אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

אני יודעת שעבר מלא זמן, מצטערת.

התחלתי לעבוד וכמעט שאין לי זמן, חשק או כוח בשביל להמשיך.

בינתיים אני אשתדל לפרסם את מה שכבר תירגמתי, וכשיהיה לי זמן פנוי אני אמשיך לתרגם.

פרק חדש, הוא לא סימפטי במיוחד, אז קחו את זה בחשבון לפני הקריאה.

קריאה מהנה!

פרק 8: בלבול

בדיוק בצהריים עברה הרמיוני דרך הדלתות והגיעה ל... חדר העבודה של וולדמורט? "מה לעזאזל?" היא אמרה בקול והלכה אל כיסאו של וולדמורט רק כדי למצוא אותו ריק. "אה, מיס גריינג'ר. הלורד וולדמורט נמצא בחדר הכתר, אני פה כדי להביא אותך אליו." נשמע מאחוריה קולו החלול של לוציוס מאלפוי. הרמיוני הסתובבה אליו ומצאה אותו מחזיק עבורה את הדלת שהיא בדיוק עברה דרכה. מבולבלת, היא חלפה על פניו דרך הדלתות ומצאה את עצמה מאחורי הכיסא הגדול של וולדמורט בחדר השחור משחור. כיסא נוסף עמד לצד כיסאו של וולדמורט, ולוציוס הוביל אותה אליו לפני שנטש אותה כדי להצטרף לאחרים.

מי היו האחרים? היא לא יכלה לדעת, לא בחשיכה הזאת. לפתע אלפי נרות התעוררו לחיים והיא קפצה כשהבחינה בוולדמורט היושב ממש לצדה. הוא לא הסתכל לכיוונה כשפנה אל כעשרים אוכלי המוות הנוכחים. הרמיוני לא הקדישה תשומת לב רבה לנעשה עד שהוא אמר הביאו 'אותם'. הרמיוני ג'יין גריינג'ר צפתה באימה כששלוש ילידות מוגלגים נגררו אל תוך החדר ונזרקו לפני הבימה. הן נראו כאילו הוכו קשות, ולפי הדם על רגליהן, היא ידעה שהן נאנסו.

הן נראו כבנות עשרים פחות או יותר, אחת בעלת שיער שחור, והשתיים האחרות ג'ינג'יות, שלושתן בכו בשקט. קולות קראו אל וולדמורט בהצעות עינוי שונות, ופתאום חתך עמוק הופיע על פני בעלת השיער השחור שהביטה בהרמיוני במבט מתחנן. בדיוק כשוולדמורט התכוון לשבור את עמוד השדרה של הצעירה מהבנות, זינקה הרמיוני מכיסאה בצעקה וחסמה את דרכו. סילון האור פגע בזרועה, שנשברה בצליל מחליא. אור כחול הקיף את זרועה כמעט מיד והיא נרפאה.

תוך שנייה עמדה הרמיוני לפני הנשים עוד לפני שמישהו הספיק להבין מה קרה. "אתה פחדן ארור! כולכם תולדה של גילוי עריות, ופחדנים ארורים!" היא צרחה על וולדמורט ודממה נפלה על החדר. "אימרי לי בבקשה, ממה בדיוק אנחנו מפחדים מיס גריינג'ר?" קולו של וולדמורט הכיל נגיעה של רוגז, מה שגרם לרתיעה כללית. "קסם גולמי," הוא נחר בבוז כשהיא המשיכה את נאומה. "אתם פוגעים בנשים המסכנות האלו שלא עשו לכם שום דבר כי הן ילידות מוגלגים. טוב, תנו לי לספר לכם משהו, כולכם הייתם פעם מוגלגים. קסם לא תמיד היה בסביבה, כולכם אותו הדבר."

בהצהרה הזו וולדמורט הבין את הטעות שבדרכיו, וכולם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה! חה חה, כן בטח, ואני מלכת אנגליה! (הערת המתרגמת: אין לי מושג מה הכוונה פה, לא ברור לי מה ניסתה הכותבת להגיד, אולי זה מחשבה רגעית של הרמיוני, אין לי מושג. השארתי את זה כי זה הצחיק אותי משום מה.) עיניו של וולדמורט נצנצו אל הרמיוני בצורה שהבהירה לה שהיא עשתה משהו שהוא ידע שהיא תעשה ושהוא עצמו לא מתרגש מההבהרה שלה. "טוב גריינג'ר, נראה שפתרת את כול בעיות העולם. לוציוס, אייברי, נוט קחו את הבנות האלה מפה ותיהנו." בעוד הנשים נגררות משם, צרחותיהן השתהו באוזניי הרמיוני, והחדר נותר ריק סוף סוף. "אז... ספרי לי מיס גריינג'ר, מי כתב את הספר הנפלא הזה?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." היא השיבה. "אל תשקרי גריינג'ר! דאגתי שהספר הזה יהיה לשימושך. אני יודע את תוכנו יותר טוב ממך." הוא אמר. הרמיוני לא אמרה דבר. וולדמורט נאנח, "אני אוהב להתנצח אתך. דממי למעני ובחרי נושא לדיון לפגישתנו הבאה." היא קימטה את מצחה בבלבול, "לדמם בשבילך?" היא שאלה. "לשיקוי! ילדה פשוטה שכמוך, אני חייב למצוא לך תעסוקה אחרת לפני שהמוח שלך יתמוסס יותר ממה שהוא מתמוסס כבר עכשיו," הוא אמר בזעף. "לי לפחות אין אגו מנופח בגודל של גרינגוטס!" היא השיבה כשהיא יודעת כמה ילדותי זה נשמע.

אבל רגע... זה נשמע... "את צוחקת עליי!" הוא קרא. "כמובן. אתה חייב להבין כמה מגוחך זה נשמע." ואז צחקה הרמיוני, כשהיא גורמת לוולדמורט לעצור ולהקשיב. הצליל היה מלא ועשיר וממש לא נשמע כמו דנדון פעמונים. היא צעדה לכיוונו והושיטה את ידה כדי לקבל את הסכין שהיא ידעה שיש לו. הוא העביר לה את הסכין והחזיק את השיקוי תחת זרועה. הוא צפה בריתוק כשהרמיוני חתכה את זרועה, נאנקת כשהיא עושה זאת, ומספר טיפות של דם נפלו אל הבקבוקון, היא ריפאה את זרועה לאחר מכן.

עיניו של וולדמורט, שנעצמו כשהיא נאנקה, נפתחו באיטיות כדי לגלות שהמכשפה כבר הלכה.

היא נדדה במסדרונות, שרביטה אחוז בחוזקה בידה, בחיפוש אחר הנשים ההן. כששמעה צעקות בחדר שמימינה, היא נכנסה פנימה ומצאה את הבחורה שחורת השיער עירומה, כשלוציוס מאלפוי מלקק דם מהחתך שבכתפה. ידו האחת אחזה בשיער של הבחורה ובשנייה הוא אחז בסכין. "אדון מאלפוי." שניהם קפצו למשמע קולה. "גריינג'ר, באת להצטרף לכיף?" שאל לוציוס מתאושש במהירות מהופעתה הפתאומית. "אה, כבר היו לי טובים יותר, כמו סנייפ למשל. בכול מקרה וולדמורט שלח אותי. הוא רוצה..." הרמיוני נעצרה ובלעה את רוקה כאילו בפחד.

"...הוא רוצה לנסות עליה קללה חדשה." עיניו של לוציוס הצטמצמו בחשד. "את משקרת." הוא קבע. "אולי, אבל אם הוא לא יכול לבחון את הקללה עליה, גם אתה תספיק. הוא לא יכול לגעת בי, אז זאת הבחירה שלך. היא או אתה?" הוא היסס לרגע לפני שדחף את הבחורה בגסות לכיוון הרמיוני וזרק גלימה בעקבותיה. היא יצאה מהחדר ללא הבעת רגש כלשהו והבחורה עקבה אחריה בהכנעה.

"איפה החברות שלך?" שאלה הרמיוני. "א-אני- אני לא יודעת. בבקשה אל תתני לו להרוג אותי!" היא קראה. "תשתקי או שתיהרגי. הקשיבי לי, לכי במסדרון הזה עד לסופו, פני שמאלה ומצאי את הדלת עם הידית השחורה. כנסי פנימה ואז תהיי בטוחה." הבחורה הנהנה ודידתה משם בעוד הרמיוני ממשיכה לחפש את חברותיה.

הרמיוני נכנסה אל החדר עשרים דקות לאחר מכן, כשהבחורה האחרונה בעקבותיה. כשהיא הצטרפה אל חברותיה, הרמיוני סגרה ונעלה את הדלת. "אתן תישארו כאן הלילה ואז אני אעזור לכן לברוח מחר." אמרה הרמיוני. "את דיי נינוחה פה יחסית לשבויה, איך נדע שלא תנסי להרוג אותנו?" שאלה הבחורה שחורת השיער. זעם הופיע בעיניי הרמיוני, 'כלבות כפויות טובה! אני מנסה לעזור להן והן מאשימות אותי?' בקול היא נהמה עליהן, "אני עוזרת לכן לצאת מהמקום הזה כלבות קטנות שכמותכן, אך אם אתן לא רוצות את עזרתי, עופו מפה!"

אף אחת מהן לא זזה, והרמיוני לקחה נשימה עמוקה. "התפשטו." כול השלוש עשו כדבריה והיא בדקה אותן, מרפאת את מרבית החתכים והפצעים שעל גופן. היא נתנה להן לישון במיטתה, בעוד היא מסתפקת בספה.

"אז לפה הן הלכו," נשמע קולו של וולדמורט בבוקר הבא. 'שיט!' הייתה מחשבתה הראשונה של הרמיוני. 'הוא לא יכול פשוט לעוף מכאן?' הייתה מחשבתה השנייה. היא נעמדה, שרביטה מוכן תוך שניות. וולדמורט הסתכל מעליה, ואז על הבנות הישנות והלך. הרמיוני עמדה וחשבה במשך עשר דקות לפחות, 'הוא הרגע הלך? הלך?' לבסוף היא העירה את הבנות, הכינה להם מפתח מעבר, וצפתה בהן נעלמות. אחר כך היא הלכה לחפש את וולדמורט.

לתת לה לצפות בבנות נפגעות רק בשביל לתת לה לעזור להן לצאת? ברור שמשהו שהיא לא אוהבת מתרחש, והיא מתכוונת לברר בדיוק מה.

וולדמורט שכב במיטתו והמתין ללוציוס, המחופש לו בעזרת שיקוי פולימיצי, שיחזור. פעם נוספת עברה המחשבה בראשו, שאולי היה עדיף לו אם לא היה שובה את המכשפה. לעזאזל הוא אדון האופל! איך יכול להיות שהוא מתאהב בנערה הזאת אם אין לו אפילו נשמה שלמה? הוא נהם כשגל נוסף של כאב עבר בגופו, בעוד הוא ממשיך בתהליך השינוי. 

הפרק הקודם		הפרק הבא