19 שנים אחריי

עיניו הירוקות של הארי פוטר כשל אימו ננעצו בבנו ג'יימס. מיד הוא צעד קדימה וחיבק אותו חזק, הוא לא יאבד אף אחד יותר.

לילי אולי לא כאן, ולאלבוס נחטף, אבל יש עוד תקווה. תמיד יש עוד תקווה.

הדלת נפתחה בתנופה, ג'יני אישתו של הארי רצה לבנה מחבקת אותו חזק. שני דמויות עמדו בפתח, הרמיוני ורון ויזלי. הרמיוני רצה לעבר הארי וחיבקה אותו חזק כשדמעות יוצאות מעיניה. רון נראה חיוור ועייף. הוא חיבק את הוגו ורוז בחוזקה ולא שיחרר אותם מידיו, הוא פחד שברגע שישחרר הם יעלמו, כמו לילי.

הם עמדו בדממה כשג'יני מתייפחת.

"היא חיה"אמר ג'יימס פתאום. כל הראשים פנו לעברו.

"ארונות המתים היו ריקים זה אומר שהם חיים"אמר כששפתו התחתונה קצת רועדת. עיניו החומות כשל ג'יני היו רציניות. ג'יימס הגיבור, ככה קראו לו בגריפנדור, חי תמיד בצילו של אחיו הקטן, והפעם הוא יהיה הגיבור. הוא יציל את אלבוס אפעלו אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה.

הדלת נפתחה בשנית והמנהלת מקנוגל נכנסה לחדר, פניה היו נפולים.

עייפים, חסרי תקווה.

"אבל איך?"שאלה ג'יני פתאום, "איך הוא חזר?".

הארי הביט בא, עיניו מלאות דמעות. "אני...אני לא יודע..".

"זמנים אפלים עומדים על פנינו שוב" אמר מקנוגל, כל תשומת הלב אליה, "והפעם אנחנו לא נרשה לוולדמורט לשחק בנו!".

**************

עננים שחורים עברו על פני השמיים הריקים, מסמנים את תחילת הסערה.

שנה עברה, כוחות האופל שקטים. ועולם הקסם חיי בפחד שיקומו ממשכבם. המתים של השנה שעברה לא נמצאו ואלבוס נעלם כלא היה, חרבו השחורה נעלמה איתו.

ומשפחת פוטר וויזלי לא איבדו את נחישותם, הם המשיכו להאמין, איתם הצטרפו משפחות רבות שילדהם נחטפו, נעלמו, נרצחו על ידי האופל, אבל הם המשיכו להאמין. תקוותם לא נעלמה, אלא רק גדלה.

"תקווה? כך קוראים לזה?" שאל הקול, אלבוס פקח את עיניו והביט בפרצופו של תאומו המרושע, עיניו האדומות בוהות בו בשאלה, בחדר שחור שנהם ישבו זה מול זה על הרצפה בתנוחות שוות, שנהם אותו דבר ורק עינהם שונות, אחד אם זוג עניים ירוקות נוצצות והשני אם זוג עניים בצבע ארגמן.

"כן, משהו להאמין בו, שהכל יהיה בסדר" לחש אלבוס עיניו  העצובות בוהות בידי, "מזה מעניין אותך בכלל? לא רציתה להשתלט עליי?".

"רציתי" ענה התאום, אלבוס הרים את ראשו ופגש בעיניו האדומות, איזשהו רגש בלט בעיניו המרושעות, תשוקה? סקרנות?, לא זה היה משהו אחר, "אבל שיניתי את דעתי" המשיך עיניו האדומות לא משחררות אותי ממבטו, "מצאתי משהו יותר מעניין".

" ומה זה?" שאל אלבוס, נאנח. משתחרר מקסמו של עיניו.

"אתה" קולו בקא מאחורי אלבוס, הוא הסתובב לגלות את פניו ס"מ ממני, נשמתו הריחה כקרמל, מה לעזאזל?!

אלבוס התרחק ממנו בקפיצה מבוהלת.

עיניו של אלבוס נפתחו בתנופה והוא התיישב במהירות נתקא אם מצחו באבן קשה, מקלל חרישית הוא בהה בזעם בפניו של אדונו החדש, וולדמורט שהביט בו בשיעשוע רב מבעד לסורגיו של כלאו.

"סיוט נחמד?" הוא שאל מרים גבה.

"חשבתי שאתה יכל להיכנס למוחות של אנשים" מילמל אלבוס משפשף את מצחו.

"במקרה שלך, לא" אמר וולדמורט עיניו זוהרות, "למה זה כך?".

"שאלה טובה, גם אני לא יודע" מילמל אלבוס, נזכר בריח הקרמל של התאום, מניד את ראשו מצד לצד, פרצופו אדום. וולדמורט הביט בו בשאלה, פרצופו קשה לפיענוח. וולדמורט היה ידוע לחוכמתו ורשעותו, אבל אם אלבוס הוא התנהג כאילו הוא צעצוע משעשע במיוחד, אולי בגלל שרוב קסמיו עינם משפיעים עליו ומוחו סגור ממוחו.

"עדיף שלא אדע?" שאל, עיניו זוהרות בזעם.

"אם איי-פעם תגלה אני אתן לך אגרוף לפרצוף", סינן אלבוס חירש, פרצופו עדיין אדום.

צחוקו הרם התגלגל במערה הריקה.

"אין תקווה אלבוס, אתה תהיה שלי" אמר וולדמורט, חיוכו גדול ומרושע מתמיד.

"חכה חכה מה אני אעשה לך כשאצא מפה" אמר אלבוס עיניו מבזיקות ארגמן, חיוכו של וולדמורט נמחא ופרצופו הביט באלבוס בבהלה, ואז חיוכו שוב הופיע.

"נראה לי שזה רק נעשה יותר מעניין" צחק וקולו המלחשש נעלם איתו בהבזק אור.

עדכנתי את כל הפיק מחדש אז מומלץ לקרוא שוב

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא