חייה של בלטריקס לסטריינג'

בית משפחת לסטריינג'
החתונה של בלטריקס התקרבה לאט לאט,ובלטריקס הייתה בלחץ נוראי. היא ידעה שלפני שבועיים היא שכבה רודלפוס,אך הבחילות ושאר תופעות הלוואי פשוט לא באו. היא לא רצתה אפילו לעלות על דעתה את האפשרות שהיא עקרה.
היא התקשרה לאמה.
"אמא"?
"הו,שלום בלה. מה שלומך"?
"אני קצת מודאגת למען האמת..."
"מה קרה"?
"אני ורודלפוס שכבנו לפני שבוע ו.."
"אוי,באמת?מזל טוב! איך היה"?
"אמא,זה לא העניין...לא קיבלתי את כל תופעות הלוואי של ההיריון וזה מתחיל להלחיץ אותי"...
"בלה,זה שטויות במיץ. את רוצה ללכת לרופא"?
"כן,בגלל זה שאלתי...את רוצה לבוא איתי"?
"בוודאי,למה את שואלת בכלל? מחר בבוקר נפגש בקדוש מנגו,בסדר"?
"אוקיי,ביי אמא".

בלטריקס ניתקה את הטלפון בתחושת עגמומית. בדיוק אז רודלפוס נכנס הביתה. "היי,מה עם חיבוק לגבר שלך,בלה"? אמר ופרש את זרועותיו לצדדים. בלטריקס רצה אליו והתנחמה בזרועותיו. "אני חושבת שאני עקרה,רודלפוס".
"מה פתאום"?אמר והסתכל עליה. היא כבשה את פניה בחזהו ואמרה:"כן...כל התסמינים של ההיריון פשוט לא מופיעים לי". רודלפוס קימט את מצחו בדאגה ואמר:"אל תדאגי,הכל יהיה בסדר,אני מבטיח".
בלטריקס נשכבה במיטתה,ונרדמה בלי ששמה לב.
היא קמה בבהלה בשעה 05:22. היא הזיעה והרגישה רע מאוד. היא רצה לשירותים ופשוט הקיאה את נשמתה. היא ניגבה את שאריות הקיא מהפה והרהרה לעצמה. אז אולי אני לא עקרה אחרי הכל?ואולי אכלתי משהו לא טוב? המחשבות התרוצצו בראש ולא נתנו לה מנוח. היא ניגשה למטבח והכינה לעצמה כוס תה. היא עמדה שם,מול החלון הענק,בוהה בעיר הזוהרת שנשקפה מהחלון. במשך כמה רגעים תמימים עמדה ורק לגמה מהתה הרותח שלפתע דמות שחורה חלפה כמו רוח על החלון והקפיצה את לבה של בלטריקס. מה זה,לעזאזל?! חשבה לעצמה והניחה את התה על השידה. דפיקה נשמעה בדלת. "מי זה"?שאלה בקול רועד. "בלטריקס,זה רק אני",שמעה את הקול הקר של אדונה,וולדמורט.
היא נשמה לרווחה ופתחה את הדלת.

"אדון,שלום. הבהלת אותי מעט,קרה משהו שאתה בא לכאן בשעה כזו"?אמרה והרגישה מובכת מאוד לעמוד ליד אדונה במראה שרק לרודלפוס הייתה הרשות להביט בו. "כן,בלטריקס,האמת שאשמח לשוחח איתך בחוץ. שימי על עצמך מעיל,קר בחוץ". בלטריקס ניגשה מהר לחדר,בצעדים זהירים,בלי להעיר את רודלפוס,ולקחה גלימה שחורה מהארון. היא עטתה את הברדס על ראשה והם יצאו. "לאן אנחנו הולכים"? שאלה בהיסוס. הוא חייך אליה חיוך מוזר. "מה,את לא סומכת עליי"? שאל. "ב-בוודאי..."אמרה. הם הגיעו לסמטה חשוכה,איפשהו ברחובות לונדון,ו-וולדמורט אמר. "בלטריקס,אל תחשבי ששכחתי ולו לרגע את התקרית עם פוטר". "אני יודעת אדוני,לא חשבתי שתשכח..." אמרה. וולדמורט חייך חיוך מרושע. "ואת יודעת,נערתי,שעל טעויות צריך לשלם"? היא התחילה להיבהל בשלב זה,אך נשארה יציבה כסלע. "כן". וולדמורט הוציא את שרביטו מכיס המעיל ואמר:"אני מצטער,לא רציתי לעשות זאת,אבל אם זה מה שימנע ממך לעשות טעויות בעתיד..."

במכה אחת של קרושיו,בלטריקס שכבה על הרצפה,חסרת הכרה מרוב כאב. וולדמורט פשוט שיחק איתה,משחק מרושע...היא הרגישה שעוד רגע היא מתה,הכאב הזה חזק מדי בשביל להיות אמיתי. הוא התעלל בה כך שעה,שעתיים,מי יודע...בלטריקס התרגלה לכאב שקרע את כל גופה,וכבר לא חשה בו. היא רצתה שהכל ייגמר,שהכל ייגמר כבר,שיהיה לה שקט. היא נשכבה על המדרכה הקפואה,ואחרי שבעיטה מוולדמורט טרטרה אותה ואמרה:"זה נגמר,בלה. את יכולה לחזור הביתה". היא בקושי קמה על רגליה,ושהחלה ללכת כל שריר בגופה צרח מכאב. היא המשיכה ללכת,דמעות נקוות בעינייה,והתפללה להגיע כמה שיותר מהר הביתה.כשהגיעה,היא התפרקה בזרועותיו של רודלפוס והתחילה לבכות ללא שליטה. הוא היה עדיין מעומעם מהשינה. "מה קרה,אהובתי"?שאל. "זה לא משנה...זה הגיע לי",אמרה ומחתה את הדמעות מעיניה. היא הייתה צריכה ללכת לעבודה,ואחרי מקלחת זריזה היא כבר הייתה שם,מוכנה לעוד יום עבודה,כאילו לא עברו עליה עינויים קשים כל הלילה.

לפתע היא נזכרה שבכלל יש לה תור לרופא היום. היא פשטה את מדי העבודה והחליפה אותם לג'ינס פשוט וחולצה שחורה,כרגיל. בעת שקראה בנביא היומי,נשמע צלצול בדלת. היא ניגשה ופתחה לאמה. "היי אמא",אמרה בלטריקס ונשקה לאמה על שתי הלחיים. "בואי בלה,נשתה כוס תה ונצא,טוב"?אמרה גברת בלק. בעת ששתו את התה השתררה שתיקה מביכה. "בלה,הכל בסדר?את נראית מוטרדת.זה בגלל הבדיקה היום"?שאלה. "לא...אדון האופל היה פה אתמול בלילה",אמרה בלטריקס. למשמע השם,אמא השתעלה. "מה הוא רצה"?שאלה. "אני לא אכנס לפרטי פרטים אמא,אבל עשיתי טעות,טעות גדולה מאוד. ושילמתי עליה". היא לא הייתה צריכה להוסיף יותר מזה. לאחר שסיימו לשתות,הם יצאו והתעתקו לקדוש מנגו.

בית החולים על שם הקדוש מנגו
כשהגיעו לבית החולים,ניגשה בלטריקס למזכירה. "איפה מחלקת ההיריון"?שאלה בקצרה. המזכירה חייכה ואמרה:"שלום גם לך,גברת לסטריינג'.אני שמחה לשמוע זאת. המחלקה בקומה השישית",אמרה והצביעה לעבר מדרגות שהובילו לשם.בלטריקס הלכה משם בלי לומר דבר ובעקבותיה גברת בלק. כשהגיעו לשם,הפנתה אותן רופאה לרופא לבדיקת פוריות. הרופא היה נחמד ואדיב. "שלום,מה שמך"?שאל. "בלטריקס בלק",אמרה. "שבי בבקשה",אמר והצביע על מיטת בדיקה ארוכה. בלטריקס נשכבה שם ובעת שבדק אותה בידיו הקרות שאל:"המצב נראה תקין. מה הבעיות,גברתי"?שאל. "לפני חודש כמעט...אמ...שכבתי עם בעלי. תסמיני ההיריון עוד לא הופיעו..." אמרה במבוכה. הרופא קימט את מצחו ורשם משהו בפנקס. "גברתי,אתמול בלילה התינוק שלך מת",אמר והביט בה בפנים מלאות צער."אבל זה לא ייתכן!אתמול בלילה קמתי והקאתי"! אמרה. הרופא נאנח ואמר:"זה לא מתוך היריון.אני חושש שלא תוכלי להביא ילד לעולם יותר". בלטריקס הייתה המומה."אבל מה קרה"?שאלה. "מצאתי פגיעה קשה מאוד ברחם שלך. זה נראה כמו סוג של קסם מאוד אפל,כאילו עשו לך את זה בכוונה וידעו שיש לך תינוק",אמר. בלטריקס פרצה בבכי. זה הוא!וולדמורט גרם לי לאבד את היכולת ללדת! היא קיללה אותו בכל הקללות האפשרויות שמצאה. זה כ"כ,כ"כ פגע בה. היא הייתה נאמנה לאדון האופל תמיד,אבל העונש הזה...הוא היה פשוט חמור מדי. מילא לענות אותה עד שלא תוכל לעמוד יותר על הרגליים,עד שתצא לה הנשמה,אבל לעשות לה כזה דבר?זה היה מעל ומעבר לרשע,זה היה אכזרי,אכזרי מדי. בלטריקס הניחה את המטבעות על השולחן של הרופא והתעתקה לביתה.

כשהגיעה הביתה היא הרגישה את האות האפל צורב. ממש לא היה לה חשק לראות את פניו של אדונה,אך ידעה שצריך להיות נאמנים אליו. היא לבשה את מדי אוכלת המוות,ויצאה.
"כן אדוני"?שאלה.
"אני מרגיש שאת כועסת עליי,בלה",אמרה בקולו הקר.
"הכל בסדר",אמרה ביובש.
"אל תשקרי.אני מריח שקרים,בלה",אמר.
"אני לא משקרת. אני יהיה נאמנה לך תמיד,אדון",אמרה בקול הכי משכנע שיכלה לגייס.
הוא שפשף את סנטרו ואמר:"טוב,טוב מאוד. בשבוע הבא החתונה שלך ושל רודלפוס,נכון?איפה תערכו אותה"?
"באחוזת מאלפוי. תבוא"?שאלה.
"בוודאי,אל תזמיני את התקשורת.אמנם הארגון שלנו ידוע,אבל ברגע שכולם יהיו במקום אחד...זה יראה חשוד מדי".
"לא חשבתי לעשות זאת".
"יופי,אוכלת המוות החכמה ביותר שיש לי. אני גאה בך,תמיד הייתי".
כל הכעס שלה נמוג לפתע. "תודה,אדון".אמרה,ודמעות עלו בעינייה.
"חזרי הביתה,את נראית מותשת...ותמסרי ד"ש לרודלפוס".
"אמסור".
היא חזרה הביתה.ברור שהיא סלחה לאדונה,הוא היה,וימשיך להיות,הדבר החשוב ביותר בחייה.היא לא חשבה ולו לרגע לעזוב את אוכלי המוות בגלל התקרית המצערת. היא תשאר נאמנה,לא משנה מה.

הפרק הקודם