הו לילי!

היי, קוראים יקרים. אני רוצה לערוך סקר קצרצר, רק כדי לדעת.
איזה סגנון אתם יותר אוהבים: את הסגנון של פרק 6, או הסגנון של הפרק הזה, (פרק 8) ?
הסגנון של הפרק הזה יופיע יותר פעמים, אבל מעניין אותי לדעת. (כל עוד סקרנות לא הורגת - למה לא לשאול?)
אז תכתבו איזה סגנון אתם יותר אוהבים בתגובה: רומנטי וכל זה, או הומור וסגנונותיו?
תודה,
מאיו

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"לילי. אני מתחנן." זה כל מה שנפלט מפיו של סוורוס, באופן מקוטע.
אבל הוא ידע שלילי תבין.
"אני לא מסכימה לעסקה הזו!" לילי עמדה על שלה. "זה יגרום לאגו של הפוצים לגדול!"
"ליל, את יודעת שזה לא התפקיד שלך," ניסה סוורוס לדבר אליה ברכות. "את רק תפסידי בגללם."
"אני כבר שקועה עמוק בבוץ הזה." ענתה לו לילי בעקשנות. "אני לא מתכוונת לגרום להם את התענוג הזה."
"תחשבי רגע על מה שאת אומרת!" קרא סוורוס, מיואש. "את רוצה להפסיד הכל רק בגלל משחק של כבוד!"
"לא אכפת לי. שהם ילמדו את הלקח. ובמיוחד פוטר הנפוח ההוא."
ככה התנהלה לה עוד שיחה בין לילי לסוורוס, כשסוורוס מנסה לשווא לשכנע את לילי להתרחק ממנו. הוא העדיף שהם ימשיכו להיות ידידים טובים והוא לא ישיג את מטרתו, מאשר שלילי תוחרם על ידי כל חבריה מגריפינדור בגללו.
אבל לילי הזו עקשנית כמו פרד.
"כל סלית'רין איתי!" היא המשיכה וקראה. "מה אני צריכה את בית גריפינדור?"
"כי בית סלית'רין לא חולק איתך מעונות. בית סלית'רין הוא לא היעוד שלך."
"לא אכפת לי!" היא צעקה. "אני לא מתקרבת לפוצים האלו!"
אבל אז השתנה פרט בשיחה הזו, שכבר חזרה על עצמה יותר מדי פעמים בחמישה ימים האחרונים.
התווספו כמה אנשים נוספים לוויכוח.
"אני חושב שסברמאוס צודק, עד כמה שלא כיף לי להגיד את זה." ג'יימס פוטר יצא מהצללים.
"ואני חושב שהראש שלו מלא בנפיחות של תלמידי שנה ראשונה שאכלו יותר מדי שעועית, אם יורשה לי לציין," התערב סיריוס בלק.
"אני חושבת," אמרה לילי, שמרוב התסכול שבוויכוח עם סוורוס שכחה את כללי ההתעלמות שהציבה לעצמה, "ששניכם חבורה של פוצים עלובים. לכן, אני כבר החלטתי שאני לא הולכת לחבור אליכם."
"טוב, איזה מזל שיש לך עוד תשעה ימים להחליט," ג'יימס חייך את אחד החיוכים הבוהקים שלו. "ואני חושב שנסכים לסלוח לך על ההתנהגות המכפירה שלך, ואולי, אבל ממש אולי, אני אסכים להצעה שלך לצאת איתי כשתבואי על ארבע להתנצל."
לילי העוותה את פניה בגועל. "ממש בטוח בעצמו, הא?"
"בטוח, בטוח," אישר ג'יימס. "ואת עוד תראי."
סיריוס הנהן אל לילי במבט רב חשיבות. "את עוד תראי איך תשתחווי לרגליו. יש לו מאה אחוז הצלחה."
"והאם מישהי שיצאה עם פוטר קודם לא יצאה איתך קודם? או עם אחד מהשניים האחרים?" לילי הפנתה את שאלתה הסולדת הבאה לסיריוס.
סיריוס זע באי נוחות. נראה שלילי פגעה בול. "זה לא משנה עכשיו," התחמק. "הרי כולן אוהבות את ג'יימס."
"פרט ללילי אוואנס שעומדת כאן ממולך," ירקה לילי. "אז בבקשה אל תעשה הכללות."
ובמילים האלה היא תפסה בידו של סוורוס ומשכה אותו אחריה במסדרון.
"ראית?" היא קראה בזעם אצור אחרי שהם התרחקו משם. "חוצפנים!"
סוורוס הנהן. הייתה לו הרגשה שלא כדאי לו לדבר כשלילי במצב רגיש שכזה.
"הם מצותתים לשיחה שלנו ומתערבים! מתנהגים כאילו כל העולם שייך להם וכורע לפניהם ברך, ונותן להם לעשות בו כל מה שעולה על רוחם!" זה היה דבר רגיל ללילי. כשהיא הייתה מתעצבנת היא הייתה מתחילה לדבר בשפה גבוהה. גבוהה מאוד.
סוורוס גירד בראשו במבוכה. הוא לא ממש הבין למה היא התכוונה.
הבעת פניה של לילי התרככה. "התכוונתי לכך שהם חושבים שיש להם גישה לכל דבר."
סוורוס הנהן, מסכים עם דבריה שוב, ללא מילים.
"זה בסדר," לילי שמה לב שסוורוס לא מדבר. "אתה יכול לדבר. רגע, הם סתמו לך את הפה עם לחש כשלא שמתי לב? למה לא אמרת... לא משנה." היא שלפה את שרביטה.
"לא, לא," סוורוס מיהר להסיב אותה. "סתם לא היה לי מה להגיד," תירץ.
"ושמעת מה בלק אמר?" היא קראה, ממשיכה את הנאום המתקומם שלה. "הרי כולן אוהבות את ג'יימס," היא חיכתה אותו בקול צווחני, שלא היה דומה כלל לקולו המקורי.
"אה... לילי?" סוורוס החליט לעצור את זה, הרי כל זה מאוד לא אופייני ללילי אוואנס שהוא הכיר. היא הייתה מנסה לגרום לו לשכוח מדבריהם, להתעלם. אך נראה שההצעה הזו מטרידה גם אותה, באופן מסויים.
"מה קרה, סוו?" היא שאלה בקוצר רוח, רוצה להמשיך בדבריה.
"אנחנו... אמורים להתעלם, לא? זה מה... שאמרת לי לעשות ו..."
לילי הנהנה. "אני מתנצלת," היא אמרה לאחר מכן. "אני לא יודעת מה קרה לי. הם פשוט... עצבנו אותי כל כך עד שלא יכולתי לשתוק," היא מלמלה.
"אני מבין." חייך אליה סוורוס חיוך מרגיע. "אני עובר את זה כל יום."
"מסכן." מלמלה לילי, מחבקת את סוורוס. "לא ידעתי שזה כל כך קשה."
"עכשיו את יודעת," חייך סוורוס אל כתפיה. מצב הרוח שלו השתפר פלאים.
"עכשיו אני יודעת." אישרה לילי, והתנתקה מסוורוס.
"אז... מה את מציעה לעשות?" שאל סוורוס.
"חשבתי לשאול את הסלית'רינים מה דעתם, אולי הם יוכלו לתת לנו כמה עיצות מועילות." הציעה לילי.
סוורוס היטה את ראשו, שוקל את הרעיון.
אי אפשר להגיד שהוא לא חשב עליו בזמן האחרון. הפיתוי לשתף את הסלית'רינים בהצעה נהיה מפתה יותר מיום ליום.  אבל... הוא ידע גם שלתת לסלית'רינים לעזור לך משמעותו להיות תלוי בהם, שזה הדבר הכי רע שאפשר לבקש. הסלית'רינים, למרות שהיו בעדם, הם לא הטיפוסים האמינים ביותר, או אמינים מספיק בכדי לסמוך עליהם.
"אי אפשר לסמוך עליהם." אמר חלושות.
"הם בעדנו." לילי ניסתה שוב להיאחז בתירוץ הנדוש.
"אבל הם לא אמינים מספיק כדי לעזור לנו. הם יכולים לבגוד עם קצת... לא משנה." סוורוס הרי ידע מנסיונו שהסלית'רינים אינם אמינים בשנתו הראשונה.
טוב, כולם חוץ מאחד.
"אבל יש אחד שאפשר לדבר איתו. נכון אמרתי לך שאת החברה הכי טובה שלי? אז הוא החבר הכי טוב."

התגובה של באד להצעה של הקונדסאים הייתה גיחוך.
גיחוך? צחקוק. צחקוק? צחוק. צחוק? טוב, בסדר. זה היה דומה יותר לנהמות צחוק של אדם זאב ששאף בטעות מההמצאה המוגלגית ההיא שלילי סיפרה עליה לסוורוס, 'גז צחוק'.
סוורוס ולילי עקמו את פניהם בעודו מתגלגל מצחוק על שטיח חדר המועדון הסלית'ריני.
"הוא, אדם אמין?" לילי עקמה את פניה לעבר סוורוס. "אני מכירה אותו כבר, הוא יושב לידך בארוחת הבוקר ומספר בדיחות די טובות.אבל... אמין? ניסית אותו פעם?"
"אני סומך עליו. ואת סומכת עליי?" שאל סוורוס.
לילי הנהנה, פניה עדיין זעופים. "אני מקווה שאתה צודק."
"בטח שהוא צודק!" התעשת באד. "אני מתנצלת, פשוט לא חשבתי שאתם, במיוחד שניכם, תתייחסו לדברים של החבורה הזו ברצינות."
ממש, חשב לעצמו סוורוס. בטוח היה לך משהו אחר בראש. אבל הוא לא אמר את הדברים האלה כי הוא לא רצה להרוס את אמונתה החלקית של לילי בבאד, שגם ככה הוכיח את עצמו באופן שהכי גרוע שאפשר, יחסית לרושם ראשוני.
לילי הנהנה, מבט מפקפק בעיניה. "אתה יכול לעזור לנו?"
"בטח!" קרא באד. "מעכשיו לא קוראים לי באד. קוראים לי 'באד, המרגל מספר אחד שקיים בעולם כולו'."
"אתה בטוח שאתם בני אותו הגיל?" שאלה לילי את סוורוס בספק.
"בטוח." ענה סוורוס. "גם אם הראיות מצביעות על דבר אחר."
"היי!" קרא באד בעלבון. "אני נוכח כאן בחדר!"
"שמנו לב," הפטירה לילי.
"אז זה לא הזמן לדון על הבעיות שלי!" המשיך באד בטון מפונק.
"טוב, טוב." סוורוס לא רצה לפתוח מריבה עם באד. בכל זאת, הוא יכול להיות מאוד מועיל, גם אם הוא... לא בדיוק נראה אחד כזה. "אז אתה עוזר לנו?" הוסיף.
"כנראה," ענה באד. "היו צריכים לשים אותי בגריפינדור, הא? אלו לא תכונות לסלית'רין. אני פשוט מתבייש."
"לא נכון!" מיהר סוורוס ומחה. "התכונות של סלית'רין הן שאננות ושאיפה לכח. הן לא נוגדות את התכונה 'עזור לחבר'."
"האחרים אומרים שכן," מלמל באד בתגובה.
דוגמא עלתה בראשו של סוורוס. "סלזאר סלית'רין עזר לחברים שלו. לגודריק גריפינדור, לרוונה רייבנקלו ולהלגה הפאל..."
"פאף, פאף, פוף. אני בכל זאת שנה שלישית כאן!" קטע אותו באד. "וזה לא נקרא."
"למה?" הרים סוורוס גבה.
"כי זה נעשה לפרנסתו."
"המעשה לא נעשה בשביל פרנסה ואתה יודע את זה. זה כי השלושה ביקשו את עזרתו." התעקש סוורוס.
"ואתם רק שניים."
סוורוס התיישב על כורסא בצבע ירוק, נאנח ביאוש. "אז מה אתה מתכוון לעשות?"
"לעזור לכם, כמובן." באד קימט את מצחו בבלבול.
לילי וסוורוס החליפו מבטים וגלגלו עיניים בתיאום.
"טוב, טוב. אבל מרגל לא מגלה את הסודות שלו." אמר באד בגאווה עצמית.
"המשפט הוא: 'קוסם לא מגלה את סודותיו'." תיקנה אותו לילי באנחה.
"סלחו לי," התנצל באד. "פשוט חלמתי לי על... לא משנה, בשיעור של פרופסור בינס."
טוב, החליט סוורוס. הוא באמת היה מיואש.

הפרק הקודם		הפרק הבא