The games begin

אני מצטערת על הפרק הקצר, אבל הוא חייב להיות קצר. כאן מתואר הראיון שלה, ובלתי אפשרי להאריך אותו...

פרק שמיני




"והמתמודדת השלישית שמתראיינת היא – היידי קלוייט!" שמעתי את קריאתו של המנחה. הדבר הזכיר לי ישירות את השיחה איתו, בה הוא נשבע מול הנשיא – כשסכין מוצמדת לצווארו – שיעשה כל דבר שיוכל על מנת להציג אותי הרבה יותר טוב מהשאר המתמודדים. לא יכולתי להאמין אפילו לרגע להתלהבות בקולו, גם אם נשמעה כל כך אמיתית.

לא ידעתי אם אני רוצה להתראיין. ישבתי שעות בחדרי וכתבתי נקודות שאעלה במהלך השיחה, אבל למרות שדאגתי לא להשמיץ את הקפיטול באופן מפורש חששתי לגורל קרוביי, הרי הנשיא משגיח עליי הרבה יותר מאשר על השאר. אבל כבר לא נותר לי זמן. קמתי וניגשתי אליו, לקול תרועת הקהל.

הם נשמעו כל כך מזויפים. ים של צבעים שטף מול עיניי והסיח את דעתי. הם זהרו, נעו, צרחו. אלה לא היו אנשים. הם היו מפלצות. כל כך התחשק לי להגיד להם את זה, לצעוק את הדברים בפרצופם. ריסנתי את עצמי בקושי.

"תחייכי," שמעתי בראשי את קולו  של הנשיא, זוכרת את הדברים שאמר רגע לפני ששחרר את המנחה לדרכו, "תתחבבי עליהם. אם את רוצה לנצח – את צריכה את הכסף שלהם." העליתי על פניי את החיוך המזויף שלי, מקווה שהוא נראה אמין. התיישבתי על הכורסא לצד המנחה.

"הו שלום, היידי," הוא חייך אליי, "איך זה מרגיש, לקחת חלק בסבב הראשון של משחקי הרעב?" שאל. הוא נראה נרגש באמת, עד כדי כך שהיה כל כך קל לשכוח את המראות שראיתי בחדר הסודי. שום טינה לא ניבעה מעיניו – שום כעס. רק אושר צרוף. לא נתתי לעצמי לשכוח. אסור לתת למידע לחמוק רק בגלל חיוך קטן שמראה שהוא אולי שכח.

"הו – ממש כיף," אמרתי, "אני פשוט... כל כך מקווה שאשרוד. רציתי לעשות כל כך הרבה דברים בחיים שלי..." ואז הרגשתי במבטו של הנשיא. חושד, לא נעים. מיהרתי להוסיף, כבדרך אגב: "והתרומות של כולם יכולות להציל אותי. כלומר – רציתי להיות אוכפת שקט כשאהיה גדולה, להיות נאמנה..."

גינאתי את עצמי – הפחד מניע אותי. החולשה של עצמי גרמה לי להרגיש כל כך נורא, עד שהוספתי: "אבל במקום זה נכנסתי הנה. במקום זה אני צריכה להילחם למוות – למות סתם ככה במקום לעשות משהו משמעותי עבורכם."

להציל אתכם מהקפיטול, חשבתי. אם היינו מצליחים במרד, לא הייתם טיפשים כל כך. הייתם יכולים לעשות משהו אחר חוץ מלצפות בי מתה באיזה מקום נידח. במקום להאמין לשקרים שמאכילים אתכם בכפית. "פעם שמעתי שמי שאוכל יותר מדי רעל מת בסוף," רציתי להוסיף, אבל שתקתי. כאן הכוונות... ברורות מדיי.

כמה קריאות ושמיטות כתפיים נראו בקהל. ידעתי שלא אוכל לשנות את המחשבות שנבנו במשך שנים אצלם, אבל יכולתי להחדיר מעט תקווה בחבריי ממחוז שתיים, במורדים שנכשלו, היכן שלא יהיו. הרי חלקם מכירים אותי.

"את לא חושבת שתנצחי?" זקף במנחה גבה. בפעם הראשונה ראיתי משהו שיכולתי לקשר אליי בעיניו: ספק. זה היה ספק של מישהו שהיה בטוח שאנצח, ספק של מישהו שידע שהנשיא וכל המכובדים לצידי. אחרי הכל – כספי הקפיטול ישמשו כדי לקנות דברים עבורי.

"אני מקווה בכל ליבי שאנצח," הבהרתי את עצמי, "אבל בכל זאת, אנחנו עשרים וארבעה ילדים. למען האמת – אני שונאת לרצוח –"

יכולתי לשמוע בראשי את צחוקם של חבריי מהמרד. הם ידעו עד כמה הייתי צמאה לדם הקפיטול. לא אהבתי את התכונה הזו שבי – אבל זו אני. לא יכולתי להתמודד עם דחף הנקמה הארור, ש נאלצתי להדחיק. התנערתי, והמשכתי:

"בכל זאת, הם נערים שלא פגשתי מעולם. אני צריכה להרוג אותם. למנוע מהם לחיות. וזה... זה עושה לי כל כך רע, עד שהנחמה היחידה שלי היא לנצח..." הרגשתי במבטו של הנשיא. סיפוק. הוא אהב את הילדה הקטנה והמסכנה שעשיתי מעצמי. אבל ידעתי שהוא חושד. הוא תמיד חושד, ככה זה עם מי שמנסים להתנקש בו כל יום.

"וואו, היידי – אני בטוח שריגשת כאן את כולנו, נכון?" קרא המנחה והרים את קולו, מחייך לנוכח תשואות הקהל הרבות. לאחר מכן פנה אל הקהל: "אז כדי לשפר להיידי את מצב הרוח – כל מי שאוהב אותה, שיצעק את השם שלה כשארים את היד. מוכנים?"

צעקות רבות כל כך שאישרו לו להתחיל מילאו את אוזניי, כך שנאבקתי בקושי בדחף לסתום אותן. חייכתי חיוך רחב ומזויף, אבל פתאום המנחה העיף בי מבט. שמתי לב שהוא מזיז את המיקרופון המזערי שלו ממול פיו. "איך את מצליחה לא לסתום אוזניים?" התבדח, "הנה, קחי את זה."

חייכתי אליו כשדחף אל בין ידיי שני אטמי אוזניים. הזזתי את המיקרופון שלי מפי, "זה לא יגרום לי לא לשמוע בכלל?" שאלתי בתהייה.

"זה רק יעמעם את הקולות," הוא חייך בשביעות רצון, "אחד מהגרועים – בדיוק מה שחיפשתי כשקניתי אותם."

חייכתי כשגירדתי בראשי ותוך כדי דחפתי אותם פנימה. לאחר מכן סידרנו את המיקרופונים ונעמדנו. והוא הרים את ידו. כל כך הרבה צעקות נשמעו, עד שהבנתי שאם לא הייתי מקבלת ממנו את האטמים הייתי חייבת לסתום אותן בידיי. וזה היה מקטין לי את אחוזי המצביעים ברמה משמעותית. אז פשוט חייכתי חיוך רחב ואמיתי, לשם שינוי. הם רצו להצביע לי. באמת. אבל, חשבתי לעצמי בתוקף, אני חייבת לזכור שלא תמיד אמירה כזו מחזיקה מעמד. במיוחד לפני שהם ראו את השאר, שגם אני לא ראיתי.

הריאיון המשיך. מדי פעם שלחתי מסר סמוי לחבריי במרד, אך הרעיון הכללי שמצאתי לעצמי היה שונה מהרעיון שכולם חשבו. לא הצגתי את עצמי כמסכנה, אלא ניסיתי להיכנס לליבם בדרך כלשהי, להיות שווה להם. כי אחרי הכל – אני מספרת להם על רגשות אנושיים. הם מעולם לא חוו אותם, אבל בטח הם שמעו עליהם בכל הספרים המוקצנים שקראו. רק על זה אני יכולה להסתמך, בעיקר כשאצעד בבגדיהם בתצוגה.

חייכתי כשנעמדתי. המנחה הוביל אותי אל היציאה, אך לפני שהספיק לחזור תפסתי בידו, מסבה תוך כדי את המיקרופון מפי. "תודה על האטמים. אני עומדת להגיד עליך רק דברים טובים – אל תדאג. שוב – תודה. אתה לא מבין עד כמה אני מעריכה את העזרה שלך."

הוא הביט בי רגע, ואז נאנח. לפני שנשמעה האנחה הוא הסב את המיקרופון שוב. "אז אני מניח שאני חייב לגלות לך את מה שאני יודע. התצוגה. אחריה אתם נשלחים ישר אל המשחקים. תהיי מוכנה – אל תגיעי במשהו מהודר מדיי." והוא מיהר להשיב את מכשיר ההגברה למקומו, מתרחק משם בצעדים קלילים.

הפרק הקודם		הפרק הבא