לב החשכה

פרק 7

יום של רוחות

חריקת בריח ברזל נגסה באוויר הלח והקר. היכן שהוא, בין פיתוליהן האין סופיים של מנהרות האבן, נפתחה דלת פלדה כבדה. הקול נישא בתעלות בהד עצום, כמו שאגתה של מפלצת. פנים חיוורות, רעבות אך סקרניות, ניעורו למשמע הקול והתאמצו לזכות בהצצה במתרחש מבעד לסורגי הברזל הצפופים.

קול רגליים צועדות במגפיים כבדות היה צליל מוכר במקום מאין זה, ולא פחות ממנו, צליל של דבר מה נגרר על רצפת האבן הגבשושית. מראה אלומת אור מחליקה על פני קיר המנהרה הלח והחלקלק היה מבהיל עבור האסירים, שראו אור עז כזה רק לעיתים רחוקות.

אין מקום בטוח וסודי יותר מאשר בטן האדמה. מיליוני על גבי מיליוני שנים של תנועת המים והרוח במקומות החבויים יצרו באבן העתיקה שתי וערב של מנהרות עגולות, חלקלקות, כמו מסלולים שטווים תולעים בבשר תפוח. ליד אדם לא היה שום תפקיד בחציבתן. פעולתם המתמדת של המים והרוח, שגרפו שכבות דקיקות של אבן מהרגע בו העולם נוצר, הייתה הכוח היחיד שחלש בהן. ועל כן, הם היו מדהימות ומאיימות יותר מכל דבר שנוצר בידי אדם.

קול הצעדים והגרירה התקרב. לפתע אלומת האור צצה מעבר לפינה וסנוורה את עיניהם של האסירים. שלושה חיילים לבושים שחור עשו את דרכם בין התאים, שהיו גומחות טבעיות בסלע שבוצרו על ידי סורגים. היו תאים גדולים יותר וגדולים פחות, וכל אחד מהם הכיל לפחות תריסר אנשים. שניים מהחיילים גררו צורה אפלה על הרצפה, השלישי האיר את דרכם, ופני שלושתם היו מוצללים על ידי הקסדות שכבשו.

האסירים נרתעו כשהשלושה חלפו, למרות שלא העידו כי הם מבחינים בקיומם בכלל. על חזהו של כל אחד מהם הייתה סיכה גדולה מברזל שבמרכזה נקבעה דסקית כחולה בהירה, מלוטשת וצלולה כמי בריכה.

החריקה נשמעה שוב – הפעם כשסורגי אחד התאים נפתחו – ואדם נזרק פנימה באיברים רפויים. החיילים נעלו את התא והלכו לדרכם, לוקחים את האור איתם. אך החשכה לא הייתה מוחלטת לאחר עזיבתם; פה ושם היו חורים מלוטשים בקירות האבן, דרכם הסתנן זוהרה המרוחק של השמש החורפית, כמו מבעד לנקבוביות רבות.

האסיר שכב זמן מה, תחת עיניהם המתבוננות של האסירים האחרים. לבסוף גנח ונע, ואז ניסה לקום, אך זרועותיו קרסו והוא התמוטט, מתנשם בכבדות, כאילו התאמץ שלא להקיא. רק לאחר עוד כמה רגעים של חוסר אונים הבחין בפס ברזל שרותך סביב מפרק ידו הימנית. הוא ניסה למשוך אותו מעל ידו, אבל ללא הועיל – המאמץ רק גרם לו יותר סבל. עצם המגע עם הברזל החליא אותו.

"עדיף שתתעסק עם זה כמה שפחות," ייעץ לו אחד האסירים, גבר מבוגר בעל מבטא אירי משמעותי. "תאמין לי, אתה תרגיש טוב הרבה יותר."

האסיר החדש, שהיה גבר צעיר, לא בן יותר מעשרים, הרים את ראשו והסתכל על שותפיו לתא האפל. היו שם גברים ונשים בגילאים שונים, וגם כמה ילדים קטנים. כולם ישבו בחשכה בדממה.

"איפה אני?" הוא שאל בקול ניחר.

"הלוואי שיכולתי להגיד לך, ילד," אמר לו האירי ברכות.

הנער בחן את האסירים פעם נוספת. "כולכם... גם כן קוסמים?"

התשובה שבדממה הייתה מספקת.

"כמה זמן אתם פה?"

"תלוי מי," אמר לו האירי. "רובנו נלכדנו לפי חצי שנה בערך. יש כאלה שנמצאים כאן יותר זמן, וכמה כמוך, שהגיעו רק לאחרונה."

הנער שתק. האסירים, שזה מכבר קיבלו את מצבם, כאילו הפרישו אל החלל ערפל מחניק של ייאוש. ידיעה שאין טעם לנסות להתנגד שלטה בכל.

בירכתי התא, תחת סדק מוארך וצר בסלע, ישב אסיר וותיק שבחן את הנער. היה ברור לו, על פי לבושו, שהנער הוא בן למשפחת קוסמים שחיו לפי הדרך העתיקה – כלומר, הוא לא ראה את הוגוורטס מימיו, ולא הוא ולא משפחתו היו נתינים של משרד הקסמים. הוא בוודאי חי לו בשלווה באיזה בית כפרי נידח, במקום בו קוסמים עוד לא שמעו על הסכנה לקיומם, עד שיום אחד חיילים לבושים שחור פרצו את הכישוף דוחה המוגלגים של הבית ולכדו את הנער ואת משפחתו כאילו היו בעלי חיים.

כמה דקות לאחר מכן, התיאוריה של האסיר התאמתה, כשהנער סיפר לשותפיו לתא שכך בדיוק הוא ומשפחתו נלכדו.

"מה שמך?" שאל אותו האירי.

"צ'סטר. צ'סטר מונפליד," השיב הנער.

"ברוך הבא, צ'סטר," אמר האירי, חיוכו הבהיר מבזיק באפלה במרירות. "אני שיימוס פינגן." אז הוא נקב בשמותיהם של כל אחד מיושבי התא, עד שהגיע אל שני אסירים שישבו מאחור. "הברנש המבוגר שם הוא קינגסלי שקלבולט," אמר פינגן. "הוא עשה חסד להרבה מהאנשים שלנו במהלך השנים. ולידו יושב בנג'מין טרנר."

האסיר הוותיק הנהן במענה לשם, למרות שזה כלל וכלל לא היה שמו. ביום בו נכלא האסירים האחרים שאלו אותו לשמו, והוא, לא מעוניין לחשוף את שמו האמיתי, אמר את השם הראשון שעלה בדעתו. מכיוון שהשם מורגנה ליבריס לא התקבל על הדעת, הוא כינה את עצמו בנג'מין טרנר.

במרוצת הזמן, בשעות הארוכות וחסרות המעש שבילה בתא, תהה מדוע בעצם רצה להסתיר את שמו האמיתי. ייתכן שפשוט לא רצה שהאסירים האחרים יראו אותו כאיזה מנהיג, רק בשל היותו בנו של גיבור עולם הקוסמים, אבל עמוק בליבו ידע שזו לא הסיבה היחידה.

הסיבה שבחר להסתיר את שמו הייתה זו – אלבוס פוטר התבייש. אומנם הידיעה שהקריב את החופש שלו על מנת להגן על בת חסותו ואחיינו בלמה מעט את הייאוש שבמאסר, כמו שאש מרחיקה חיות טרף, אך במקום מסוים הוא חש שהיה עליו לנצח בקרב הזה, ולא להילכד כמו שאר הקוסמים בהוגסמיד.

המחשבה הזו לא נותרה על קנה זמן רב. המאסר הממושך בתא האבן הקר לימד את אלבוס צניעות מה היא. הוא נהג לחשוב שיש בו משהו מיוחד – לא בגלל שהיה בנו של הארי פוטר, אלא פשוט כי היה קוסם מוכשר ואמן בדרכי המחשבה – אבל באותם ימים הבין שזה לא מעיד עליו דבר. הוא לא היה שונה משותפיו לתא בשום אופן, לא משנה כמה רצה שכך יהיה.

כן, שישה חודשים של ישיבה בחוסר מעש בתא מצחין ועלוב סייעו לו להכניס את חיו לפרופורציה. היו לו כישורים – אי אפשר היה להכחיש שנולד מחונן, ושאביו לימד אותו היטב מגיל צעיר – אבל הוא היה רק אדם. אדם שעשה טעויות, שבחר בחירות מוטעות ממניעים מוטעים, וכמו כל אדם, יום אחד הוא גם ימות. והייתה סבירות גדולה שהיום הזה יגיע בעודו יושב בתא הזה ממש.

ייתכן שמכאן נבעה האובססיה שלו לחשיפת האמת מאחורי מותו של אביו, וההאשמות לפיהם כלל לא היה גיבור, אלא נבל דו פרצופי ששאף להשכין בעולם סדר חדש, בדיוק כמו אויבו המושבע משכבר הימים. אולי במקום מסוים בצעירותו, לא האמין שאביו ימות אי פעם – הוא רצה להאמין שגיבורים כמוהו חיים לנצח. אבל הוא לא חי לנצח, וגם תהילתו גוועה. לקחו לאלבוס עשרים ושלוש שנים להבין שהוא חי בעולם דמיוני, בו חשב שאם יחשוף שהאישומים נגד אביו היו שקריים, האדם שאהב יחזור לחיים בדרך פלא.

הוא חי באשליה. בדיוק כמו שמורו הוותיק אמר...

"יש חדשות מעולם הקוסמים? באיזה חודש אנחנו עכשיו?" האסירים שאלו את צ'סטר מונפילד, צמאים לשמוע כל פרט שיקשר אותם אל העולם שבחוץ.

"חודש מאי," הוא אמר. "כשהם לקחו אותנו... היה השני למאי."

"יום הניצחון," אמר קול עצוב ליד אלבוס. הדובר היה קינגסלי שקלבולט. קולו, אותו אלבוס זכר מילדותו עמוק ומלא עוצמה, היה כעת סדוק מסבל וזקנה.

באור הקלוש, ניתן היה להבחין שהוא היה קשיש בעל עור כהה, מנוקד בכתמי גיל שחורים. ראשו הקירח היה חרוש סדקים של גיל, ועניו, שבעבר היו כהות ועמוקות, כעת היו לבנות בצורה על טבעית, והאישונים מכוסים דוק לבן עבה.

הוא היה עיוור. כשהמוגלגים פשטו על הוגסמיד, הוא הדף אותם כדי שבני משפחתו ושכניו יוכלו לברוח. הם כנראה הצליחו, כי כששר הקסמים לשעבר הוכנע לבסוף, הלוכדים תחקרו אותו באשר למקום המפלט של הקוסמים שברחו מבין אצבעותיהם. היו עדי ראייה, קוסמים אחרים, שסיפרו כיצד השובים החזיקו אותו באלימות והצמידו את הדסקיות הכחולות שלהם לעניו. הם סיפרו כיצד הוא צרח בכאב. אך הוא לא חשף אף פרט, וראייתו נגזלה ממנו לעד.

היה מעניין לחשוב שדווקא האדם האחד שעשוי היה לזהות את אלבוס, גם באפלה, היה עיוור. לפעמים אלבוס שקל לחשוף בפניו את סוד זהותו. הוא תמיד חיבב את קינגסלי, ועוד זכר כיצד הגבר העצום היה זורק אותו באוויר וטופס אותו כשהיה ילד קטן מאד. אבל הוא פחד שאם למישהו יהיו ציפיות לגאולה מבנו של הארי פוטר, זה יהיה ידידו הוותיק, שנלחם לצידו במלחמה השנייה ועבד איתו במשרד הקסמים במשך שנים. האדם שצודד בהארי פוטר גם כשעולם הקוסמים פנה נגדו, וגם אז המשיך לציין אותו כקוסם למופת.

"כן, יום הניצחון," אלבוס מלמל לעצמו במרירות. כמה ארוני זה היה, שביום הזה הם כלואים כמו עכברושים, מובסים. לא היה שום ניצחון ביום הזה עבורם.

רחש המילים האלה עבר בין התאים, כמו אדוות מעל המים. "יום הניצחון"... לפתע קול באחד התאים החל לשיר, חלוש ומהוסס. אחרים הצטרפו אליו לאט, הופכים את הקול השברירי לרחש אדיר, כמו התנפצות הגלים על החוף. הקול הדהד במנהרות האבן, כמו דם חם הזורם בעורקים. אלבוס לא הצטרף לשירה, למרות שהכיר את השיר טוב מאד. הוא האזין בלב כבד, וצמרמורת עזה של הזדהות הרעידה אותו.

"לא מילות יגון או תוגה

ינתצו את כבלי כלאנו,

אך כה קשה לשאת בבושה

עם שלשלאות זרות על ידנו.

וכה אמרתי, 'אל גיא ההר

אצעד השקם, עם שחר

לצד הלוחמים, בני השוחות

כשרוח עדינה תנשב בשדות...'"*

פעם בכמה ימים, שוביהם אפשרו לעשרים קוסמים בערך למתוח מעט את הרגליים בחדר מעוגל גדול, שנטיפים צפופים מכסים את תקרתו כמו מלכודת בקבר עתיק. הם הוליכו אותם במעגלים, בזוגות, כמו בקר, בעוד עשרות חיילים משגיחים עליהם מסביב. לא שהיה באמת צורך בהשגחה הקפדנית – גם אם האסירים היו מסוגלים למצוא את דרכם במנהרות האבן המתפתלות, כוחות הקסם שלהם היו מושבתים כל עוד צמידי הברזל היו מרותכים סביב פרקי ידיהם.

אלבוס בחן את הצמיד שלו בקפידה במהלך החודשים. הוא ניסה לקלף את הציפוי בציפורניו המלוכלכות, וגילה כי הצמיד היה עשוי מסגסוגת של ברזל עם אותן אבנים כחולות שהחיילים ענדו כמגן. בדרך מסתורית כל שהיא, האבנים האלה מנעו מקוסמים להשתמש בכוחות הקסם שלהם. העורקים הדקיקים הבודדים בברזל היו מספיק משמעותיים בשביל למנוע מקוסמים את כוחותיהם, אבל לא היו רבים מספיק בשביל לגרום לתופעות לוואי קיצוניות, כמו אותו אור כחול בלתי נשכח, שצלה את מוחו של הקוסם שנחשף אליו.

אלבוס הודה בינו לבין עצמו שרצה לדעת את הסוד מאחורי האבנים הכחולות האלה כמעט כמו שרצה לצאת לחופשי.

באותו היום הוא התהלך באיטיות לצד קינגסלי, שאחז בזרועו כדי למצוא את דרכו.

"אומרים שאין שלום שנותר על קנו יותר מחמישים שנה," הוא אמר לקשיש, ששקע בתהום אפלה מאז ששמע כי היום הוא יום הניצחון.

"גם בחמישים השנים האלה לא היה לנו בדיוק שלום," הוא השיב בכבדות. "לפעמים אני תוהה האם הדרך שלנו – הדרך של משרד הקסמים – היא הדרך הנכונה, אם כל כך הרבה אנשים משתוקקים בכל מעודם לשנות אותה."

"זו שאלה פילוסופית מאד," הייתה תשובתו של אלבוס, שבעצמו לא תמיד הסכים עם הדרכים של משרד הקסמים. "אני חושב שאין דרך נכונה אחת, במיוחד עבור אנשים שמחזיקים ביכולות יוצאות דופן, כמו קוסמים. כשאין גבול למה שאתה יכול לעשות, הגבול בין טוב לרע הופך להיות מטושטש עוד יותר."

"אולי בגלל זה הם שונאים אותנו כל כך," אמר קינגסלי בקול שקט, ואלבוס ידע שהוא מתכוון לחסרי הקסם.

בצדק, הוא חשב לעצמו. אם היו קוסמים ששנאו מוגלגים לפני המלחמה הזו, הוא יכול היה רק לתאר לעצמו את גודלה של תאוות הנקם שתבער בקוסמים האלה אם אי פעם יצליחו לברוח. זה צריך היה להיות הפחד הגדול ביותר של חסרי הקסם, וזו הייתה סיבה מצוינת לשנוא את הקוסמים.

כל המבטים הופנו לפתח האולם כששישה חיילים, מובלים על ידי חייל שביעי, נכנסו. האסירים סודרו בזריזות ובגסות בשתי שורות ישרות מול אותו חייל שביעי. המראה היה מגוחך – עשרים אסירים מטונפים, מותשים, לבושים גלימות דהויות ומוכתמות, בעלי פנים רזות ושיערות וזקנים מוארכים וסבוכים, מוצבים בשורות כמו חיילי צעצוע.

החייל לו הם חויבו להעניק את הכבוד הזה היה הגנרל נוורבורן, גבר רחב ורבוע פנים, בעל שיער כהה מסופר בתספורת צבאית. גבותיו היו עבות ושחורות מעל עניו הקטנות והקשוחות, והוא היה תמיד מגולח ומסופר למשאי. הוא לבש מדים ונשא נשק כמו כל אנשיו, בלי דרגות, אך כולם ידעו שהוא הבכיר מבין כולם, ושהוא אחראי על כל המתחם. הוא ערך לאסירים מסדרים מאין אלה מידי פעם, על מנת להזכיר להם שחייהם נתונים בידיו. אלבוס לא התרשם ממנו במיוחד, בייחוד כי לאחרונה, הוא אסף אותם אך ורק למטרה אחת.

"אין שיפור במצבו של החולה," קולו חסר הפשרות של נוורבורן הרעים. "ואני מתחיל לאבד את סבלנותי. כל אחד מכם שטען שהוא מרפא לא יכול אפילו לחטא פצע פשוט! אבל משום מה – " בקולו היה בוז חריף. הוא החל צועד הלוך ושוב לפניהם, זרועותיו משולבות מאחורי גבו בנוקשות צבאית, בוחן את פניהם המתוחות והמפוחדות של האסירים. "אני מתקשה להאמין שאתם כה חסרי יכולת. נאמר לי שקוסמים לא סובלים ממחלות מולדות, ושהם הצליחו לרפא אפילו את מחלת הסרטן. לכן נותר לי רק להאמין שאתם משקרים לי, כדי שהמטופל שלי ימות. על כן, עלי לנקוט בצעדים קיצוניים."

כאילו זה היה סימן, שני חיילים ניגשו ואחזו בקוסם מהשורה הראשונה – צ'סטר מונפילד, שזה עתה נלכד. הם הכו אותו עד שכרע על ברכיו בחוסר אונים וכיוונו נשק אל רקתו. הוא נשם נשימות מהירות, מתייפחות.

"בבקשה," דיבר פינגן בשם כולם. "אפילו המרפאים הכי מוכשרים הם חסרי אונים בלי השרביט שלהם. אנחנו לא יכולים לעשות כלום בלי כוחות הקסם שלנו – "

"אל תצפה ממני להאמין שכל הידע שלכם מבוסס על כמה נפנופי שרביט קסם," ירק נוורבורן. "אני יודע מספיק על התרבות שלכם כדי לדעת שיש יותר מזה. אני מצפה שמישהו שיכול לטפל בנושא יצעד קדימה, ולא, זה יהיה הסוף של הנער."

מונפילד התחנן בקול דק, פניו מאדימות במקומות בהם חטף מהלומות, ועניו מלאות דמעות אימה.

אלבוס הביט באסירים האחרים. אף אחד מהם לא העז להסתכל במונפליד, ואף אחד מהם לא נע. כולם היו משותקים בפחד ובושה. החייל הצמיד את הקנה חזק יותר לראשו של הנער, והוא החל לילל.

אלבוס צעד קדימה.

"בחור חכם," אמר נוורבורן, וכולם הסתכלו באלבוס.

"אני לא מתחייב לרפא את החולה הזה," הוא אמר בקול יציב מאד, יחסית לעובדה שלמעשה לא היה מרפא, ואת כל ידיעותיו בנושא ריפוי למד באופן עצמאי מספרים. "אבל אני אעשה כל מה שאוכל, בתנאי שתשחרר את הנער."

נוורבורן הניע את ידו והחיילים דחפו אל מונפילד בחזרה אל השורה. שני חיילים אחרים ניגשו ואחזו באלבוס.

"אני מסוגל ללכת בכוחות עצמי," הוא אמר להם בקור וניגש אל נוורבורן, שהיה גבוה ממנו ביותר מראש. הוא הסתכל עליו מלמעלה בעניים קרות, בוחנות. האסירים האחרים עדיין בהו בו בתערובת של רחמים והערכה.

"קדימה, בוא נראה את המטופל הזה."

הוא הובל אל אזור בו מעולם לא ביקר. מנהרות האבן הטבעיות לוטשו למסדרונות אבן רבועים, מצופים בטון, וחדרים נחצבו באבן, סגורים מאחורי דלתות ברזל אדירות. ככל שהתקדמו, כך הדלתות הפכו להיות קטנות ורבות יותר, והבטון צבוע בלבן. חיילים חלפו הלוך ושוב, מצדיעים לנוורבורון. אלבוס הניח שאלה מגורי החיילים.

לבסוף הם נכנסו אל אחד החדרים. אלבוס כמעט הסתנוור מהשגרתיות של החדר הזה. הוא היה רגיל לחלוטין, רבוע, קירותיו צבועים בצבע קרם ורצפתו מכוסה שטיח. היו בו חפצים שגרתיים לחלוטין – מיטה צרה, ארון, מדפי ספרים, ושולחן כתיבה. הפרט היחיד בחדר שהעיד שהחדר היה קבוע בסלע היה החלון הבודד שבחדר, שהיה בעומק מטר לפחות. מחוץ לו נגלה אוקיינוס מתכתי, אין סופי וגועש, ושמי סערה.

זו הייתה הפעם הראשונה מזה שישה חודשים שאלבוס ראה את השמיים.

מישהו דחף אותו מאחור, מזרז אותו. כעת הבחין שאדם שוכב במיטה, שמיכות מכסות אותו עד הסנטר. אותה, למעשה. זו הייתה אישה באמצע שנות העשרים לחייה, בעלת פני ירח חיוורות ושיער בהיר שנאסף בצמה רפויה ופרומה. אלבוס הופתע מעט. הוא לא ידע שיש שם גם חיילות.

הוא ניגש אל המיטה – החיילים צמודים על עקבותיו – ובחן את פניה של האישה. הן אומנם היו חיוורות מאד, אך שפתיה היו בצבע רגיל, וענייה לא שקועות במיוחד. היא לא נראתה חולה בצורה קיצונית.

"אתה יכול לתאר לי את מצבה?"

"היא לא מתעוררת," אמר לו נוורבורן בבורות. "כבר כמעט חודש. אף אחד לא יודע למה היא ככה. הרופאים חיברו לה צינורית האכלה לווריד."

אלבוס לא היה בטוח מה זה אומר, אבל לא שאל, כי האישה לא נראתה במצב של תת תזונה. היא נראתה פשוט... ישנה. הוא הרים את אחד מעפעפיה. הוא הזדעזעה לגלות דוק לבן סמיך מכסה את עינה הזהובה.

הוא פנה לבדוק את הדופק שלה בעזרת ידו השנייה, אך ברגע שידו הנתונה בצמיד הברזל נגעה בעורה גופה עבר טלטלה אלימה, כאילו הייתה בובה על חוט. אלבוס הרחיק את ידו והיא נדמה לחלוטין, איבריה רפויים.

"מה עשית?" דרש נוורבורן לדעת.

"זה לא מה שאני עשיתי, זה מה שאתם עשיתים," השיב אלבוס, מסתכל בצמיד הברזל. הוא היה בטוח שהתגובה שלה למגע הצמיד הספציפי הזה לא הייתה מקרית. "ספר לי קצת על האישה הנחמדה הזו."

סומק מכוער מאד הבזיק לרגע על פניו של נוורבורן. הוא נתן מבט בחיילים. "עזבו אותנו."

החיילים יצאו מייד, ללא שאלות.

אלבוס בחן את פניו העזות של נוורבורן. הייתה לו תחושה שיש לאיש הבנה מסוימת מה הבעיה אצל האישה הזו.

"אורורה עברה... הליך," הוא אמר בקול עמוק וחמור.

"אורורה. זה שם יפה," אמר אלבוס. "אתה בחרת אותו?"

נוורבורן הביט בו בחלחלה. לאחר רגע השתלט על עצמו והפנה את גבו. "לא. אימא שלה בחרה את השם."

"ספר לי על ההליך הזה." אלבוס שמח מאד שהחליט לצעוד ולהציל את הנער ההוא. הייתה לו תחושה שאם יתמיד בטיפול בחולה הזו, יגלה כמה דברים שרצה לדעת מאז שנלכד.

"אני לא מבין אותו," אמר נוורבורן, צופה מחוץ לחלון. "אחד האנשים שביצעו אותו נמצא פה. הוא יסביר לך, בהנחה שתוכל להשתמש בזה כדי לעזור לה." הוא הביט באלבוס. באור האפרורי, ניתן היה לראות שהוא מבוגר למדי. שיערו הכהה היה מפוספס בכסף, ופניו מחורצות בשורות של קמטים אופקיים. "אני מקווה שאתה יודע שאם תנסה משהו מוזר, אתה תחוסל במקום."

"לא היה לי ספק בכך." אלבוס לרגע לא חשב שתינתן לו הזדמנות לברוח. אבל במצבו, הוא היה מאושר פשוט לזכות בכמה שעות של חופש מהתא הדחוק ומהאסירים האחרים.

נוורבורן לקח אותו למשרד שלו, שהיה במרחק כמה דלתות משם. לא נראה שהוא מפחד שאלבוס מתכוון לברוח – שניהם ידעו שזאת תהיה משימת התאבדות.

המשרד היה מפואר, הולם אדם במעמדו של נוורבורן, אך מאד מבולגן. ניירות נערמו על שולחן העבודה, ועל גביהם הונחו מחסניות נשק. המדפים שיועדו לספרים היו מלאים ארגזי קרטון מקומטים.

נוורבורן התיישב בכיסאו. אלבוס נותר לעמוד, כי לא היו עוד כיסאות בחדר.

"זה היה הרעיון שלך?" הוא שאל את הגנרל. "ה... הליך הזה?"

נוורברון הזעיף את פניו בכעס, אבל אלבוס ראה את ניצוץ האשמה בעניו. "זה היה אמור להיות לטובתה," הוא טען.

זה מה שכל ההורים אומרים לילדים שלהם, חשב אלבוס, אבל לא אמר את המילים בקול. הוא ידע שהוא מהלך על חבל דק מאד אצל נוורבורן. הוא זכה בהזדמנות נדירה לצאת מתא המאסר וללמוד משהו על האמצעים והמטרות של חסרי הקסם, והוא לא עמד לבזבז אותה על הערות מחוכמות.

"מה אמרת ששמך היה?" שאל נוורבורן.

"לא אמרתי." אלבוס התקרב לקיר כדי לצפות בים הגועש מחוץ לחלון השקוע בתוך הסלע. הוא כמעט שכח כמה המחזה קודר ויפה – שכח כמה אפילו האור האפור של ענני הסערה יכול להיות בהיר... רק במעורפל הבין שדלת המשרד נפתחה מאחוריו.

"שמי טרנר. בנג'מין."

"שם כה פשוט," אמר קול רך, שלא היה שייך לנוורבורן. "ולא הולם אדם כמוך. אלבוס, לעומת זאת, הוא שם אצילי. על שם אחד הקוסמים הגדולים ביותר בכל הזמנים... מתאים לבן למשפחת פוטר המכובדת."

אלבוס סב. את הקול הוא הכיר, וגם את פניו של האיש שעמד בפתח. אך למרות מה שאמרו לו עניו ואוזניו, הוא סירב להאמין. זו הייתה מוכרחת להיות אשליה – זה הרי לא ייתכן.

האיש הזה היה רזה, כמעט גמלוני, אך בעל פנים רציניות שהוכיחו כי אי בו שום דבר נבוך. ידיו וצווארו היו מכוסות עור מתוח, דמוי שעווה. עצמות לחיו הגבוהות, שפעם היו תו כה נאה, גרמו ללחיו להיראות שקועות ולפניו להיראות דמויות שלד. שיערו העיד כי בעבר היה כהה, אך כעת היה כמעט לחלוטין אפור, ומסודר למשאי. הוא לבש חלוק ארוך בצבע אפור דהוי, פשוט וכמעט סגפני, כאילו ביקש להיות בלתי נראה.

עניו הכהות היו שקועות ושטופות דם, עצובות, ומלאות תבונה. הן היו כה שונות מהעניים שאלבוס זכר – ראו כל כך הרבה זוועות מאז שנפרדו – אך בו בזמן, לא השתנו כלל.

"לא," היה כל מה שאלבוס הצליח לומר.

"כן," הוא השיב, וחייך. הוא לא נהג לחייך לעיתים קרובות, אבל אלבוס הכיר את ההבעה, שהייתה ייחודית אך ורק לו. זה היה הוא.

הוא חצה את החדר במהירות נואשת ועטף את חברו הוותיק בחיבוק גמלוני, רועד כמו עלה נידף. זה היה כמו להתעורר מחלום ולגלות שהוא התגשם. זה היה מוזר, מפחיד, ובו בזמן נפלא.

"דיימוס," הוא פלט, וכשאמר את השם חש סחרחורת. אם היה בטוח במשהו אי פעם בחייו היה שלא יזכה לעמוד מול האדם הזה שוב. הוא נגע בכתפיו הרזות, בפניו דמויות השעווה, רוצה לדעת שהוא באמת חי. "דיימוס ליבריס..."

"בכבדי ובעצמי," השיב דיימוס בעליצות מאד לא אופיינית.

"אתה לא... מת..."

"לא, אני לא," אמר דיימוס, והביט באלבוס בעצבות חסרת גבולות. "מעולם לא הייתי מת."

___

*מתוך: "The Wind That Shakes the Barley", מאת רוברט דוויר ג'וייס [תרגום חופשי].

הפרק הקודם		הפרק הבא