--

היי, תחילת השנה הרביעית שלה. חיכיתי לזה הרבה זמן. מקווה שתהנו :)

~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~~ ~ year four ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~

אני לא מאמינה שאני כבר בשנתי הרביעית בהוגוורטס. הזמן עובר מהר כל כך, שזה מפחיד. אז השנה התחילה בצורה לגמרי נהדרת, כשמריה הודיעה לנו בהתרגשות על החבר ה"סופר-חמוד!!!!!" שלה. "קרואים לו דן, והוא מהפלפאף, יש לו פוני חמוד כזה, ועיניים חומות, מהסוג שאף-פעם לא נמאס לך להסתכל עליהן, אתן יודעות למה אני מתכוונת?" (אמ-המ. אמ-המ. ואף אחת מהן לא הקשיבה כשניסיתי להגיד להן את אותו הדבר לגבי הארי! לא הוגן.)  בכל אופן, כולנו שמחנו בשבילה. היום בדרך משיעור שיקויים (אני נשבעת שבא לי לרצוח את סנייפ; חיבור באורך 50 סנטימטר על תמצית הבונגלו ביום השני? הוא באמת רוצה להתעלל בנו. לא שלא ידעתי את זה קודם.) לשיעור התגוננות (סנייפ ואז אמברידג'. כבר ציינתי שאני שונאת את יום שלישי?), הייתי שקועה במחשבות. משום מה, השיחה ההיא עם הרמיוני, לפני זמן רב כל כך, שבה להטריד את מחשבתי. למרות הבטחתי, לא חל שינוי משמעותי בהתנהגותי כלפיי הארי, ובמחשבותי אני עוד מהללת אותו ללא היסוס. בעודי מהרהרת, נתקלתי במישהו, וכל ספרי ההתגוננות שלי נפלו ברעש על הרצפה. "אני מצטערת.." מילמלתי לכיוון הדמות בה ניתקלתי, שהתכופפה לעזור לי לאסוף את חפציי. "לא, זו הייתה אשמתי." נתקלתי בחיוך של מייקל קורנר, תלמיד רייבנקלו הגדול ממני בשנה. "תודה," אמרתי לו כשהושיט לעברי את חפציי. מכל ילדי בית-הספר, הייתי מוכרחה להיתקל במייקל קורנר, אליל הבנות? כן, כל הבנות בשנה הרביעית, ולדעתי גם בחמישית, פינטזו על מייקל. לא היה קשה להבחין בסיבה. שיערו הבלונדיני, עיניו הכחולות? הוא היה "פרינס צ'רמינג" האולטימטיבי. ברגע שגמרתי לערום את ספריי בערימה מסודרת, פניתי לדרכי בצעדים מהירים. "חכי רגע, ג'יני," קרא אחריי. הסתובבתי, מקווה שלא יבחין בסומק שהציף את פניי. לא סביר. אני ג'ינג'ית. "אולי.." נראה שהוא נבוך כמוני. "אולי ביציאה הבאה להוגסמיד נלך יחד?" שאל בהיסוס. "כן.." עניתי בהיסוס דומה. "כן, אני אשמח." חייכתי. "אז קבענו?" שאל. "קבענו." אישרתי. יש לי הרבה מחשבות להעביר בזמן שאני מתעלמת לחלוטין מהדיבורים של אמברידג', חשבתי לעצמי.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

"הוא הזמין אותך לצאת איתו להוגסמיד?" שאלו חברותיי הנרגשות בפעם המליון. "כן," עניתי בכל נלאה. "נתקלתי בו במסדרון, ואז הוא הציע לי, ואמרתי כן." הבהרתי להן. "טוב, ברור שתאמרי כן. הוא הרי מייקל קורנר!" צווחה רוז בהתרגשות. "אז התגברת על הארי?" שאלה דריה את השאלה ממנה חששתי יותר מכל. "טוב... חשבתי לנסות לצאת עם אחרים. אתן יודעות, לנסות לעבור הלאה." אמרתי בהיסוס. משום מה חששתי לשתף את חברותיי בשיחה המשונה שלי עם הרמיוני. "רעיון מצוין." קבעה דריה. "כן." הסכימה רוז והוסיפה "והגיע הזמן שתעברי הלאה, אולי משהי אחרת מאיתנו תצליח לתפוס אותו." בצחקוקים רמים. הצלפתי בה עם הכרית הפרחונית שלי. היא צחקה עוד יותר חזק. "טוב, יש לך יום גדול מחר, עדיף שתישני." אמרה לי דריה בקול שקול. לפחות משהי הגיונית בחדר. "כן, את לא רוצה לפשל בדייט שלך מחר!" הוסיפה מריה. הסמקתי. "זה לא ממש דייט, זה..." אבל לא השלמתי את משפטי, כי הרמיוני נכנסה לחדר והודיעה לנו שאנחנו מצחקקות חזק מדי ומפריעות לתלמידות השנה הראשונה לישון.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

"אז.. מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי את מייקל, לאחר ששתינו בירצפת ב'שלושת המטאטאים' (שפכתי על עצמי קצת, וצחקנו. הוא נראה חמוד כשהוא צוחק. אבל לא כמו הארי כשהוא נבוך. אוף! למה אני חושבת על הארי כל הזמן?) ופיטמנו את עצמו בצפרדעי שוקולד ב'דובשנריה'. חצי מהן ברחו, ואחת קיפצה על ראשה של ילדת שנה שלישית שצווחה בהיסטריה. צחקתי כל כך שעיני דמעו. "אני לא יודע. רוצה ללכת לצריף המצווח?" שאל. לא כל כך רציתי ללכת לשם. לאחר החופש שביליתי בחברת לופין, ושמעתי ממנו את הסיפור האמיתי לגבי הצריך המצווח, המקום נראה לי מעט מדכא. "לא. אולי פשוט נשב על ספסל ונדבר?" שאלתי אותו. "זה נשמע לי כמו רעיון מצוין." הוא חייך, וצעדנו, מחובקים (כבר התחיל להיות קר, ואין לי מעיל) לעבר ספסל הקרוב. הוא סיפר לי על משפחתו, על אחיו הקטן וה'חמוד', שמציק לו כל הזמן, ועל אימו הדאגנית (לא קשה לי להזדהות עם זה). סיפרתי לו על ששת אחיי, והוא צחק כששמע על תעללוליהם של פרד וג'ורג', והשפעתם הקשה על ילדותי. "סיפור טרגי, מה?" צחק. "ברור." גיחכתי. מאוד נהניתי מכל היום, ומעט התאכזבתי שלא גמרנו אותו בדרך רומנטית יותר. אולי.. נשיקה? אבל זה רק דייט ראשון, וזה לא אשמתו שאני כבר להוטה ביותר להתנשק בפעם הראשונה. בסך הכל, זה היה יום מושלם. אני מקווה שסוף סוף עברתי הלאה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

תגיבו :)

הפרק הקודם		הפרק הבא