מים אפלים

פרק 7

הרוח במכונה

ההתרגשות שבתעופה התחלפה מהר מאד בחוסר נחת מתמשך. בתום שלושת הימים הראשונים לבריחתו מעיירת הולדתו, בן היה מותש ועצבני. השהות המתמשכת בין העננים, בקור ובלחות, גמרה לו לפתח שיעול עקשני, והשינה על האדמה הקשה הותירה את שריריו נוקשים ותפוסים. בנוסף לכך, הוא לא התקדם הרבה כפי שציפה. קשה היה לו למצוא את דרכו בתעופה, גם כשהשתדל לעקוב אחרי עורקי התנועה הראשיים שלרגליו. בכל יום היה נתקף תחושת כישלון וכעס כשהיה מבין שעף מספר שעות בכיוון לא נכון לחלוטין, והיה עליו לחזור על עקבותיו.

הבדידות גם היא לא הטיבה עימו. ברגעים בהם מוחו לא היה עסוק בחיפוש קדחתני אחרי הכיוון אליו הוא אמור לפנות, או בפחד מפני הופעתה הפתאומית של ניידת משטרה כאשר עצר לנוח ביערות מבודדים, הוא חשב על אימו. בתום שלושת הימים היה עליה למצוא מחסה, או להיתפס, ובן לא יכול היה להפסיק להרהר מה עלה בגורלה.

במעמקי ליבו כרסם געגוע מר, כמעט ילדותי, אל אימו, אל ביתו ואל חיו הישנים. במהרה הוא הגיע למסקנה שההתרגשות שבבריחה מפני החוק לא הייתה שווה לפחד שלו לגורלה של אימו. הוא החליט שהיה מעדיף לחיות את חיו בשעמום מתמשך, והעיקר שהיה יודע שהיא בטוחה. הוא הרגיש שבכל יום שעובר הוא מתרחק ממנה יותר – לא רק בגוף, אלא גם בנפש – ומתקרב אל האיש חסר הפנים שהיה אביו.

בתום היום השלישי למסע הוא חנה בקרחת יער חשוכה, רחוקה מכל דרך. הוא אכל את השאריות הצידה האחרונות, וניסה להירגע זמן קצר ולהאזין למוזיקה. אך הוא היה עצבני מכדי לשכב בשקט, והגיע למסקנה שעדיף שכל חושיו יהיו ממוקדים בעת שהוא בורח מהחוק.

הוא כיבה את המכשיר ופתאום היה משוכנע שמישהו עומד ליד האופנוע שלו. הוא מצמץ במהירות באפלה הפתאומית, ליבו דוהר בבהלה, אבל לא היה שם איש.

מגיע למסקנה שדמיין זאת, בן נשכב בשק השינה שלו, רועד קלות באוויר הלילה. הוא לא נרדם בקלות.

הוא התעורר עם שחר והמשיך במסלולו. היום היה מעונן במיוחד, והלחות עוררה אצלו שיעול מוגבר. לקראת שעות הצהריים הגיע למסקנה שלא יוכל להמשיך בלי להצטייד בעוד מזון, ומצא כביש מבודד שהוביל אל תחנת דלק מוזנחת. הוא נחת במרחק בטוח ממנה ונסע אליה דרך הכביש.

בקרבת האדמה היה חם הרבה יותר; גופו של בן נע בתוך תערובת מוזרה של חום וקור. הוא הבין שהוא מתחיל לחלות.

הוא נכנס לתחנה בטרטור מנוע והחנה בחניית האופנועים. חבורת אופנוענים קשוחים במעילי עור ומשקפי שמש צפו בו בעירוב של הערכה ולעג בעודו מכבה את המנוע.

"רכב יפה," זרק לו אחד.

"תודה," מלמל בן בצרידות, לא יוצר קשר עין, עושה את דרכו אל החנות בצעד מהיר.

"כמה דלק הוא שותה?"

בן, שהבחין זה מכבר שהאופנוע כלל לא צורך דלק, העמיד פנים שלא שמע את השאלה בשל פרץ מיזוג האוויר שפגע בו כשנכנס בדלתות האוטומטיות. רעד עבר בו.

הוא נבלע מייד בין המדפים. בקופה ישב קופאי משועמם, ומעליו ריצדה טלוויזיה. בן אסף כמה מצרכים, ותוך כדי הטה אוזן לחדשות.

"... ולידיעה שהגיעה זה עתה; ראש הממשלה ייוועד בעוד מספר דקות עם הוועדה מטעם הוותיקן ללוחמה בקסם. הדיון עתיד לעסוק בדרכים לדכא את אלימותם של הקוסמים ולהגן על אנשי כוחות הביטחון המתמודדים איתם ועל אזרחים מפני כוחותיהם..."

בן הקשיב בסקרנות, אך השדרנית העבירה את השידור לכתב חדשות שסיקר הפגנה שהתקיימה בלונדון נגד הפשיטות בבתים.

הוא לקח את המצרכים לקופה וחיכה בחוסר סבלנות שהקופאי האיטי יסרוק כל אחד ואחד מהם. הוא הסתכל דרך הדלתות האוטומטיות, וגילה שחבורת האופנוענים התקבצה מסביב לאופנוע שלו. תחושה מבשרת רע התעוררה בו.

"עד כאן מהודרת החדשות," אמרה השדרנית. "אנו מזכירים לציבור לגלות ערנות להתנהגות חשודה, ולדווח לקו החם או למשטרה. אנו נציג שוב את תמונותיהם של החשודים הנמלטים מהמשטרה. דובר כוחות הביטחון מבקש להזכיר שאין להתעמת עם החשודים, אלא לדווח מייד למשטרה..."

בן הרים את מבטו, ונחרד לראות שם תמונה שלו ממריא על האופנוע מעל ניידות המשטרה החוסמות את הכביש, באותו מיזע בדיוק שלבש באותו הרגע.

"זה יהיה שלושים וחמישה לירות," אמר הקופאי. מבטו ההמום של בן גרם לו להרים את עניו אל המרקע. מה שראה שם הביא אותו לבהות בבן בעניים פעורות.

נוטש את המצרכים, בן הסתער דרך הדלתות האוטומטיות. האופנוענים הביטו בו במבטים מוזרים, והוא הבין שגם הם זיהו אותו, כי הם פינו לו את הדרך כמעט באימה. הוא עלה על האופנוע, התניע ונסע, ומזווית עינו הבחין בקופאי מדבר לתוך שפופרת טלפון ברעד.

הוא דהר לאורך הכביש הריק, צובר תאוצה, והמריא ברגע שהגיע למהירות מספקת, ליבו דופק באימה. הוא קילל את עצמו על טיפשותו. כיצד לא העלה בדעתו שהוא עשוי להיות מבוקש?

קול טרטור מרוחק הגיע לאוזניו, הולך ומתקרב. הוא הפנה את ראשו לאחור וגילה מסוק משטרתי בעקבותיו.

"קוסם, שוב אל הקרקע מייד," ציווה עליו קול. "אני חוזר, שוב אל הקרקע, ולא נפתח באש."

בן לא ציית, והאיץ במקום, המסוק בעקבותיו. מזווית עינו הבחין במסוק נוסף מצטרף אל המרדף. ליבו הלם, וראשו קדח בחיפוש אחר דרך מילוט. זה היה קשה במיוחד כשאוזניו הפקוקות מלחץ הטיסה מלאות בשאון המסוקים.

"זו ההתראה האחרונה," אמר הקול המחושב. "פנה לכיוון הקרקע, ולא נפתח באש!"

בן השתוקק לדעת כמה קסמים באותו הרגע, אך נאלץ להסתפק בכמה מהלכי חמיקה שהיו לחלוטין לא מוצלחים. המסוקים פתחו באש.

זו הייתה, ללא ספק, החוויה המפחידה ביותר שעבר בחייו. הרובים רעמו בצליל מבהיל, והתרמילים הלוהטים חלפו במרחק סנטימטרים ספורים מרגלו של בן. הוא חתך הצידה בחדות, הרחק מטווח הרובים, ומצא את עצמו בדיוק מעל יישוב הומה. הוא טס נמוך מעל הגגות, וכפי שקיווה, המסוקים נמנעו מאש. האנשים ברחובות עצרו מעיסוקיהם והפנו אל מבטיהם אל השמיים בהשתהות, מצביעים על האופנוע המעופף. בן סטה הצידה בבהלה כששוטר באחד הרחובות ירה לכיוונו.

הוא גלש אל הפרוורים, ואז הגיע שוב לכביש הראשי. הוא הקפיד לטוס נמוך, ונאלץ לבצע תמרונים מפחידים בין משאיות ואוטובוסים. אוזניו התמלאו צפירות מחרישות אוזניים. המסוקים המשיכו לחוג מעליו כל אותה העת, כאוכלי נבלות סבלניים.   

הוא לא יכול היה להמשיך כך לנצח. הרחק מימינו היו גבעות מיוערות. עוזר אומץ, הוא סטה הצידה בחדות וסחט את הידיות בטיסה פרועה אל מקום המחסה.

הרובים רעמו בשנית, פוגעים באדמה סביבו בעוצמה. פיצוץ נשמע קרוב מאחוריו וריח עז של עשן ופלדה חרוכה מילא את אפו. החלק האחורי של האופנוע נפגע.

"לא, לא, לא..."

היער היה קרוב כל כך... הוא לא יכול היה להיכשל עכשיו...

המנוע השמיע קולות שיעול, מתנדנד באלימות מעלה ומטה ולצדדים, חלקו האחורי עולה באש. בן התאמץ להותיר אותו באוויר, גבו נחרך בחום עז, אך זה לא היה אפשרי. הוא פגע באדמה ודהר קדימה על העשב בניסיון נואש. האופנוע, כאילו פחד לא פחות ממנו, המשיך לנסוע, אפוף עשן.

הוא נכנס ליער, אפלה פתאומית עוטפת אותו, וחש הקלה מיידית. האש דעכה מאחוריו. הוא עוד שמע את המסוקים מעליו, אך העלווה לא אפשרה להם לראות אותו.

הוא נכנס עמוק לתוך היער, מתמרן בין העצים. האופנוע המשיך להותיר אחריו שובל של עשן, משתעל ומקרטע, אבל פועל. בן התמלא הערכה ואהבה אל כלי הרכב הקסום.

הוא נעצר אחרי כשעה של נסיעה ופנה מייד לבדוק את הנזקים. השעה הייתה שעת ערב, ובין העצים שררה אווירת דמדומים. הוא הדליק את פנס הכיס שלו על מנת להטיב לראות. האגזוז היה מלא חורים, והצינורות בחלקו האחורי דלפו בצורה מסוכנת. בן ידע שהאש הייתה אמורה להדליק את השמן הדולף ולגרום לכל הכלי להישרף, אך מסיבה שלא הייתה ברורה לו (או, לפחות, הוא לא ידע לסביר אותה), הוא ואופנוע נותרו בלי פגע. עם זאת, הוא לא יכול היה לתקן את הנזק בידיים חשופות. הוא הטיב את אחיזתו בפנס והפציר בעצמו לא להיכנס לפאניקה.

"נו, באמת, תראה מה עשית!"

בן סב בבהלה, מכוון את אלומת האור באיום לכיוון הקול המסתורי. לא היה שם איש.

"אני פה."

בן סב בשנית. הוא לא היה לבדו. מאחורי האופנוע שלו עמד איש, צוחק.

"אל תראה מפוחד כל כך, ילד, אני לא אפגע בך. לא הייתי יכול אפילו אם הייתי רוצה."

"מי אתה?" פלט בן מייד, למרות שאולי היה עליו לשאול מה הוא עושה שם, ואיך הגיע לשם בלי שיראה אותו. אך מהר מאד הוא הבין שראה אותו בעבר – בלילה שלפני, עומד ליד האופנוע.

"זו שאלה מסובכת. בהווה אני אף אחד. צל. בעבר, שמי היה סיריוס בלק."

בן בחן אותו מכף רגל ועד ראש. הוא נראה בערך בגילו, והיה נאה ביותר. שיערו היה שחור, ארוך ומבריק, אסוף בפקעת על עורפו, והוא לבש מכנסי ג'ינס בגזרה עתיקה ומעיל עור מאותה התקופה. עניו היו אפורות, מבריקות וצוחקות, ומשום מה, בן מצא את הניצוץ שבהן מעט מטריד. היה דבר מה באיש הזה שגרם לו להיראות לא מהעולם הזה; אולי היה זה החיוורון המשונה שבפניו, או העובדה שנראה שאור הפנס לא פוגע בו, אלא עובר דרכו. בן הסתכל על מגפיו, ומצא שהן לא מועכות את הדשא שתחתן, אלא פשוט נמצאות בתוכו.

"אתה... רוח רפאים?" אחרי שגילה שהוא קוסם, היו מעט מאד דברים שהיו יכולים להפתיע את בן.

"לא בדיוק. יותר כמו... זיכרון."

"זיכרון של מי?"

"שלי, ראש קש. האופנוע הזה היה שייך לי."

"הו," פלט בן, לא בטוח כיצד להגיב. הוא עדיין לא היה משוכנע האם רוח הרפאים הזה – הזיכרון הזה – עוין כלפיו או לא. "מה קרה לך?"

"מתתי, אלא מה?"

בן השתוקק לשאול כיצד, אך חש שאולי זה לא יהיה מנומס.

"עכשיו תורך לענות על שאלות. ישנתי זמן רב, וגם ככה קשה לי לעקוב אחרי תחושת הזמן... מי אתה?"

"בן. בן טרנר."

האיש שבעבר היה סיריוס בלק הסתכל עליו בפקפוק. "ואיך האופנוע הזה הגיע לידיך, בן טרנר?"

"הוא עמד בבית של אימא שלי מאז שאני זוכר את עצמי. לא גנבתי אותו, או משהו כזה."

סיריוס בלק בחן אותו. היה דבר מה במבטו שהזכיר לבן את טד מהמוסך – מן ניצוץ שאמר שהוא זוכר את בן מתקופה בה הוא היה צעיר מכדי לזכור את עצמו.

"אימא שלך? אני זוכר אותה. אני זוכר את כל מי שרכב על האופנוע שלי, גם אם רק פעם אחת. קיוויתי שתהיה לה ההגינות להחזיר אותו לבעלים המקוריים... ובכן, נראה שעכשיו אתה תאלץ לעשות את זה."

בן נזכר שכוחות הביטחון עוד רודפים אחריו. לא היה לו זמן לפטפט עם ההתגלות המשונה הזו. "אין לי זמן לזה, אני צריך ל – "

"צריך לתקן אותו, זה הדבר הראשון שצריך לעשות. אתה יודע איך?"

בן הסתכל על הנזק. "אני צריך את הכלים שלי – "

"אין זמן לזה. אם לא שמת לב, יש חבורה של מוגלגים צמאי דם בעקבותיך." בלק הופיע לצידו של בן, והוא נסוג בבהלה. בלק רכן מול האגזוז והחל להתעסק איתו. "ואם כבר מדברים, מה עשית שהם רודפים אחריך ככה? גם לי היה חוש לא רע לצרות בתקופתי, אבל אף פעם לא הגעתי למצב כזה."

בן הסביר לו בקצרה כיצד ברח מעיירת הולדתו, בהנחייתה של אימו, ושמוגלגים רודפים אחר קוסמים בכל רחבי הארץ. תוך כדי הוא ניסה לראות מה בלק עושה שם, אבל לא הצליח.

"זה משונה ביותר," אמר בלק בהיסח דעת, נשמע רציני מאד, והרבה פחות עליז. "משונה מאד. באמת ישנתי זמן ממושך... הארי לא היה נותן לדבר כזה לקרות..."

"מי זה הארי?"

"בן הסנדקות שלי."

בן לא ציפה לתשובה הזו.

"זהו זה. כמו חדש."

בן בהה בחלק האחורי בתדהמה. הוא באמת נראה חדש לחלוטין.

"איך – "

"כדאי שתתחיל לזוז אם אתה לא רוצה להיתפס," אמר בלק, בברור לא מתכוון לענות על שאלתו.

בן עלה על האופנוע. "הם יחכו שאני אצא מפה," הוא אמר לבלק, בליבו שוכנת תקווה לזכות בפיתרון קסום נוסף לבעיותיו.

"אלא אם תצא בכיוון לא צפוי."

"למה אתה מתכוון?"

"אתה תראה. אני אנהג עכשיו."

האופנוע התעורר לחיים בנהמה מלאת חיות והחל להתגלגל בין העצים, הפנס הקדמי מאיר את הדרך באור יציב. בן אפשר לבלק לשלוט בכלי הרכב, בעוד עשרות שאלות עולות וצפות בראשו. סקרנות עזה לגבי חיו של האיש הזה, ויותר מכך, לקשרו העל טבעי אל האופנוע, בערה בו.

הלילה ירד. היער היה מלא קולות ציפורי לילה ורגליים נסות בין השיחים. בלק בחר נתיב בשלמות – לא היה שום מכשול בדרך, ולא היה זכר לשוטרים.

לבסוף הם טיפסו במדרון תלול והגיעו לכביש מבודד בצלע הגבעה, מוקף ביער. הוא עצר בצד הדרך, ואור הפנס נפל על שלט חוצות גדול שהכריז, 'לונדון, 70 מייל'.

"לונדון? לא הקשבת לשום דבר שאמרתי?" אמר בן, מרגיש מעט מטופש לדבר אל האוויר. "זו עיר הבירה. זה המקום הכי מסוכן לקוסמים."

"בדיוק. לכן זה יהיה המקום האחרון בו הם יחפשו קוסם." בלק הופיע לצידו בשנית.

"זה טוב ויפה. אבל התמונה שלי נמצאת בכל מקום – אני לא אעבור מייל אחד לפני שהמשטרה שוב תהיה בעקבותיי."

"הי, סמוך עלי. אני אמן בבריחה מהחוק." בלק קרץ. "קום."

בן קם בבלבול, והמושב התרומם, חושף תא נסתר. בן הוציא את תכולתו בסקרנות. היה שם מעיל עור דומה לזה שבלק לבש וקסדה מיושנת מאד, שחורה. בן פרש את המעיל ודבר מה זהוב נפל מתוכו על העשב. הוא הרים אותו בזהירות ובחן אותו מול הפנס; זו הייתה שרשרת עם תליון.

"כל אחד מהבעלים של האופנוע הותיר שם משהו," סיפר לו בלק. "המעיל היה שלי, והקסדה הייתה של הארי. הוא אהב לצאת לסיבוב על האופנוע בלי שיזהו אותו, אז הוא כישף את הקסדה כך שתגרום לו להיראות כמו סתם עוד אדם שגרתי. כבוש אותה, ואף אחד לא יזהה אותך. המוגלגים טיפשים מכדי להבין שהיא מכושפת."

בן עטה את המעיל להסתיר את המיזע המפליל ולהגן על עצמו מצינת הלילה, וכבש את הקסדה. אז התפנה לבחון את התליון, וגילה שהוא נפתח. בפנים היו שתי תמונות, אחת של אישה ואחת של נערה. שתיהן היו יפות מאד ואדומות שיער, ושתיהן נעו לנגד עניו של בן, מחייכות ומפריחות נשיקות. מלבד העובדה שהן נעו – דבר יוצא דופן בפני עצמו - היה דבר מה בתמונות שערער את בן. שתי הנשים האלו עוררו בו תחושות לא ברורות של ערגה ועצב.

"למי זה היה שייך?"

"לבן של הארי. ברור שהוא ציפה לקבל את האופנוע בחזרה – הוא לא היה מותר את זה אם היה חושב אחרת."

"מי הן הנשים האלה?"

"אימו ואחותו."

בן החזיר את התליון לתא הסודי וסגר אותו. מלבד הרגשות שעוררו בו התמונות, התחושה המבוססת שהתליון הזה היה שייך לאביו חסר הפנים גרמה לו חוסר נחת.

"מה אעשה כשאגיע ללונדון?" הוא שאל את בלק. "אני אמור לחפש את אבא שלי בניו פורט..."

"לך לפונדק 'הקלחת הרותחת', בדרך צ'רינג קרוס. משם תוכל ליצור איתו קשר," ענה בלק, צופה בבן מתיישב על האופנוע. "רק ליתר ביטחון, עדיף שתיסע בלילה. האופנוע עשוי למשוך תשומת לב לא רצויה." הוא הביט בכלי הרכב בהערכה.

"תודה," אמר בן. "על הכל."

"אין בעד מה," אמר בלק, ניצוץ שובב בעניו.

"אפשר, רק... לשאול אותך שאלה אחרונה?"

"דבר."

"מה קרה לך?"

השאלה הייתה מספיק כללית על מנת לא לעורר מבוכה רבה מידי, אבל בלק הבין בדיוק מה הייתה כוונתו של בן. הוא חייך חיוך מריר, וכעת נראה מבוגר מאד. בן היה משוכנע שזו לא אשליה – שיערו של בלק האפיר לנגד עניו, גופו הצטמק כאילו נשאבו ממנו החיים, ופניו נחרשו קמטים של סבל ולאות. רק עניו נותרו אותן העניים הבהירות, הנצחיות.

"נלחמתי, אהבתי, נבגדתי, אכזבתי את האנשים שהיו יקרים לי יותר מכל... אבל מצאתי את סופי באופן הגון, בעודי מגן על הדבר שהיה יקר לי יותר מכל." הוא נגע באופנוע ביד גרומה וחייך חיוך קודר. "תמסור דרישת שלום להארי, אם תוכל."

בן רצה לשאול אותו האם יתגלה בפניו בשנית, אך הוא נעלם לפני שהספיק.

הוא טפח על מיכל הדלק של האופנוע בהערכה, ונסע.

הפרק הקודם		הפרק הבא