לחיות בלי תקווה

"לא!!!" צעקתי, בעוד גופה נהדף לאחור ונופל.

בלאג הביט בי ברשעות "תגלה לי את התשובה!", הוא אמר, מתעלם ממה שקרה לפני רגע.

הסתכלתי עליו בזעם והרגשתי את כל הכעס שלי מתועל לאנרגיה והיא נפלטת בצורה כלשהי. ואז הבחנתי שאני מוקף עשן שחור שנע לעבר בלאג ועוטף אותו.

בלאג צרח בכאב בעת שכל העשן עטף אותו, ואז נשמע קול פקיעה, הוא נעלם והעשן התפזר.

התעוררתי, מותש. לילה. קמתי, מבחין שגופה של סופיה עוד שוכב על הקרקע. 

הבטתי בה. יופיה לא עזב אותה כמו חייה. נישקתי את המצח שלה, "להתראות" לחשתי.

עיניה היו עצומות, וידעתי שיש לי הרבה עבודה.

בעוד אני תוהה העולם התערפל, הדבר היחיד שאני זוכר, זה שהרמתי אותה, והיא היתה קלה, כאילו כשנעלמו חייה נעלם כל משקלה. ואז עמדתי מעל הקבר שחפרתי בידיי.

על קרש העץ, שאני לא זוכר מאיפה לקחתי אותו, חרטתי עם אבן,

'ויהי זכרה ברוך,

סופייה לוגדירו

1991-2004

לידידות קצרה אין זכות להיקטע'

התגעגעתי אליה, אל יופיה, אל דיבורה, אל גופה, ואל הנשיקה ההיא ליד הבית שלה. הכל נעלם ברגע.

הרגשתי דמעות שהתחילו לפרוץ מעיני, ואז נשמע קול פקיעה קטן והילדה עם השיער החום בהיר והעיניים החומות הבהירות הופיעה.

"תום, בוא. אנחנו רוצים לדבר איתך."

"לא מעניין אותי עכשיו. אני רוצה זמן בשקט, לבד."

היא הינהנה "כשתרגיש מוכן תקרא לנו" ובעוד קול פקיעה היא נעלמה.

'הם יכלו לעצור את זה,' חשבתי, 'אבל הם ילדים בני שבע עשרה, לא יעזרו לילד בן שלוש עשרה כשהוא צריך. זו אשמתי, מה חשבתי לעצמי בכלל. למה ניכנסתי לעסק הזה מההתחלה? ומי הוא בלאג?'

ואז ניזכרתי, בלאג רצה לדעת התשובה.

התשובה לשאלה- "איפה החבאתי את הבורקג?"  

הפרק הקודם		הפרק הבא