חייהם של השוכנים בצללים

אני לא יודעת מה הולך לצאת מזה, זרמתי.

אז זרמו איתי סבבה?

זהו עזבתי את הבית את החברים והמשפחה לפנימייה, חוץ מהורי כולם חושבים שזו סתם פנימייה, איך סבתא שלי רבה איתם שלא לשלוח אותי לפנימייה פשוטה, היא אמרה שיקלקלו אותי שם, שאצא עבריין, מה שהיא וכול השאר לא ידעו שזו לא סתם פנימייה רחוקה באמצע שום מקום, זו פנימייה של קסמים, כי רק קסם יכול להסביר את כול הדברים שעשיתי במהלך חיי, כמו הריב עם אחותי הקטנה שהתרחש בחדר שלה, הייתי כול כך עצבני עליה אבל לא העזתי להרביץ לה, אז הכעס יצא בצורה אחרת, רגע אחרי שיצאתי מהחדר שלי הייתי ממש תשוש, התחלתי ללכת לחדר שלי ואז שמעתי את הצרחה שלה, מסתבר שכול הבובות בחדר שלה התמלאו מבפנים בחול במקום בצמר גפן, אף אחד לא האשים אותי אבל אני הרגשתי שזה קשור אלי.

פעם נוספת הייתה ביום הולדת שמונה שלי, ההורים שלי רבו על משהו שטותי כמו תמיד וכאב לי בגלל זה, לא רציתי שהם יריבו ביום ההולדת שלי. העוגה שבתנור התפוצצה, ושוב היה לי הרגשה שזה קשור אלי. זה לא נגמר רק בפעמיים האלה, החיים שלי היו מלוויים בשרשרת אירועים כזו.

כשבאה הקוסמת שהכריזה על עצמה כפרופסור ספראוט בהוגוורטס והסבירה לי שיש לי כוחות קסם כול החלקים המוזרים שבחיי התחברו.

עליתי על הרכבת וקיוויתי לטוב, הראשון שהכרתי היה ארני מקלמן שבסוף יצא בבית אחר משלי, יחד איתו הכרתי את שיימוס פיינג, התחברנו מיד והקשר רק העמיק שהבנתי שאנחנו הולכים להיות יחד באותו הבית, נוספו לחדר עוד שלושה בנים, נוויל לונגבוטם, רון וויזלי וההוא שכולם מכירים את שמו ,הארי פוטר. אנשים נעצו בו מבטים לאן שלא הלך, הוא נראה מובך מזה ואני הצטערתי בשבילו.

בבוקר למחרת שאלתי את שיימוס למה כולם מכירים את אותו הארי פוטר, הוא סיפר לי את הסיפור שלו וכאב לי בשבילו, במשך שבוע גם אני נעצתי את עיניי בו, לקח לי זמן להתרגל. במהלך השנים שהיינו יחד לא החלפנו יותר מדי מילים, הוא ורון הסתגרו יחד ואני ושיימוס הסתגרנו, ונוויל התבודד. לא שהייתי בישן אבל פשוט לא היה לי על מה לדבר עם הילד-שנשאר-בחיים.

אני חוששת שזה הפרק הכי זוועה שהיה לי עד עכשיו.

הוא לא מרגש בשיט.

טוב נו לא הכול מושלם הא?

הפרק הקודם		הפרק הבא