Angels love

עולם השדים

~*~

"תהרוג, או תרצח זה כמעט אותו דבר. לא אכפת לי מה תעשה, אני רוצה שד נוסף." אמר קרנורדוס.
"אדוני. אני יכול להרוג את המלאכית הצעירה שנפלה בטעות. זה לא יהיה קשה, והמלאכים יכעסו בגלל זה." טימואנס.
"תעשה מה שאתה רוצה!" צעק בכעס, ונעלם.
טימואנס, הביט למטה, וקפץ. הוא הגיע ישר לביתה של אליסיה. הוא התגנב, והביט בה. הוא צריך לחכות... רק קצת לחכות.

~*~

"אני רוצה להכיר לך מישהי." אמר רור. נדה הביטה בו.
"היא מלאכית?"
"הייתה. היא נפלה בטעות. ועכשיו היא בת אנוש." אמר. היא הנהנה. הוא זימן פתק, עם הכתובת.
"זה רחוק. אוטווה לא קרובה."
"את רוצה לבוא איתי?"
"אני יכולה?"
"אני חושב שכן." אמר. הוא פרס את כנפיו הבלתי-נראות. ואז עצם עניו. הוא רצה לגעת... הוא הרגיש את קצות אצבעותיו. הן... היו קשות. הוא קירב אותן לאט, אל אצבעותיה של נדה. ואז נגע. הוא הרגיש את הקפיצה הפתאומים של ליבה. הוא הרגיש את הפעימות, וזרימת הדם. הוא פקח עניו.
"זה כל מה שאני מצליח."
"אם הייתי רוצה, רור, הייתי עוזבת את היד בבהלה. המגע שלך מפחיד."
"הוא קר. נכון?"
"נכון. הוא נוקשה." מלמלה. הוא הנהן, ושוב עצם עניו. ואז הם עברו יחד ישר לביתה של אליסיה. היא הביטה בו. ענייה החומות היו המומות. "איך עשית את זה?" מלמל. היא הביטה בידה, וראתה שהיא בתוך ידו של רור. היא שלפה אותה בפחד. היא דפקה על הדלת, ואליסיה פתחה אותה. רור הצתמרר. הוא נפל, וראשו הסתובב. הוא נשכב, ושתי הבנות הביטו בו.
"רור!" צעקה נדה. הוא שתק. האנרגיה של השד עטפה את גופו, ושיתקה אותו. הוא לא יכל לנשום. זה חנק אותו. עניו נעצמו.
"רור!" קרא אליסיה, והתיישבה לצידו. הוא השתעל, וזהו. הוא נעלם.
"הוא הרגיש נוכחות של שד. אני בטוחה בזה." אמרה אליסיה.
"הוא מת?" שאלה נדה בדאגה.
"לא, הוא עלה למעלה. מרטיניוס זימן אותו כדי לטפל בו."
"מרטיניוס." מלמלה נדה. "הוא הסבא שדואג לרור." החליטה.
"כן, פחות או יותר." צחקקה אליסיה. היא נכנסה חזרה לביתה. "חבל שאני לא יכולה להרגיש אותו." מלמלה.
"אל תכנסי. אולי באמת יש שם... את יודעת, שד."
"אני לא בטוחה. אין לו איפה להסתתר."
"את השדים אפשר לראות?"
"הם בני אדם, בעלי יכולות מיסתיות. הם קיימים כדי למרר את חייהם של המלאכים."
"אז את חושבת שזה בטוח להיכנס?"
"כן." אמרה. 

רור הגיע. האנרגיה הסתירה אותו. השיחה של מרטיניוס גרמה לו לצמרמורת, וחזרה לו שוב ושוב במוח. כשהשד יזרוק את הסכין על אליסיה, תדחוף את נדה. 
זב מרושע. אבל מרטיניוס אישר זאת. ואמר שכך שניהם יוכלו לחיות באושר. הוא התקרב לנדה, שעמדה בפתח והיססה.
"תתקונני לכאב." לחש לאוזנה. צמרמורת עברה בגופה.
"רור, אתה הולך להרוג אותי?"
"אני הולך לתת לך דחיפה. הוא כבר יעשה את השאר." מלמל בעצב. עניו הוצפו דמעות, כשהבין שהוא הולך להרוג את בת האנוש עליה הוא אמור לשמור.
"רור..." מלמלה בעצב. גם היא בכתה. אבל אליסיה לא הביטה בה. היא נכנסה, וניגשה אל המקרר.
"את רוצה לאכול משהו?" קראה.
"לא." אמרה נדה, ובלעה את רוקה. היא צעדה צעד אחד פנימה. רור הקשה את ידיו, והן היו מוצקות. אבל עדיין לא היה אפשרי לראותו. וזה היה כדי שהשד לא ידע על קיומו. הוא הרגיש את תנועותיו של השד. הוא עמד, והביט באליסיה. הסכין שבידו הייתה מאיטליה, מה שמגלה לנו את העובדה שהוא בכוונה נשלח לכאן. הוא לקח את ידו אחורה בתנופה. רו הצמיד את אצבעותיו אל גבה של נדה.
וכל העולם קפא.

הפרק הקודם		הפרק הבא