בתו של וולדמורט

וואו.
כל מה שאני יכולה להגיד זה פשוט וואו.
YOU ARE THE BEST!!!!!
התגובות שלכם פשוט גרמו לי לאושר!!!

אני רוצה להודות לביברית, ozr, GTA, lilipoter531, עורבני חקיין, ליאלוש, שרלוט דיורי ווטסון, פאר878, הראל HD, פסק זמן, Barden Bella ו-חסוייים שהגיבו!!
עשיתם לי את השבוע!!

למי שהתחיל את הבצפר, ולמי שלא (מזליטסטים!!), בהצלחה בשנת הלימודים!!!
אני לא אוכל לעדכן כמו שעדכנתי בחופש, אבל אני מקווה שאני אוכל לעדכן לפחות פעם בשבוע. אני אשתדל יותר, אבל זה לא יהיה תלוי בי- זה יהיה תלוי במורים שלי וכמות השיעורים שהם ייתנו לי. נקווה שלא הרבה!!

תהנו מהפרק :)

-

האות פ' נחרטה יותר ויותר חזק על גבי הקלף. הנוצה התנתקה ממנו לרגע, אך מיד חזרה לשרטט את האות, כמעט וחותכת את הגליון מהלחץ שהפעילה עליו. הדיו מהנוצה מילא את החריטה בשחור, וכמה פסים כהים השתלשלו מהאות ונספגו בקלף כמו כורי עכביש. רוז הביטה בכל זה בתהייה, עיניה לא מבינות בדיוק מה ידה עושה.

"העלמה סמית'?" קולה של פרופסור מקגונגל הוציא את הנערה מהטראנס בו היא שהתה והיא הרימה את עיניה מהקלף במהירות. המורה עמדה הרבה יותר קרוב ממה שהיא רצתה, גבוהה ואיתנה מעליה.

"אני מניחה שה'פ' שאת מציירת הינה קיצור ל'פרטני', מה שתצטרכי אם תמשיכי לחלום בשיעור שלי." המורה הגיבה ביובש. כל הנוכחים בכיתה החלו לצחוק, ומימינה של רוז ליאנה צחקקה בקול גבוה. יופי, עכשיו הבלונדינית לא תעזוב אותה במשך כל היום.

לא מחכה לתגובתה של רוז, פרופסור מקגונגל המשיכה בשיעור, מסבירה עוד עיקרון שהיה מעבר להבנתה של רוז. המורה אכן אמרה את האמת, לצערה הרב של רוז – היא באמת הייתה צריכה שיעורים פרטניים. המקצועות פשוט היו קשים (מלבד שיקויים, בו לרוז כנראה היה איזשהו כישרון טבעי שאפשר לה לרקוח שיקויים ללא כל מאמץ. זה היה לפחות מה שספנסר טענה.), וכמה שהנערה לא השקיעה בנסיון להצליח, מילות הלחש שיצאו מפיה כמעט תמיד לא גרמו לשום קסם להתרחש, והדבר אכזב והרגיז את רוז מאוד.

עבר כבר חודש מאז שהיא גילתה שהיא מכשפה והחיים שלה התחילו להראות כמו חלום, אך מאז רוז לא התקדמה בהרבה. רק לעתים רחוקות היא הצליחה לבצע את אחד הלחשים שנלמדו בכיתה, וגם אז לא בצורה טובה כמו שאר התלמידים. תורת הצמחים הייתה גם קלה יחסית, אך ורק בגלל העובדה שלרוב לא נדרשו שם ביצועי לחשים.

למרות שגם בשיעורים בהם השרביט לא נדרש רוז לא תמיד הצליחה.

בשיעור גילוי עתידות, אותו היא הייתה חייבת לקחת עם תלמידי השנה החמישית, פרופסור טרלוני הודיעה בצורה פומבית שאישיותה של רוז לא מאפשרת לה להיפתח ולתת לסודות גילוי העתיד להיגלות בפניה, ולכן היא כבר עכשיו אינה תולה את תקוותיה בהצלחתה של רוז. פרד וג'ורג' צחקו עליה אחרי זה במשך שבוע שלם.

תולדות הכישוף היה כמעט נורא כמו גילוי עתידות. פרופסור בינס היה רוח, וכנראה נכח ברוב הדברים עליהם סיפר. מה שלא מנע ממנו ללמד את המקצוע בצורה כל-כך משעממת. היו פעמים בהן רוז מצאה את עצמה עוצמת את עיניה למספר רגעים, ומתעוררת מדחיפותיה החזקות של הרמיוני – כיצד זו הצליחה להישאר ערה ולכתוב סיכום שיעור היה מעבר להבנתה של רוז.

ואז, כמובן, היה את התגוננות מפני כוחות האופל. רוז התקשתה לתאר את כמות השנאה שהיא הרגישה כלפי השיעורים, או יותר נכון כלפי המורה שהעבירה אותם. אמברידג', ששנאה אותה מהיום הראשון שזו הופיעה בכיתתה, ניצלה כל הזדמנות שהייתה ברשותה להשפיל את התלמידה. רוז לא נתנה לה יותר שום סיבות להזמין אותה למשרדה בשעות הערב, אך זה לא עצר בעד המורה לשאול את רוז שאלות מתקילות בכל שיעור, ולאחר שלא קיבלה תשובה מספקת בשבילה להסביר במשך עשר דקות רצופות מדוע רוז טועה – בדרך-כלל ההסבר הסתכם בחוסר הכישרון והאינטליגנציה הטבעית של הנערה הגריפינדורית.

אך למרות הכל, השיעור הכי קשה עדיין היה שינוי צורה. מה שתסכל את רוז יותר מכל היה שהשיעור היה מעניין – מקגונגל העבירה אותו בצורה מצוינת. אך כמה שרוז לא התאמצה, היא פשוט לא יכלה לזמן את הציפורים המזוינות האלה. אפילו קייטי, שאמרה שהיא הכי גרועה בכיתה, השתפרה עם הזמן והצליחה לזמן כמה ציפורים. רוז, לעומתה, לא הצליחה לזמן אפילו לא נוצה אחת קטנה. הדבר גרם לה לרצות להכות את ראשה בקיר. היא לא הייתה רגילה להתקשות בלימודים – הכל תמיד היה פשוט בשבילה – ולהיות במצב שהיא לא רק הייתה הגרועה ביותר בכיתתה, אלא ככל הנראה גם הגרועה ביותר בבית-הספר כולו היה בלתי נסבל בשביל רוז.

כמובן, העובדה שפרד התרוצץ במחשבותיה במהלך השיעורים לא עזרה. רוז לא האמינה שזה קורה לה. היא הכירה אותו רק חודש! אבל בכל זאת, הייתה ביניהם איזושהי משיכה לא מוסברת שגרמה לה לחייך בכל פעם שהוא הופיע בתווך ראייתה. החריטה של האות פ' הייתה לא רציונלית – רוז לא הייתה מהנערות החמודות האלה שצחקקו וציירו לבבות מעל לשמות שלהן ושל הבנים שהן אהבו. היא אפילו לא שמה לב לזה שזה קורה – המח היה שקוע במחשבות, ואילו ליד היו חיים משלה.

כעת היא הצליחה גם להבדיל בינו לבין ג'ורג'. צורת הדיבור שלהם והתייחסותם אליה הייתה שונה – אולי זה היה פרי דמיונה, אך כשפרד דיבר איתה, תמיד הייתה נימה פלרטטנית בקולו. הוא תמיד הביט בה במבט הממזרי הטיפוסי שלו, מחייך בקונדסיות, ועיניו נצצו ברגש לא מוסבר.

ליאנה, קייטי וספנסר רק החמירו את המצב. שאונה הייתה בסדר – הנערה קרת הרוח בדרך-כלל לא התערבה בעניינים שלא שלה, אך שאר חברותיה לחדר... כל פעם שאחד מהתאומים התקרב הן מיד החלו לחייך או לצחקק.

מבעד לרצף ההרהורים של רוז מקגונגל אמרה משהו אותו הנערה לא הספיקה לשמוע. היא רטנה בתוכה. אם היא רצתה להשתפר איכשהו, היא הייתה חייבת להתרכז בשיעור! פרד או לא פרד, אף-אחד לא יעצור אותה מלהצליח. שום בן, מורה או רגש לא יפריעו לה, רוז החליטה. איש לא יעמוד בדרכה.

לאחר שהשיעור הסתיים(וכך גם תקוותיה של רוז להתרכז), קייטי, ליאנה והיא הלכו לאולם הגדול.
ספנסר ושאונה עוד לא הגיעו כשהן התיישבו בשולחן של גריפינדור.
מיד כשעשו זאת, הרמיוני התיישבה לידן.
"מה אתן חושבות על השיעורים של אמברידג'?" היא שאלה.
רוז נחרה בבוז.
"את יודעת בדיוק מה אנחנו חושבות על השיעורים של אמברידג'." קייטי השיבה לה בקור- קולה תמיד היה כזה כשנושא השיחה הייתה הקרפדה.
"אז אתן אומרות שהייתן רוצות ללמוד התגוננות מפני כוחות האופל, כשהיא לא המורה?" הרמיוני המשיכה לשאול.
"לאן את חותרת, הרמיוני?" ליאנה התעניינה.
"עלה לי רעיון," הרמיוני עצרה לרגע, מבטה ספקני, אך מיד המשיכה, "שאנחנו צריכים ללמוד איך להגן על עצמנו, עם המצב שקורה..." מזל שספנסר לא הייתה שם- היא הייתה מלאת ספקות לגבי זה שוולדמורט חזר. רוז רצתה לקוות שספנסר צודקת- למרות שדמבלדור אמר לה שאביה חי ונושם. היו רגעים בהם רוז חשבה שאולי המנהל טועה- המחשבה על כך שקוסם אפל אשר מתעב כל דבר הקשור לאנשים רגילים היה במערכת יחסים עם מאמא- אישה רגילה לכל דבר- הייתה מעט אבסורדית. אך כל ההוכחות הצביעו על כך שהיא באמת הייתה בתו- כמה ימים לאחר הגעתה להוגוורטס, היא חזרה למשרדו של דמבלדור והביעה ספק בכך שוולדמורט הוא באמת אביה. המנהל, בתורו, הראה לה זיכרון שלו מטום רידל (החוויה לא הייתה אחת הנעימות- רוז נשאבה לקערה מלאה בנוזל מוזר).
היה דמיון בין שניהם, ללא ספק. הדבר הראשון שבלט היו עיניו של וולדמורט הצעיר- הן היוו העתק מדויק של עיניה של רוז. היו קווי דמיון נוספים בין שניהם, אך רוז לא יכלה להבין מה היה דומה בדיוק. מאז רוז הייתה בטוחה שוולדמורט הוא אכן אביה.
הוא בהחלט היה יפה תואר- גבוה ורזה, עם תווי פנים יפות, שיער כהה ועיני טורקיז כהות. הוא היה חיוור. מאוד חיוור. עד אותו רגע רוז חשבה שהיא חיוורת, אך מבט אחד בעורו של אביה הראה עד כמה היא שחומה לידו. היא תמיד קינאה בעורה של מאמא, שהיה בצבע הזית, אך כעת היא הייתה שמחה שלא ירשה את צבע עורו של אביה.
"ואמברידג' בהחלט לא מספקת את הידע הדרוש." הרמיוני המשיכה, "אז אני חושבת שמישהו שבאמת יודע מה הוא עושה צריך ללמד אותנו."
"ומי זה?" רוז שאלה, אך מיד הבינה במי מדובר.
"הארי." הרמיוני חייכה.
"את בטוחה שזה רעיון טוב, הרמיוני?" ליאנה שאלה בחשש, "ללכת נגד אמברידג'... היא יכולה לעלות עלינו. ואני לא חושבת שהיא תגיב בצורה טובה..."
"בינתיים אנחנו רק נפגשים בראש החזיר ביציאה להוגסמיד. אנחנו רק הולכים לדבר, לראות אם מישהו יהיה מעוניין בכלל. בזה שאת באה את לא מחייבת את עצמך לשום דבר." הרמיוני הסבירה לה, "אז מה אתן אומרות?"
"כל דבר שהוא נגד אמברידג'- אני בעדו." רוז אמרה, חיוך ממזרי על פניה. קייטי הנהנה בהסכמה.
"אם אני לא מתחייבת לכלום..." ליאנה הסכימה, חוששת מעט.
הרמיוני זהרה.
"מעולה! עכשיו, אם תוכלו להעביר את זה גם לספנסר ולשאונה." הרמיוני אמרה בעודה קמה, "אה, ואל תספרו על זה לאף אחד- אנחנו לא רוצים שאנשים לא רצויים ידעו על זה." היא הביטה בשולחן הסלית'רינים, בפרט בראשו של מאלפוי.
"אל תדאגי." קייטי חייכה.
"את באמת חושבת שספנסר תרצה לבוא?" רוז שאלה את קייטי, ספק בעיניה. זו משכה בכתפיה.
"אני גם לא יודעת אם שאונה תרצה. שתיהן לא בדיוק לומדות התגוננות מפני כוחות האופל, ושאונה דיי אדישה לכל מה שמתרחש סביבה." ליאנה אמרה, מוזגת מיץ דלעת לכוסה.
כשספנסר ושאונה הצטרפו אליהן וקייטי סיפרה להן על הצעתה של הרמיוני, ספנסר פרצה בצחוק כה עז שחלק מהסובבים הביטו בהן, עצבניים.
"קייטי, את קורעת!" ספנסר המשיכה לצחוק.
"ספנסר" קייטי אמרה ברוגז, "זה לא מצחיק! זה משהו רציני!"
"כן, ואת יודעת את העמדה שלי בנושא- מה שפוטר אומר הוא שום דבר חוץ מחרא. אני לא יודעת אם הוא מסומם, או שהוא נפל על הראש במהלך טורניר הקוסמים המשולש, אבל אין שום מצב שבעולם שאת-יודעת-מי שוב מתהלך ברחובות לונדון."
"מה שהוא אומר נכון." נפלט מפיה של רוז, "דמבלדור מאמין לו, ולדמבלדור יש מספיק נסיון כדי לדעת אם מישהו דובר את האמת או לא. חוץ מזה, סדריק דיגורי לא מת סתם ככה, ואני בספק שהארי הרג אותו, אז ההסבר הכי הגיוני שאני רואה עד כה הוא של הארי." היא מיהרה להוסיף לאחר מבטיהן של חברותיה.
"והנה חשבתי שלך מבין כולן יש שכל..." ספנסר גילגלה את עיניה.
"אוקיי, גם אם מה שאת אומרת נכון, את לא חושבת שאת צריכה לפחות ללמוד להגן על עצמך?" קייטי המשיכה.
"היו לי חמש שנים ללמוד איך להגן על עצמי, ותאמיני לי שהספיק לי. אם לא שמת לב, אני לא לומדת יותר התגוננות מפני כוחות האופל, וכך גם שאונה!" היא הצביעה על שחומת העור.
"לא אכפת לי לבוא אם אתן באות." שאונה אמרה, משועממת. ספנסר הביטה בה כאילו שזו כרגע אכלה את אחד הכובעים הוורודים של אמברידג', "אני לא אשאר לבד בהוגסמיד בזמן שהן ילכו לפגישה." היא הסבירה לספנסר.
"יהיה לך אותי!"
"כה...זה לא מספיק."
"קדימה, ספנסר, את חייבת לבוא." רוז אמרה, "חוץ מזה, את יודעת מי אני בטוחה שיהיה בפגישה? לי." לשמע שמו של לי ספנסר האדימה, "אני בטוחה שיהיה לכם על מה לדבר אחרי הפגישה הזאת." היא חייכה בערמומיות.
"את מרושעת." ספנסר הודיעה לה.
"את מחמיאה לי." רוז אמרה, מצחקקת ומכסה את פניה.
"טוב, אם כולכן הולכות, אני לא רוצה להישאר לבד." ספנסר נכנעה, "אבל זה לא אומרת שאני ארשם לדבר המטומטם הזה."
"אגב, רוז," שאונה אמרה, "את יודעת שאת צריכה אישור מאחד ההורים שלך בשביל לצאת להוגסמיד, כן?"
"עכשיו אני יודעת..."רוז מלמלה.
"לכי לבקש ממקגונגל טופס אישור." שאונה גלגלה את עיניה, "לפעמים אני לא יודעת מה הייתן עושות בלעדיי..."
רוז מיהרה לשולחן המורים, בו מקגונגל שוחחה עם פרופסור דמבלדור.
"פרופסור." רוז פנתה אליה. המורה הפנתה אליה את מבטה.
"כן, העלמה סמית'?"
"פרופסור, היציאה להוגסמיד היא בסוף השבוע הקרוב, והבנתי שצריך אישור מאחד ההורים בשביל לצאת."
"אישור מהורה, בו היא מאשרת את יציאתך. אימך יכולה לרשום את זה על פיסת נייר." מקגונגל אמרה לה. דמבלדור כנראה הודיעה לה על הוריה- היא התייחסה לאימה, ואילו לאביה לא...
"אוקיי, פרופסור, תודה."
"אני מקווה שמה שקרה בשיעור היום לא יחזור עליו יותר, העלמה סמית'."
"כן, פרופסור."
היא הסתובבה וראתה את מבטיהן של חברותיה מונחים עליה בסקרנות. היא הראתה בידיה תנועה של כתיבה, מסבירה להן כי היא צריכה שאימה תכתוב לה אישור. שאונה הייתה הראשונה מביניהן להבין, והסבירה להן.
רוז הסתובבה ויצאה מהאולם הגדול, ישר נתקלת בפרד וג'ורג'.
"באמת, רוז, את חייבת להפסיק להיות כזאת מגושמת." ג'ורג' הניד את ראשו, מחייך.
"בפעם הבאה אלה יכולים להיות לא אנחנו שאת נתקלת בהם..." פרד אמר, מחייך גם הוא.
"אני כנראה כל-כך ברת מזל שאלו אתם שאני נתקלתי בהם..." רוז השיבה להם בציניות, מגלגלת את עיניה בעליזות.
"בהחלט." פרד הסכים, "איפה התודה שמגיעה לנו?"
"הו, תודה רבה, מושיעים שלי!" רוז אמרה בדרמטיות, "מספיק טוב?"
"אני לא חושב שראיתי מספיק רגש," פרד אמר, "מה אתה חושב, ג'ורג'?" הוא פנה לאחיו.
"בהחלט חסר פה רגש." ג'ורג' הסכים, "אני רואה למה טרלוני התכוונה."
"אתה חושב שאתה כזה מצחיק, אה?" רוז שילבה את ידיה על חזה בעוד התאומים פרצו בצחוק עז.
"אני כה מצטער, רוזמארי." ג'ורג' אמר, מנסה להדחיק את הצחוק.
"איך נוכל לעשות כך שתסלחי לנו?" פרד המשיך את אחיו.
"אתם יכולים להתחיל בללוות אותי לינשופיה." רוז הציעה.
"הו, כל דבר בשביל שתסלחי לנו!" ג'ורג' גיחך.
"ג'ורג', אחי, אני אעשה זאת." פרד פנה לג'ורג', "זוהי משימה לטוב מבין השנינו."
"כן, כן..." ג'ורג' חייך בערמומיות, "מה שתגיד, פרדי..." עם גל צחוק אחרון, ג'ורג' נכנס לאולם.

"אז למה אנחנו הולכים לינשופיה?" פרד שאל. הם יצאו מהטירה והתקדמו למגדל הגבוה של הינשופיה.
"אני צריכה שמאמא תרשום לי אישור יציאה להוגסמיד." רוז הסבירה.
"או..." פרד חייך, "אגב הוגסמיד, מה את מתכוונת לעשות שם?"
רוז משכה בכתפיה, חושבת לרגע.
"לא יודעת... ספנסר אמרה שיש שם את חנות הממתקים הכי טובה בעולם, אז כנראה שהיא תיקח אותי לשם."
"אז אם את לא עושה שום דבר מיוחד..." לרגע פרד נשמע מהסס, "היית רוצה שמישהו שמכיר את הוגסמיד מעולה יעשה לך סיור?" הוא חייך בערמומיות.
רוז הרימה את גבותיה, משועשעת, "הו... כמו מי?" המחשבה על להעביר יום שלם עם פרד (גם אם כנראה זה עם ג'ורג' ולי) הייתה בהחלט חביבה עליה. אפילו יותר מחביבה.
"טוב, שמעתי שמאלפוי פנוי." פרד הציע בצחוק.
רוז נעצה בו מבט, וזה פרץ בחוק עז.
"צוחק, צוחק!" הוא הרים את ידיו בהגנתיות, "אבל עכשיו ברצינות, מה את אומרת?" עיניו הצטמצמו והתרכזו בה.
"טוב, אני צריכה להודות לך איכשהו על זה שאתה מלווה אותי..." רוז אמרה בטון חושב וחייכה לפרד. היא דמיינה את הרגע שליאנה, קייטי וספנסר יישמעו על זה. היא כבר שמעה את הצחקוקים והצווחות.
"מעולה!" פרד הכריז בהתלהבות, "את תראי את זונקו, ואז נלך לפגישה של הרמיוני, ואז בטח נבקר בשלושת המטאטאים-"
"פרד!" רוז קטעה אותו, "אתה לא אמור לדבר על הפגישה! מה אם לא הייתי יודעת?"
פרד הביט בה, על פניו מבט שאמר 'את צוחקת עליי?'.
"תעשי לי טובה, חצי מהגריפינדורים יודעים." הוא הכניס את ידיו לכיסים, "חוץ מזה, זה לא כאילו שאת החברה הכי טובה של אמברידג' ותרוצי לספר לה..." עיניו עברו לידה השמאלית של רוז, נהיות רציניות יותר. הוא עוד לא שכח את מה שהיא עשתה לה.
רוז לא הספיקה לומר משהו. הם הגיעו לדלת הינשופיה ופרד פתח אותה, מסמן לה להיכנס.
רוז כבר ביקרה בינשופיה בעבר(בכל יום שבת היא כתבה מכתב למאמא- אחרת אימה הייתה משתגעת- היא שנאה כל רגע בה רוז לא הייתה תחת השגחתה. האינסטינקט האימהי פשוט נדף ממנה...), והייתה רגילה כבר לאנחות וההמהומים של העופות הדורסים. כמה נוצות התעופפו בחדר, נופלות באיטיות לכיוון הרצפה שכוסתה כולה בנוצות העופות.
כהרגלה, רוז ניגשה אל העמדה הגבוהה באמצע החדר. על העץ הישן הונחו, כמו תמיד, מספר גליונות קלף, כמה נוצות כתיבה ודיו. בזווית עיניה היא ראתה את פרד נשען על אחת מקורות הדלת, מביט בה בסקרנות.
"תמסרי לה ד"ש." הוא אמר. רוז גלגלה את עיניה- מאמא לא ידעה מי זה פרד, וגם הוא לא בדיוק הכיר אותה.
היא שרבטה את המילים על הקלף במהירות. לאחר כ-5 דקות של כתיבה, רוז קראה את המכתב במלואו, מרוצה מעצמה.

Здравейте мама!

אל תדאגי, לא קרה שום דבר.
 הדבר היחיד שאני צריכה הוא שתכתבי לי אישור יציאה להוגסמיד, כפר כזה של קוסמים.
כל מה שאת צריכה לכתוב הוא:
אני, קטרין, אימה של רוז, מאשרת לה לצאת להוגסמיד. ואחרי זה  את התאריך ואת החתימה שלך. בקיצור, בדיוק כמו בתיכון הקודם.... חשוב מאוד שתשלחי לי את האישור לפניי יום ראשון, כי בראשון אנחנו יוצאים. אל תדאגי, אני אהיה ילדה טובה ואתנהג בזהירות בהוגסמיד.
פרד, חבר מהבית-ספר, מוסר לך ד"ש.

Обичам ти много,
си все още живее дъщеря,
Роза.

"מסרת לה ד"ש?" פרד שאל כשרוז הלכה לאפולו, האוח האהוב עליה. הוא היה כולו בצבע שוקולד, עם נקודות צבעוניות בגווני הבז'. האוח המהמם כשרוז קשרה את הקלף לרגלו.
"כן פרד," רוז גילגלה את עיניה, "רחוב ליטל קומפטון 18, לונדון, קטרין סמית'." היא פנתה לאפולו, שבהמהום נוסף ניער את גופו והתעופף.

-

אם יש פה מישהו שיודע בולגרית, אני מתנצלת מראש על השגיאות שכנראה נמצאות פה. סורי... זה גוגל טרנסלייט, לא אני!
מה שרוז כתבה בבולגרית זה (לפי סדר ההופעה)
היי אמא!
אוהבת מאוד,
הבת העדיין חייה שלך,
רוזה.

תגובות מתקבלות בשמחה ובאושר רב!!

פרק 7 בקרוב :)

הפרק הקודם		הפרק הבא