקרת במהירות.

"ראיתי את זה נופל מתוך הכיס שלך," היא אומרת בשביעות רצון. "זה חמוד. נראה בדיוק כמוך."

אני מעיפה מבט סביבה בזריזות כדי לוודא שאף-אחד לא שומע אותנו.

"אסור לך לספר לאף-אחד," אני מתחננת בשקט, אבל אני מרגישה שזו הדרך היחידה שיכולה לעזור לי. "ברצינות, אני לא צוחקת, לורה."

"ברור שאני לא אספר לאף אחד," היא אומרת, אבל בטון מאוד מזויף וחיוך מרושע עדיין מרוח על פניה. "תספרי לי, מי האבא?"

אני מסתערת אל מחוץ לחדר בעצבים וממהרת ל'שינוי-צורה'. היא לא תספר לאף-אחד. אם אני מאמינה לכך, למה לעזאזל אני בכזו פאניקה? לא, היא לא תספר. ואפילו אם היא כן תספר, מי כבר יאמין לה? אנשים רואים אותי כמדריכת גריפינדור עם הציונים הטובים. מורים כל הזמן מדברים על כמה שאני דומה לאימא. (מצד שני, אימא כל הזמן מברברת כל היום על כמה ש"את כל-כך דומה לאבא [שלך]" כשאני עושה משהו טיפשי. זה קורה לעיתים די קרובות), וכמובן שהרמיוני גריינג'ר החנונית סבוכת-השיער הנפלאה והצייתנית בחיים לא הייתה מוצאת את עצמה במצב כזה. היא מעולם לא נכשלה בכלום, למה שהיא תיכשל בחינוך הבת שלה?

צ'אנג מזעיפה פני כשאני נכנסת לכיתה באיחור, אז אני ממהרת להתיישב במקומי הקבוע לצד דום. למזלי היא החליטה לא לנטוש אותי בשביל לשבת ליד החבר היקר שלה בשיעורים שאנחנו לומדים עם סלית'רין - עדיין. אני בקושי מצליחה להתרכז בחומר שאנחנו לומדים. לורה פלפס נכנסת גם-כן לכיתה באיחור, אבל היא ממציאה איזשהו תירוץ מפגר על כך שלא הרגישה טוב אז צ'אנג לא מתעצבנת עליה! החיים לא הוגנים. אל' ומאלפוי יושבים ממש בהמשך השורה שלנו, אז משתדלת ככל יכולתי להשאיר את מבטי ממוקד בלוח עד שהפעמון מצלצל סוף-סוף. דום אומרת לי להתראות בזריזות ואז רצה הישר למאלפוי. ואו, תודה, אחותי. אין כמוך. מצד שני, אין לי ממש זכות להתלונן עליה, נכון? כלומר, אני בוגדת עם החבר שלה? מי יודע? כל מה שאני יודעת זה שאני בת-הדודה הגרועה בעולם.

"את באה לאורחת ערב, ג'ינג'?" שואל אל', שגם ננטש על ידי החבר הכי טוב שלו.

"אתה באמת חייב לקרוא לי ככה?" אני אומרת ברוגז, ויוצאת מהכיתה יחד איתו.

"זה לא מפריע לך כשג'יימס קורא לך ג'ינג'!"

"זה כן מפריע לי. אבל הוא יותר גדול ממני והוא קורא לי ג'ינג' מאז שהוא למד לדבר. אתה פשוט מעתיק ממנו," אני מסבירה.

"אמת. אבל כל-עוד זה מעצבן אותך, זה מתאים לי," הוא מושך בכתפיו.

אני מרביצה לו בזרוע.

"היי, את די חזקה בשביל אדם נמוך," הוא אומר ומשפשף את המקום שבו הכיתי אותו.

"אני לא נמוכה!" אני מוחה, כי אני לא. "אתה פשוט ממש גבוה."

ג'יימס כבר אוכל כשאנחנו מגיעים לאולם הגדול. דום יושבת בשולחן סלית'רין עם מאלפוי, אז אל' עושה פרצוף נגעל ומתיישב בשולחן של גריפינדור איתנו במקום.

"היי! אין כניסה למרגלים סלית'ריניים!" ג'יימס צועק בראותו את אל'.

"כאילו שאני ארצה לרגל אחריך," אל' אומר בקרירות. "אני לא זקוק לעצות בגריפינדור, עם כל הכבוד."

וכך האחים היריבות בין האחים ובין שני הבתים מתחילה שוב. זה בטח משונה בשביל ג'יימס ואל' להיות קפטיינים של הבתים הכי מסוכסכים בהוגוורטס. זה מוזר שהם עדיין מצליחים לשמור על יחסי חברות ביניהם, אפילו כשאנחנו קורעים לסלית'רין את הצורה במשחקים. הוגו ואני בקושי מצליחים להסתדר גם ככה - ואנחנו באותו הבית.

"היי אלבי."

ג'ני ווינטרס מגיעה  משולחן רייבנקלו אלינו כדי לשבת לצד אל', שלו היא היא קוראת אלבי מעכשיו, ככל הנראה.  אבל נראה שלאל' לא אכפת. האהבה יכולה לעשות דברים משונים לאנשים. אבל אני עדיין חושבת ש"סקורפי" הרבה יותר גרוע. אל' מקיף את מתניה בזרועותיו והם פשוט יושבים שם כך, מדגימים מתיקות מבחילה. אני מביטה לעבר שולחן סלית'רין ונראה שדום וסקורפיו מתנהגים בדיוק כמוהם. איכס.

אני נהיית עצבנית לגמרי כשלורה פלפס מגיעה לשולחן ארוחת הערב. על פניה עדיין מתנוסס אותו החיוך הבלתי-נסבל שגורם לי לרצות לסטור לה בפנים, אבל אני יודעת שאני לא יכולה. היא בעמדת כוח עליי והיא גם יודעת את זה.

"לורה!" ג'יימס קורא. "איך את מרגישה בימים אלו?"

הוא פורע את שיערו הכהה כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא מנסה להרשים בחורות ומביט בלורה בעיניים החומות והגדולות הללו שכל-כך דומות לאלה של ג'יני עד שזה מפחיד. בעודי צופה בג'יימס מפלרטט בלי בושה עם לורה פלפס, אני מבחינה בחבורה של תלמידות-שנה-שלישית שיושבות בהמשך השולחן וצופות בלורה במבטי קנאה צורבים. אולי אני אוכל לגרום למועדון-המעריצות של בן-דוד שלי להרוג אותה ואז לא אצטרך ממה שהיא יודעת יותר.

ברגע שאני מסיימת את ארוחת-הערב, אני קמה ועוזבת מבלי למשוך תשומת-לב של אנשים אליי על-ידי אמירת 'ביי' או 'להתראות'. אבל לורה מבחינה בהסתלקות שלי, אף על פי שהיא מוקסמת לגמרי מבן-הדוד האידיוט שלי בשלב זה.

"כבר את הולכת?" היא אומרת במתיקות.

"אמ, כן," אני ממלמלת. "יש לי המון שיעורי-בית."

"אה, טוב אל תעמיסי על עצמך יותר מדי. את לא רוצה להקשות על הגוף... במצבך."

אני עומדת למחוק את החיוך הזחוח הזה מהפנים הקטנות והיפות שלה! ג'יימס, איך אתה יכול לחבב כלבה בלתי-נסבלת שכזאת? בכל מקרה, הבדיחה על חשבונה, כי לא נראה שמישהו הבחין בהערה המלגלגת שלה. איך עושים כישוף מחיקת-זיכרון, שוב? אני עומדת לקרוא על זה בספריה ולמחוק על זיכרון שיש לילדה הזאת מהמוח הקטנטן שלה שגם ככה חצי-ריק.

כשאני מגיעה למעונות שלי, יש ינשוף שנוקש על החלון עם מכתב שקשור לרגלו. אני ממהרת לפתוח את החלון ולפרום את הקשר מרגלו של הינשוף הזועף הזה - כנראה שהוא לא שכח את הצורה שבה זרקתי אותו מחלון הינשופיה.


רוזי,
ידעתי שתגיבי ככה. ויקטואר פשוט הייתה ממש נרגשת ואמרה שהיא חייבת לספר לדום. עמדתי לספר לך ראשונה, אבל הייתי מאוד עסוק - חשבתי שתביני זאת. את יודעת שאני לא רואה בך סתם "ילדה בהיריון" כמו שאת כתבת. את אחת מחבריי הקרובים ביותר. תפסיקי להתנג בצורה כל-כך ילדותית לגביי זה. אני לא הגבתי ככה כשסיפרת לי שאת בהיריון. ותאמיני לי, היו הרבה דברים שרציתי לומר לך ולא אמרתי כי ידעתי שאת לא צריכה לשמוע אותם, בדיוק כמו שאני לא הייתי צריך לשמוע את כל ההערות הנבזיות שלך מהמכתב הקודם. אני מאורס, זו אמורה להיות אחת מהתקופות המאושרות בחיי. בבקשה אל תהרסי לי אותה.
אני מקווה שאת שומרת על עצמך, כי די הבהרת שאת לא צריכה או רוצה שאני אשים עין עלייך בתהליך הזה.
טד


אני קורעת את המכתב לחתיכות קטנות ושורפת אותם עם השרביט שלי. זה מה שאני חושבת על המכתב המטומטם הזה. אם הוא לא רוצה "לשים עליי עין", זה מעניין לי את התחת. יש לי המון אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם, אני לא זקוקה לו. אם הוא מאמין שהוא כל-כך יותר טוב ממני וחושב שאני ילדותית זו בעיה שלו. ועסוק מדי? מה לעזאזל זה אמור להביע? אנחנו אף-פעם לא עסוקים מדי אחד בשביל השניה! הוא עסוק מדי מכדי לספר לי שהוא מאורס?

אני לא מחזירה לו מכתב. זה לא כאילו שאכפת לו בכלל. אני משתחלת אל המיטה, לא ממש מתחשבת בשעה ובוהה בכעס אל התקרה של מיטת האפיריון שלי שלי. יש שם תמונה ממש ישנה של אימא, אבא ודוד הארי משנתם הראשונה או השניה בהוגוורטס. הם נראים כל-כך מאושרים, מחייכם ומנופפים מהתמונה בלי שום דאגה בעולם. נכון זה משונה שלמרות שוולדמורט היה עדיין חי באותה התקופה, החיים של אימא ואבא היו יותר מאושרים מאשר עכשיו?


אני מתעוררת בבוקר משחק הקווידיץ' של סלית'רין נגד גריפינדור עם אותה תחושת החרדה והחשש בתוך הבטן שלי. זה מוקדם - אני לא מסוגלת לראות את השעון המעורר שלי, אבל אם להיתחשב בעובדה שעדיין חשוך בחוץ, אני מניחה שאנחנו עדיין בשעות הקטנות של הלילה. אני לא מנסה אפילו לחזור לישון, כי אני יודעת שזה יהיה סתם בזבוז של זמן ואנרגיה - אחרי הכל, נרדמתי אתמול בסביבות השעה שבע בערב. במקום, אני קמה מהמיטה ומתהלכת בחדר המועדון במשך מספר שעות, מנסה למקד את מחשבותיי במשחק המתקרב.

אני עומדת לשחק משחק של קווידיץ', אף על פי שאני בהיריון. זה לא יכול להיות טוב, נכון? כלומר, אני יודעת שג'יני אמרה שזה בסדר לעוף, אבל אני עדיין לא חושבת שמשחק קווידיץ' יכול להיות בריא לנערה במצב שלי. אבל אני לא יכולה להתחרט עכשיו - ג'יימס יהרוג אותי (לפיכך, יהרוג גם את התינוק) אם לא אופיע במגרש, סלית'רין ינצחו ומאלפוי ואל' ויסתובבו בהוגוורטס כאילו הוא של אבא שלהם - אני לא יכולה לתת לזה לקרות. אף ילד שלי לא יטיל כזה אסון על העולם.

אז בשמונה בבוקר אני עוזבת את חדר המועדון ומתקדמת לעבר ארוחת-הבוקר. אני לא רעבה במיוחד, אבל אני יודעת שאצטרך לאכול משהו כדי לשמור על הכוח שלי. אני מכרסמת פרוסת טוסט במשך מספר דקות ואז מוותרת על הרעיון לגמרי. אני מתחילה להרגיש תחושת בחילה רציניץ (כמו תמיד). אבל הפעם, זה מלחץ. ג'יימס נראה לחוץ בדיוק כמוני, אבל הוא בכל זאת מצליח לטרוף את ארוחת הבוקר שלו - הוא פשוט הרבה יותר שקט מבדרך-כלל.

אחרי ארוחת הבוקר, אנחנו צועדים לעבר חדרי המלתחות של גריפינדור. הסלית'רינים צועקים לעברינו בדרכינו אל דלת היציאה מהאולם, אבל אני משתדלת להתעלם מהם. ג'יימס פשוט מכוון אצבע משולשת לעברם, מה שרק גורם להם להתרגז עוד יותר ולשלוח עוד יותר הקנטות לכיווננו.

"רוז!"

אני מסתובבת ורואה את לורה פלפס רצה לעברי. מה לעזאזל היא רוצה?

"בהצלחה במשחק היום," היא אומרת וקורצת אל ג'יימס שעומד מאחוריי.

"אה, אמ, תודה," אני מסננת.

"טוב אני מניחה שאני צריכה... לספר לך."

"על מה את מדברת?" אני לוחשת בזעם.

היא מרימה את התמונה של הסריקה שלי.

"הכנתי עותק," היא מחייכת. "ואני עומדת לספר לכולם."

"למה?" אני זועקת, ליבי פועם בחרדה.

"כי את כלבה," היא אומרת בפשטות. "ואני שונאת אותך. ואני חושבת שהתלמידים צריכים לגלות מי היא באמת מדריכת-הבית המשולמת שלהם... זונה קטנה ורקובה."

היא קורצת לי ומדלגת לה בשמחה אל מחוץ לאולם הגדול. אני יותר היסטרית עכשיו מאשר ברגע בו גיליתי שאני בהיריון. אלוהים אדירים, היא עומדת לספר לכולם. לורה פלפס היא כלבה מניפולטיבית ותספוג הנה צרופה מהפצת העובדה שרוז וויזלי, מדריכת גריפינדור, בהיריון. אני חושבת שאני פשוט צריכה לברוח מהוגוורטס ולא לחזור לעולם.

"ג'ינג'! בואי מהר!" ג'יימס קורא לי ממחוץ לאולם הגדול.

אוקיי, אני עומדת להשתתף במשחק הזה ואז לברוח מהוגוורטס. אני תמיד אהיה זכורה כשומרת גריפינדור בקווידיץ' שניצחה במשחק מול סלית'רין לפני שנעלמה לגמרי מעל פני העולם הזה לתמיד. אני אגנוב את גלימת-ההיעלמות של ג'יימס ואחיה מתחתיתה לנצח. ולא, אני לא חושבת שאני מתנהגת בדרמטיות בכלל.

ג'יימס נותן לנו את שיחת העידוד הרגילה שלו, אבל אני לא מקשיבה בעודי גורבת את גרביי הקווידיץ' שלי. אני תוהה איפה לורה נמצאת עכשיו - לכמה אנשים היא הספיקה לספר? אני מוכנה להתערב שכבר סיפרה לצ'אסטיטי פינץ', שאותה אני דווקא די מחבבת - היא לא תרצה להכיר אותי יותר. דום יושבת מולי, מחבט החובטים שלה בידה והיא מביטה בי בעידוד. היא עומדת לשנוא אותי לגמרי כשתגלה.

"הגיע הזמן," אומר ג'יימס ומרים את המטאטא שלו. כולנו עושים כמוהו ויוצאים אחריו אל מחוץ לחדרי-המלתחות ואל מגרש הקווידיץ'.

תעופה היא באמת התחושה הכי נפלאה בעולם, אבל ברגעים אלה, בעודי מרחפת מעל המגרש, אני לא מסוגלת אפילו להתרכז בתחושת האופוריה שמורגשת רק כשרוכבים על מטאטא. עיניי סורקות את הקהל כדי למצוא את לורה פלפס - אבל כמובן שאני לא מצליחה למצוא אותה היות וכמעט כל תלמיד בהוגוורטס הגיע כדי לראות את המשחק. אני תופסת את מקומי לצד עמודי-השער. הקוואפל משוחרר, קול השדרן ממלא את האיצטדיון.. המשחק התחיל.

"ברוכים הבאים למה שצפוי להיות המשחק הטוב ביותר של עונת הקווידיץ' - סלית'רין מול גריפינדור! הנבחרת של סלית'רין נראית יוצאת-דופן השנה! בפיקודו של אלבוס פוטר, סביר להניח שסלית'רין ינצחו במשחק עם סקורפיו מאלפוי בתור מחפש, לורקן וליסאנדר סקאמנדר בתור חובטים, הנרייטה פלינט כשומרת וג'ייסון בייטס וקייל מונטאג בתור רודפים! גריפינדור, בפיקודו של לא-אחר-מאשר אחיו של אלבוס פוטר, ג'יימס, בנויה גם היא משחקנים חזקים השנה! פוטר מאייש את תפקיד המחפש, רוז וויזלי בתור שומרת, דומיניק ופרד וויזלי בתור חובטים וסיימון לונגבוטום, שון פיניגן ופיונה ג'ורדן כרודפים.
שני הפוטרים עפים בצורה טובה במיוחד היום. גריפינדור מחזיקים בקוואפל - לונגבוטום מעביר לפיניגן, חזרה ללונגבוטום... הוא זורק... נחסם על ידי הנרייטה פלינט! פוטר... אמ, כלומר, פוטר של סלית'רין מחזיק בכדור עכשיו, הוא מעביר לבייטס... מעביר למונטאג ו... אאוץ'! הוא חוטף מרביצן מדומיניק וויזלי! גריפינדור מחזיקים בקוואפל! ג'יימס חומק ממכת מרביצן מצד אחד מהסקאמנדרים... לא בטוח איזה מהם... הוא מעביר את הקוואפל ללונגבוטום שמפיל אותו! נתפס על ידי פיונה ג'ורדן שזורקת אותו ו... גול של גריפינדור!!!

הניקוד הוא 10-0 לטובת גריפינדור! מאלפוי ופוטר... כלומר, פוטר של גריפינדור... מקיפים את המגרש אך אין שום סימן להימצאותו של הסניץ' המוזהב! הסלית'רינים מחזיקים בכדור... בייטס מעבירה את הקוואפל למונטאג... מעביר לפוטר... פוטר של סלית'רין... הוא זורק... גול של סלית'רין!!! איזה גול! רוז וויזלי נראית כאילו היא בכוכב אחר! הניקוד שווה, 10-10!" אפילו לא ראיתי את אל' עף לעברי עם קוואפל עד שזה היה מאוחר מדי.

"תתעוררי ג'ינג'!!!" ג'יימס צועק עליי מלמעלה. סקורפיוס מביט בי, כאילו שואל אותי מה לעזאזל את עושה?

לפתע, קול השדרן משתנה. זה היה תלמיד שנה שישית מהפלפאף, גרגורי מקפיליפס, שתמיד מקריין בקול המשחקים, אבל עכשיו קול נשי מהדהד באיצטדיון.

"מצטערת חברים, גרגורי לקח הפסקת שירותים קצרה," הקול אומר במתיקות... זה קול מוכר מאוד.

אני מביטה לעבר יציע השדרן - גרגורי עומד שם, נוקש בשרביטו על צווארו ומניע את שפתיו, אבל שום קול לא יוצא. הוא נראה מבולבל לגמרי ולא מבין למה מישהו פשוט השתלט לו על התפקיד.

"אלבוס פוטר מעביר את הקוואפל ל... מישהו... והם מעבירים את זה ל... אחד מהאנשים האלה בירוק... שמקבל מכה על ידי אחד מהכדורים השחורים האלה... זה נראה ממש כואב... אחד מהבחורים באדום מחזיקים בקוואפל... או שאולי זו בחורה... אני לא יודעת... הו, החבר'ה הירוקים מחזיקים בו שוב! הם מעבירים אותו שוב... מעבירים שוב... הוא עדיין אצל החבר'ה הירוקים... הם עומדים לזרוק... תרחמו על רוז, חברים, היא בהיריון!!! אופס, אמרתי את זה בקול רם? מצטערת רוזי."

ובבת אחת נופל לי האסימון ואני מבינה למי שייך הקול מהיציע... לורה פלפס. כל האיצטדיון השתתק לפתע. המשחק נעצר בשיא הגובה. אנשים עדיין מנסים לעכל את מה שהרגע שמעו ואני מרגישה כל-כך חלשה עד שאני חושבת שאפול מהמטאטא. כדי למנוע מצב כזה, אני ממהרת לנחות על הרצפה, קופצת מהמטאטא שלי ורצה לעבר תאי המלתחות של גריפינדור כדי לבכות עד שהעיניים שלי יתייבשו. אני די בטוחה שאנשים בחוץ עדיין מנסים להבין מה קורה.

קולה של לורה לא נשמע יותר וגרגורי מקריין שוב.

"מצטער לגביי זה," הוא אומר באי-נחת. "הסלית'רינים מחזיקים בקוואפל. אלבוס פוטר מפיל את הקוואפל, ממהר אל הקרקע ורץ אל מחוץ כשמאחוריו ג'יימס פוטר! דומיניק וויזלי אחריהם ו... המחפש של סלית'רין, מאלפוי, נטש גם הוא את המשחק!"

אני שומעת אותם מתפרצים לתוך חדרי המלתחות. אל' וג'יימס מגיעים ראשונים והם צועקים אחד על השני, שניהם עדיין מתנשפים מהמשחק.

"מובן שזה לא נכון!" אל' מתנשם בכבדות. "פלפס הכלבה הזאת פשוט המציאה את הדבר הזה!"

"ג'ינג'!" ג'יימס קורא. "ג'ינג', את כאן?"

אני לא אומרת כלום, אבל היבבות הבלתי-נשלטות שלי מסגירות אותי. אל' נוקש בעדינות על הדלת.

"רוז," הוא אומר, מבין שזה הזמן להשתמש בשם האמיתי שלי. "בואי החוצה, אף אחד לא מאמין לה."

"כן," ג'יימס אומר במרמור. "היא סתם פרה רכלנית!"

זה נחמד שג'יימס מעדיף אותי על פני הבחורה שהוא מחבב. אבל אני עדיין לא עומדת לצאת החוצה... אף פעם.

אני שומעת את הדלת נפתחת לרווחה.

"איפה היא?" אני שומעת את דום צועקת.

"רוצה שאני אלך להפציץ את הפלפס הפוסטמה הזאת בקללות?" שואל פרד.

"רוז!" דום קוראת.

אני לא מסוגלת לראות אותה. אני לא מסוגלת לראות את אף-אחד מהם ברגע זה. הלוואי שהם פשוט ילכו מכאן כדי שאוכל להתמודד עם עצמי לבד. אבל לא נראה שמישהו מהם הולך לאנשהו. זה כאילו שהם מחכים לאישור ממני שלורה פלפס באמת משקרת. הלוואי שהייתי מסוגלת פשוט לצאת עכשיו מחדר השירותים הזה עם חיוך ענק מרוח על הפנים שלי ולומר, 'כן פרד, אתה מוזמן להפציץ את פלפס הפוסטמה הזאת בקללות.' אבל אני לא יכולה לעשות את זה יותר. אני לא יכולה לשקר יותר למשפחה שאיתה ביליתי כמעט כל יום בחיים שלי יותר. השבועות האחרונים היו כל-כך קשים, והגיע הזמן שהם יידעו.

אני פותחת את הדלת באיטיות והלחשושים שלהם משתתקים כשהם רואים אותי. אני מעיפה מבט בהשתקפותי במראה שתלויה על הקיר בצד השני של החדר. השיער שלי נראה חייתי מהתעופה, הפנים שלי אדומים ומזיעים, והעיניים שלי לחות ונפוחות. אני נראית נורא. כולם מביטים בי בציפייה.

"רוזף אף אחד לא מאמין לה," אומרת דום ברכות. "אנחנו יודעים שאת לא בהיריון. כלומר, זה מגוחך!"

האחרים מהנהנים בהסכמה. זה אפילו יותר נורא מלספר להורים שלי על-כך. דלת המלתחות נפתחת שוב ומאלפוי מתפרץ פנימה. הוא מסתכל סביב על כולם, אבל המבט שלו מתמקד עליי בקצה החדר, ממש כמו של כל האחרים.

"מה קורה?" מאלפוי שואל.

"שום-דבר," דום אומרת. "יאללה, רוז. בואי חזרי ונסיים את המשחק."

"אני לא יכולה," אני מייבבת.

"ברור שאת יכולה," היא אומרת. "כמו שאמרתי, אף אחד לא מאמין ללורה!"

"טוב, הם צריכים להאמין!" אני בוכה.

דממת אלחוט ממלאה את חדר המלתחות כעת. כולם נראים מבולבלים מלבד מאלפוי שהבעת הלם מוחלט מרוחה על פניו.

"על מה את מדברת, רוז?" שואל פרד בעדינות.

"היא לא משקרת," אני אומרת בשקט.

הפרק הקודם		הפרק הבא