ילדותו של סיריוס בלק

שוב כמו מה שקרה בתתחתני אתי אוונס, נתקפתי התקף נוסטלגי וכתבתי רבע עמוד. אני מפרסמת את זה אבל אל תצעקו עלי שזה לא יפה כמו פעם.

מעטים את סיריוס בלק האמיתי, השבור.

אותו אחד שיושב בחדר שלו צמוד לחלון ומעשן סיגריה אחר סגריה, נושף את העשן לאוויר הלילה הקר עד שג'יימס מתעצבן עליו ומכריח אותו להפסיק.

כמעט אף אחד לא מכיר אותו ככה, הוא דואג לכך. בלק לעולם לא יצא מהחדר בלי המסכה. אותה המסכה הבלויה שהוא לובש כבר שנים. המסכה שנאלץ ללבוש מהרגע בו נודע לאימו שמצנפת המיון שלחה אותו לגריפנדור, או אולי עוד לפני, כבר מהבית עצמו.

סיריוס בלק עוקץ, סיריוס בלק מכאיב, מילים שמכול אחד אחר יכלו להישמע יפות, ממנו הן יכולות לפגוע, להשפיל.

או מנגד, סיריוס בלק; מלך, בדחן, מרומם כול מסיבה.

רק ג'יימי יודע מה קורה אצלו בלב, אבל ג'יימי שותק, שומר את מה שהוא יודע לעצמו, לא מדבר על זה אפילו לא עם סיריוס. וסיריוס מעריך את השתיקה. שתיקה שבאה מהמקומות בטובים ביותר.

עוד סיגריה נגמרה.

כול כך קצר...בקושי מאה ארבעים מילים.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא