כוכב השחר

פרק 7

סוד מסוג אחר

ליליאנה הציצה בשעון שמעל דלת המטבח במחילה בפעם העשירית באותו הערב. היא הרגישה כאילו ישיבת המסדר מתמתחת עוד ועוד בלי שום סיבה; היא רצתה להציג את הדיווח שלה ולצאת לדרך.

"בסדר גמור. תודה, פרד," הרמיוני סיכמה את צרור השמועות שפרד הביא מחנות התעלולים שלו בסמטת דיאגון, משרבטת כמה היערות על גיליון קלף. ליליאנה תמיד התפלאה מכך שדודתו של אביה מוצאת זמן לעשות כל מטלה שנקרית לדרכה בצורה היעילה והיסודית ביותר, למרות עיסוקיה הרבים. "עוד מישהו רוצה לדבר לפני שנסיים את הישיבה?"

ליליאנה כמעט התפתתה לשתוק כדי שהישיבה תסתיים. אבל היא ידעה שמה שהיה לה לומר היה חשוב יותר מלהגיע לפגישה שלה, לכן היא הרימה את ידה.

כולם הסתכלו עליה והיא הרגישה כאילו השקט שבחדר התגבר, נהיה עמוק ובולע, כאילו כולם עצרו פתאום את נשימתם. היא הרגישה קצת שלא בנוח. רוז נראתה שלווה ממקומה ליד אימה, אבל ליליאנה קלטה את שמץ הציפייה בעיניה. היא קיוותה שליליאנה מתכוונת להציע את עצמה לרשות המסדר.

ליליאנה קצת הצטערה לאכזב אותה כשאמרה, "אני רוצה להציע בני ברית חדשים למסדר."

רמת הסקרנות בחדר התגברה. צ'ארלי עשה פרצוף מתרשם ממקומו ליד האח, שם הוא חימם את רגלו הפצועה. הוגו נתן בה מבט יודע דבר.

"במי מדובר?" הרמיוני שאלה בסקרנות ברורה.

ליליאנה סיפרה לחברי המסדר על וואנדרלסט, הארגון המוגלגי התומך בזכויות קוסמים ומכשפות. יודעת שרובם יפקפקו ברעיון שלה – הרי לא יעלה על הדעת שהם ישתפו פעולה עם מוגלגים – היא הרחיבה מייד והסבירה למה היא חושבת שיועיל להם מאד לעבוד בשיתוף פעולה.

לכל אורך דבריה רון והרמיוני החליפו מבטים מהצדדים המנוגדים של השולחן. אבל ליליאנה לא נתנה לזה להוריד את הביטחון העצמי שלה. אבא שלה לימד אותה שכאשר היא מדברת מול חברי המסדר, היא צריכה להתנהג כאילו היא יודעת ללא ספק שהיא צודקת במאת האחוזים, גם אם זה למעשה לא כך.

"למה הם עושים את זה?" דומיניקה שאלה בחשדנות מסוימת. "מה יש להם להרוויח מזה?"

"שום דבר," ליליאנה ניסתה להסביר לה, ומשום מה חשה חמימות בחזה. "זה היופי בזה. הם עושים את זה כי הם יודעים שזה הדבר הנכון לעשות."

חברי המסדר נראו מאד לא משוכנעים. בשלב זה ליליאנה התחילה לאבד מעט מהביטחון העצמי שלה. היא הייתה בטוחה שהם יהיו נלהבים יותר. היא הסתכלה בהוגו, אבל הוא נמנע ממבטה. האם ייתכן שהוא מסכים עם האחרים? יכול להיות שמהרגע בו סיפרה לו על הארגון הוא ידע שהמסדר ישלול את הרעיון, אבל נתן לה להציע אותו בכל זאת?

היא חשה תערובת של תחושת בגידה ועצבנות שדחפה אותו להשיג את מבוקשה.

"יש להם אמצעים והרבה מאד תומכים," היא מילאה את השתיקה בתקפות. "יש הרבה מוגלגים שם בחוץ שמסתקרנים מאיתנו ולא מפחדים מאיתנו. הם היו רוצים לחיות איתנו בשלום. אל תגידו לי שאתם חושבים שאנשים כאלה לא שווים את הניסיון."

דודה הרמיוני עברה את משוחת השכנוע הראשונה. "בסדר," היא אמרה, משרבטת. "נתחיל בקטן ונראה לאן זה מתקדם. אני רוצה שתביאי לישיבת המסדר הבאה דיווח מפורט של הפעולות של הארגון הזה, מספר התומכים שלו והאמצעים שלו. כמו כן נרצה לשמוע סקירה מלאה על המנהיגים שלהם. זה חשוב מאד."

ליליאנה הנהנה במהירות, מאמצת את כל כוח רצונה כדי לא לחייך. היא הייתה יכולה לתת למסדר סקירה מפורטת למדי על ראש הארגון, אבל לא כזו שהם היו רוצים לשמוע.

"זאת משימת מסדר לכל דבר," הרמיוני הבהירה לה ברצינות, בוחנת אותה מעל משקפי הקריאה שלה. "זאת אומרת שאת צריכה לשמור על חשאיות מוחלטת, והמידע שלך חייב להיות אמין וחד משמעי. את חושבת שתוכלי לבצע אותה לבדך?"

"כן," ליליאנה אמרה מייד. היא לא רצתה שיצמידו לה חבר מסדר וותיק יותר. היא כבר הייתה מעורה בפעילויות של וואנדרלסט, היא לא הייתה צריכה קוסם מבוגר יותר שיהרוס את הכיסוי שלה. קוסם שיתייחס אל המוגלגים כאל בעלי חיים חסרי בינה ולא כאל בני אדם.

"אני לא אאכזב," היא הוסיפה. הרמיוני נתנה לה מבט חם, ורוז העניקה לה חיוך. הוגו הסתכל לכיוון האח ומשום מה נראה מרוצה מעצמו.

היא ניגשה אליו בסיום הישיבה, לאחר שהציצה שוב בשעון כדי לחשב תוך כמה זמן תוכל להגיע ליעדה.

"היית יכול לחזק אותו כשהצגתי את הרעיון שלי," היא אמרה לבן דודו של אביה, שסידר את זרדי המטאטא שלו ליד הדלת האחורית, מתכונן לתעופה.

"הייתי יכול," הוא הסכים כלאחר יד. "אבל לא עשיתי את זה. שכנעת אותם בכוחות עצמך, לא היית צריכה שאני אחזיק לך את היד."

ליליאנה הבינה שהוא צודק. פתאום היא התביישה בעצמה שכעסה עליו.

"תודה," היא אמרה.

"הי, אני אנטוש אותך להסתדר לבדך כל פעם שתרצי," הוא השיב בעליצות.

היא חרצה לו לשון וחיבקה אותו לפני שהתעתקה לבית כדי לקחת את האופנוע ולצאת לדרך.

הלילה היה מעונן וחסר ירח, לכן היא הרשתה לעצמה להטיס את האופנוע בשמיים רוב הדרך. היא הגיעה ליעדה בשליש מהזמן, בכך מגיעה בדיוק בזמן, וקפואה עד העצם. היא החנתה את האופנוע בקצה המרוחק של מגרש החנייה והסתתרה מאחורי רכב מסחרי גדול כדי להטיל כישוף ייבוש על בגדיה ושיערה שנרטבו לחלוטין בין העננים. אז היא הוציאה את מראת הכיס שלה כדי לוודא שהאיפור שלה לא נהרס לפני שהתחילה לצעוד לכיוון גרעין האור והרעש שהיה הפסטיבל.

חצי תריסר סוגים שונים של מוזיקה הציפו את האוויר בצוותה, וכנגד השמיים הסתובב גלגל ענק (ליליאנה למדה להכיר את השעשוע המוגלגי בשבוע שעבר, למרות שהיה עליה להעמיד פנים שהוא דבר שגרתי עבורה), מנצנץ באורות מזמינים.

"הי, את."

היא לא שמה לב לאדם בחשכה של מגרש החנייה, ממתין לה ליד אופנוע המרוצים האדום שלו. ליבה החסיר פעימה, ופתאום היא כבר לא שמה לב כמה הלילה קר.

היא ניגשה אליו והם התנשקו. זה הרגיש טבעי, נכון, כאילו הם עושים את זה כבר שנים ולא שבועות ספורים. הריח שלו, התחושה והמבנה של גופו בין זרועותיה, הזקן שלו שדגדג את פניה – הם היו מוכרים לה להפליא, כאילו היו בלתי נפרד מחייה מאז ומתמיד.

הנשיקה הייתה קצרה יותר מבדרך כלל. אדם התנתק ממנה וקבר את אפו הקר ברווח שבין צווארה לצעיף שלה, מדגדג אותה וגורם לה לצחקק.

"מה קורה?" היא אמרה לו כשהוא התרחק ממנה. הוא חייך אליה, אבל היה משהו מאולץ בחיוך הזה.

"אני שמח שאת פה," הוא אמר בקצרה ולקח את ידה, מתחיל להתקדם לכיוון מתחם הפסטיבל.

הם נכנסו פנימה והלכו כמה דקות בין הדוכנים והמבקרים העליזים לפני שליליאנה עזרה את האומץ להפר את השתיקה. "אתה שקט היום," היא אמרה לאדם, שנראה שקוע במחשבות עמוקות, דבר שלא היה אופייני לו בכלל.

הוא העביר את ידו על פניו, כאילו ניסה למחות מעליהן את הרצינות, אבל נכשל. "אני מצטער," הוא אמר בכבדות שהייתה צורמת במיוחד על רקע האירוע הססגוני שהתקיים סביבם. "אני פשוט... זאת הצעת החוק הזו..."

"איזו הצעת חוק?"

"לא שמעת?" אדם אמר לה בלאות. "הפרלמנט הציע לממשלה חוק לפיו יותר לגופים שאחראים על הכליאה וההרחקה של הקוסמים למכור אותם לציבור הרחב... כעבדים."

"מה?" ליליאנה עצרה על מקומה, מאלצת את האנשים שהלכו מאחוריהם לעקוף אותם מהצדדים. "זה... זה לא יכול להיות רציני!"

להפוך קוסמים ומכשפות לעבדים? זה היה משהו אחד להרחיק אותם מתוך פחד מהם, אבל לשעבד אותם? זה היה שלב מתקדם הרבה יותר של שנאה. כאילו הם היו כל כך בטוחים בכוח שלהם לגבור על הקוסמים שהם מרגישים בטוחים מספיק להפוך אותם ליצורים נחותים, פחותים מבני אדם. זה הרתיח את ליליאנה ובו בזמן העציב אותה מאד.

"אסור שההצעה הזו תעבור," אדם הבהיר לה, נסער לא פחות ממנה, מדבר כאילו העניין היה תלוי בה. "אנחנו עומדים לקיים עצרת מיוחדת עוד מעט. צריך להוציא את האנשים לרחובות!"

ליליאנה הנהנה בהסכמה, אבל לא אמרה דבר. היא עדיין לא הבינה איך פוליטיקה עבדה בעולם המוגלגים, אבל אדם ידע היטב (יחסית למישהו שטען שהוא לא מתעניין במדעי המדינה ומשפטים הוא הבין הרבה מאד בתחומים האלה). ואם אדם אמר שלעורר את זעמם של אנשים אחרים יעזור, היא לא התכוונה לפקפק בו.

אדם נשף אוויר וכתפיו השתופפו, כאילו כל ההתלהבות עזבה אותו כמו שאוויר עוזב בלון. ליליאנה אחזה בידו בניסיון לנחם אותו. הוא הכניס את ידיהם המשולבות לכיס מעילו כדי לחמם אותן ועשה מאמץ ראוי להערכה לחייך אליה לפני שנישק את אפה הוורדרד והקריר.

היא חיבקה אותו, בעיקר כדי שלא תצטרך לראות כמה הרצינות שעל פניו לא הולמת אותו, ולרגע הם עמדו דוממים לחלוטין כמו סלע בתוך נהר האנשים שחלפו סביבם.

"החוק יעבור," אדם אמר פתאום ליד אוזנה. הוא דיבר מאד בשקט, כאילו חשב שכך יוכל להחניק את התבוסתנות בקולו.

"אתה לא יכול לדעת בוודאות," ליליאנה השיבה לו מבלי להתייאש.

אדם השמיע קול נמוך, כמו שילוב בין שיעול לצחוק מריר. "יש לי ניחוש מושכל למדי."

ליליאנה לא הבינה מאיפה מגיעה הפסימיות הזו. אדם בדרך כלל היה אדם אופטימי, הוא תמיד האמין שהכל יכול להסתדר על הצד הטוב ביותר. היא הרחיקה את פניה מכתפו כדי להסתכל בפניו.

"אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים," היא אמרה לו חד משמעית.

הוא סקר את פניה מאד מקרוב, מסתכל עמוק לתוך עיניה, כאילו חיפש את הנחישות שלה עמוק בתוך נשמתה.

"כמה את תהיי מוכנה לעשות כדי לעצור את זה?" הוא שאל אותה ברצינות גדולה.

"כמה אתה תהיה מוכן לעשות?" היא השיבה לו באותה רצינות. הוא לא ידע שאם החוק הזה יעבור זה יהיה חדשות גרועות בהרבה בשבילה מאשר בשבילו.

הוא סקר את פניה לפני שחיוך טעון הופיע על פניו – חיוך אמיתי – והוא נישק אותה.

הם הלכו אל מאחורי הקלעים של הבימה, עליה וורן והלהקה שלו היו בעיצומו של שיר קצבי מאד. דניאל היה שם, צופה בהופעה מפינת הבימה, נסתר מעיני הקהל. הוא נראה מהורהר מאד, אפילו מוטרד, אבל כשאדם ניגש אליו ולחץ את ידו ההבעה כאילו החליקה מעל פניו השחומות והוא חייך אל חברו, גם אם נראה רציני כתמיד.

"טוב לראות אותך," הוא אמר לליליאנה בחביבות. לאדם היו הרבה חברים, אבל דניאל היה היחיד מביניהם שהיא דיברה איתו אי פעם (אולי מלבד וורן, אבל זה בדרך כלל היה בשביל להקניט אחד את השני). מאז הערב בו נפגשו הוא לא הציב בפניה עוד שאלות מוזרות בשביל לענות על השאלה מאיפה היא אמורה להיות מוכרות לו – ליליאנה קיוותה שהוא פשוט עזב את הנושא – אבל לפעמים הייתה קולטת אותו בוחן אותה במבטים מהורהרים כשחשב שהיא לא רואה אותו.

היא פטפטה קצת עם דניאל ואז ביקשה סליחה כדי ללכת לשירותים. משאירה את שני הגברים ליד הכניסה לבימה, היא יצאה מהמתחם ופנתה לכיוון הכללי של בית השימוש, אבל לא אותו היא חיפשה. היא מצאה מסתור בטוח מאחורי המשרד על גלגלים של אדם וחבריו, ווידאה שאכן אין איש בסביבה, והוציאה את שרביטה.

"אקספקטו פטרונום," היא מלמלה בקול רך. היא כלל לא התקשתה להפיק משרביטה את האד הכסוף שתפס את צורתו של ברבור. היא העבירה לפטרונוס שלה את המידע המטריד שאספה מאדם לפני ששלחה אותו אל הרמיוני.

מוודא בפעם השנייה שאין איש בסביבה שהיה עשוי לראות את מה שהיא עשתה, היא חזרה אל מתחם הבימה. המוזיקה פסקה ורחשי שיחה הרעימו בצד הנגדי, היכן שהתאסף הקהל. הכל רחש במתח מפצפץ, בהמתנה למשהו. מייד כשהיא נכנסה אל מאחורי הקלעים היא הבינה למה הם מחכים – אדם עמד לעלות על הבימה.

"תראה כועס, אבל לא נסער," דניאל תדרך אותו בעוד אדם מטיב את הופעתו. "חשוב שתבהיר כמה הנושא חשוב ורגיש, אבל אסור לך להראות חולשה. אנשים מחפשים מנהיג חזק."

"אני יודע, אני יודע," אדם מלמל, נראה לחוץ. הוא הבחין בליליאנה.

היא ניגשה אליו ונישקה אותו. "בהצלחה," היא מלמלה קרוב לאוזנו. "אתה תהיה נהדר."

"תודה," הוא השיב בטון לחוץ.

"אני מתכבד לקבל את פניו של האיש שעומד מאחורי האירוע הנפלא הזה," וורן דיבר על הבימה וקולו הרעים בעוצמה ברורה בכל רחבי המתחם. "האחד, היחיד, אדם ברנדט!"

וורן בהחלט ידע להלהיב את הקהל. כולם הריעו ברעש גדול בזמן שאדם עלה לבימה, מנסה להיראות קר רוח אבל לא מצליח להעלים את הסומק מפניו.

"הי, חברים," הוא אמר לתוך המכשיר המוגלגי שליליאנה למדה להכיר כמיקרופון, זה הגביר את קולו כך שנשמע היטב. "כולם נהנים?"

הקהל הריע בהתלהבות. מנקודת מבטה האחורית, ליליאנה ראתה שאדם לחוץ, כתפיו מתוחות תחת המעיל שלו.

הוא חיכה שהרעש יירגע מעט לפני שהמשיך לדבר, "יופי. אז אני לא אגזול הרבה מהזמן שלכם... אני רוצה לדבר איתכם על הצעת החוק החדשה שהפרלמנט הציע היום – חוק העבדות."

זמזום של כעס שעלה מהקהל העיד שאנשים יודעים טוב יותר מליליאנה במה מדובר.

"היוזמה שמאחורי ההצעה הזו עוברת כל גבול של מוסר אנושי," אדם המשיך, הלהט שבקולו הולך וגובר על המבוכה שלו. "הממשלה מעודדת את האדם הקטן לא לנקוט יוזמה בנושא – היא חוזרת ומטפטפת לנו שהכל תחת שליטה, שאנחנו לא צריכים להדאיג את עצמנו בנושאים מוזרים ועל- טבעיים כמו קסמים – כדי שהיא תוכל להפיק את מרב התועלת מהתעללות באנשים תמימים!"

הקהל הריע שוב. ליליאנה ידעה שאם היא לא הייתה מאוהבת באדם עד עכשיו, אחרי הניאום הזה כנראה הייתה מתאהבת בו עד מעל הראש. היה משהו מאד מושך בהתלהבות והלהט שקרנו ממנו כשדיבר על נושא שהיה כה חשוב לו, וזה גרם לליליאנה לשמוח במיוחד שאדם שלה ולא של אף אחת אחרת.

"אבל אנחנו לא מתכוונים לתת לה לעשות את זה. נכון?" הקהל הריע בהסכמה. "אנחנו נעמוד ונתעקש על מה שאנחנו יודעים שהוא הדבר הנכון לעשות, והוא לאפשר לקוסמים ומכשפות לחיות בשלווה ובשלום, כפי שהם חיו לצידנו מאז ומתמיד! הם צריכים להיות השכנים שלנו, החברים שלנו, ולא העבדים שלנו!"

"הוא די טוב, לא?" דניאל מלמל באוזנה של ליליאנה מאחורי הקלעים.

"הוא מעולה," ליליאנה השיבה בהתפעלות בזמן שאדם עודד את הקהל להפגין נגד החוק החדש. "יש לו כל כך הרבה תשוקה לנושא הזה, שאי אפשר לא להיות מושפע ממנו."

לבסוף אדם ירד מהבימה לקול קריאותיו הנלהבות של הקהל, שחזר על המוטו "לא לשנאה" של וואנדרלסט שוב ושוב, כאילו היה תפילה. עד שאדם הצטרף אל ליליאנה ודניאל וורן והלקה שלו חזרו לנגן, הפעם שיר מחאה חצוף ורועש במיוחד.

מסתכלת על ים האנשים שנפרש לרגלי הבימה, ליליאנה הפנימה לראשונה כמה אדם והחברים שלו חכמים. איזו דרך טובה יותר לאחד אנשים מסביב למטרה אחת מאשר מוזיקה?

חברי המסדר ללא ספק היו מפקפקים בחבורת הצעירים הזו על הדרך שבחרו להעביר את המסר שלהם. הם בוודאי היו חושבים שהם חבורת ילדים שמשחקים בלשנות את העולם. אבל מה שהם לא הבינו היה שבזכות הדרך הלא מקובלת שלהם, היו עשרות אלפי אנשים שהלכו בעקבותיהם; בניגוד למסדר עוף החול, שרק איבד תומכים כל יום.

אדם ודניאל עדיין שוחחו בהתלהבות מעל רעם המוזיקה כשצווחה חדה קרעה את האוויר. השלושה הסתכלו החוצה לראות אורות אדומים וכחולים מהבהבים בשולי הקהל. ניידות משטרה.

"אוי לא..." דניאל מלמל ואדם קילל בחריפות.

"מה קרה? מה הם רוצים?" ליליאנה שאלה, אבל השניים כבר היו בדרכם החוצה.

היא רצה אחריהם, אבל ריצתה נבלמה כשניסתה לעבור בשולי הקהל, דרכו השניים תמרנו בכישרון. עד שהיא הגיעה אל המקום בו עמדו הניידות, עשרות שוטרים במדים שחורים עמדו מוכנים לבלום את ההמון שהקיף אותם, בעוד כמה אחרים עומדים ורבים עם אדם ודניאל.

ליליאנה חמקה מאחורי החומה האנושית מהצד, אבל עד שהגיעה לצידו של אדם השוטר איתו רב בצעקות הכניע אותו והצמיד אותו באלימות אל הרכב.

"תעזוב אותו!" היא מצאה את עצמה צועקת, מתפרצת קדימה כדי להדוף את השוטר מעל אדם, אבל שוטר אחר אחז בה בלי מאמץ ומשך אותה לאחור. אדם נראה עצבני ומיואש כשהשוטר כבל את ידיו. אותו הדבר קרה גם לדניאל. שניהם נראו כאילו זו לא הפעם הראשונה שזה קורה להם.

"עלמתי, אני דורש שתתרחקי," השוטר שאחז בליליאנה דרש, דוחף אותה לאחור.

"זה בסדר," אדם אמר לה בקול מעל הרעש האיום שהקיף אותם. "אין להם עילה לאסור אותי."

רק אז ליליאנה הבינה שהמוזיקה פסקה; שוטרים עלו על הבימה ונאבקו לעצור את וורן, שלא הקל עליהם לבצע את המשימה שלהם. הרעש המחריד בקע אך ורק מפי הקהל, שהתחיל לנסות לשבור את החומה האנושית שהקיפה את אדם ודניאל במחאה.

הרעש היה בלתי נסבל. ליליאנה מצאה את עצמה נגררת הרחק מאדם, שהוכנס בגסות לתוך הרכב יחד עם דניאל. מימינה, אנשים המשיכו לצעוק ולדחוף כאילו חשבו שזה יעזור. היא הסתכלה עליהם, ובעוד ההבנה שוקעת בה, זה הרגיש כאילו כל הרעש נעלם, מותיר רק דממה מצפצפת בין אוזניה.

ברגע שהשוטר השאיר אותה במרחק בטוח משם, היא התחילה לעשות את דרכה בצפיפות המחרידה. אבל היא לא ניסתה להגיע לאדם – היא ידעה שלא יתנו לה להתקרב אליו – אלא לעשות את דרכה מתוך ההמון החונק החוצה.

ברגע שהצליחה להיחלץ מתוך הצפיפות האיומה, היא פתחה בריצה דרך שאר המתחם, שכעת היה ריק כמעט לגמרי, לכיוון מגרש החנייה. כל מי שבמקרה נשאר באזור הלך מזמן לראות מה המהומה באזור הבימה, והכל היה שומם עד שליליאנה חצתה את השער הצבעוני אל מגרש האפר.

רעם מנוע נשמע והאופנוע של בן נעצר מולה בצייתנות, מגרגר כמו חתול גדול, כאילו ידע שהיא ממהרת. לא עוצרת לתהות אילו עוד סודות האופנוע הזה טומן בחובו, ליליאנה עלתה עליו, הרכיבה את הקסדה שלה ונסעה.

ברגע שהייתה במרחק בטוח מהפסטיבל היא עלתה לאוויר. מבין העננים היא סרקה את האדמה, ובמהרה מצאה את שיירת האורות המהבהבים שהובילה את אדם וחבריו. היא הטיסה את האופנוע מאחוריה ונחתה במרחק בטוח מאחור – רחוק מספיק כדי שלא יראו אותה נוחתת וקרוב מספיק כדי להיות מסוגלת להדביק את הרכבים תוך זמן קצר.

לאחר זמן מה היא הגיעה אל עיר קרובה. רכבי המשטרה חנו מול בניין ישן ונאה שלמרות השעה היה מלא חיים, עליו היה תלוי שלט גדול שאמר, 'משטרת האם המזרחית'. ליליאנה החנתה את האופנוע ומיהרה פנימה.

היא חצתה מסדרון לבן וארוך מלא שולחנות קבלה לפני שפגשה באדם, וורן ודניאל, יושבים בכיסאות פלסטיק צמודים לקיר הימני, ידיהם כבולות מאחורי גביהם. שיערו הארוך של וורן היה פרוע וסימן כחול התחיל להופיע תחת עינו השמאלית, ואדם השעין את ראשו על הקיר ובהה בתקרה בתבוסה. כשליליאנה מיהרה לעברם דניאל מרפק את אדם והוא הוריד את מבטו והבחין בה.

היא רכנה וחיבקה אותו מייד, עד שהשוטר שהשגיח עליהם ציווה עליה להתרחק. היא עשתה כדבריו והסתכלה בפניו של אדם. הוא חמק ממבטה, לא נראה שמח לראות אותה.

"אתה בסדר?" היא שאלה אותו בדאגה.

הוא הנהן, מעט מהר מידי. "אני בסדר גמור," הוא פטר אותה והשתתק.

ליליאנה הרגישה מבוכה פתאומית, לא יודעת מה להגיד. אדם לא נראה כאילו הוא רוצה לדבר איתה במיוחד.

"תסלחי לנו שאנחנו לא במצב רוח לפטפט," וורן אמר לה במרירות. "את מבינה, הרגע עברנו מעצר אלים מאד מול אלפי אנשים."

"מה הולכים לעשות איתכם?" היא שאלה, בעיקר את דניאל, שתמיד ידע את התשובות.

"הם לא ממש יכולים לעשות לנו שום דבר. במקרה הכי גרוע לעכב אותנו עד מחר בבוקר," הוא השיב בקור רוח. "לא באמת עשינו משהו שמנוגד לחוק."

ליליאנה סקרה את פניהם של שלושתם, והתעכבה על אדם. אבל הוא רק נראה יותר מדוכדך ועצבני.

"אתם לא קולטים?" היא אמרה, מפתיעה את שלושתם בהתלהבות שלה.

"מה אנחנו לא קולטים?" וורן הסתכל עליה כאילו היא משוגעת.

"הלילה התקדמתם צעד אדיר בקידום המטרה שלכם!"

"אולי. לפני שהשוטרים הגיעו," אדם אמר במרירות.

"לא, דווקא בגלל זה," ליליאנה אמרה לו. היא הייתה רוצה לנער אותו ולסטור לו כדי שיחזור לעצמו. "אתם לא מבינים? הם עשו לכם טובה עצומה. הם הפכו אתכם לקדושים מעונים!"

וורן הסתכל עליה כאילו היא משוגעת. אבל דניאל נראה מתעניין.

"האנשים בקהל התחרפנו כשלקחו אתכם," ליליאנה המשיכה לשכנע אותם, מסתכלת על אדם. "הם כעסו הרבה יותר מאשר כשדיברת על חוק העבדות, אדם. הרבה- הרבה יותר. כנראה שרובם איבדו הלילה את שאריות האמון שהיו להם בממשל. ויותר מזה, אתם נתפסים כאיום – זה אומר שבאמת יש לכם כוח."

הבעת פניו של אדם לא השתנתה. ליליאנה התחילה לתהות אם זה בכלל קשור למה שקרה כשאדם בחליפה שחורה התייצב לצידה, מפתיע אותה. אדם הסתכל עליו בשילוב של עצבנות וחשש.

"מצאתי אותו," האיש אמר בזמן שהצמיד אצבע לאוזנו. ליליאנה לא הצליחה להבין למי הוא מדבר. אחד השוטרים ביקש מליליאנה לעבור כדי לפתוח את האזיקים של אדם.

"בוא, אדוני," האיש בחליפה השחורה אמר.

אדם מישש את פרקי ידיו ולא קם. "מה עם החברים שלי?" הוא החווה לכיוון וורן ודניאל.

האיש סקר אותם בחוסר שביעות רצון. וורן חייך אליו בחוצפה.

"גם אותם," הוא אמר לשוטר לבסוף, והוא שחרר גם את שני האחרים ללא שאלה.

"בוא," האיש בשחור אמר שוב, הפעם ביתר תקפות.

אדם קם בחוסר רצון. הוא הנהן לכיוון דניאל ו-וורן ואז הסתכל על ליליאנה.

"אני מצטער," הוא אמר. הקודרות שבמבטו הפחידה אותה. "נדבר בקרוב, בסדר?"

לפני שליליאנה הספיקה להשיב הוא הלך בעקבות האיש בשחור ועזב את הבניין. מבעד לדלת הפתוחה ליליאנה הבחינה במכונית שחורה ממתינה לשניים. אדם נכנס למושב האחורי, הזר אחריו, והמכונית החליקה משם אל תוך הלילה.

"זה יהיה שקר לומר שאף פעם לא חלמתי שיעצרו אותי באמצע הופעה," וורן הודה בזמן שהשלושה יצאו מהתחנה. "יש לך כסף למונית, חבר?"

"לא," דניאל אמר, מכניס את ידיו לכיסיו כדי להגן עליהן מאוויר הלילה הקר. אדים עלו מפיו כשדיבר אל ליליאנה. "קיוויתי שתוכלי להסיע את וורן בחזרה לפסטיבל כדי שהוא ייקח את הרכב שלו."

"אה... בטח," ליליאנה השיבה בחוסר תשומת לב. היא עדיין חשבה על אדם.

דניאל התיישב על המדרגות הקדמיות כדי לחכות בזמן שוורן הלך אחרי ליליאנה אל האופנוע שלה. הם עלו עליו בשתיקה ונסעו משם.

הנסיעה הייתה ארוכה יותר בלי היכולת לעוף חלק מהדרך. עד שהגיעו אל מתחם הפסטיבל, ממנו רוב האנשים כבר התפזרו, ליליאנה התנערה מהבלבול שהתנהגותו של אדם עוררה בה. היא הייתה חייבת לשאול את וורן לגבי זה.

"אדם יהיה בסדר?" היא זרקה לעברו לפני שהוא הספיק להודות לה על ההסעה.

"בטח," הוא השיב, יורד מהאופנוע. "זו לא הפעם הראשונה שעוצרים אותנו."

"הוא פשוט נראה מאד כועס..." ליליאנה ניסתה להסביר את עצמה מבלי לחשוף את הרגישות שלה בפני וורן, איתו היא לא הסתדרה במיוחד בדרך כלל.

"גם אני הייתי עצבני אם הבחורה שלי הייתה רואה אותי קשור לכיסא," וורן השיב בכנות. "אדם הוא בחור גאה, בסך הכל. הוא לא אוהב לחשוף את החולשות שלו, במיוחד בפני בחורות שהוא מנסה להרשים."

המילים האלה גרמו לליליאנה להרגיש טוב יותר כמעט מייד.

"ואני מניח שזה לא עזר שפגשת את שומר הראש שלו."

"שומר ראש?"

"כן. לא ידעת?" פניו של וורן הבהירו שהוא יודע שליליאנה לא יודעת על מה הוא מדבר, ושהוא מרוצה להיות זה שחושף בפניה את האמת. "אדם הוא הבן של סר אלפרד ברנדט. ראש הממשלה."

ליליאנה לא ידעה כיצד להגיב למידע הזה.

"תודה על ההסעה," וורן אמר, מצדיע לה בעודו מתרחק, מותיר אותו להתמודד לבד עם המידע שהפיל עליה.

הפרק הקודם		הפרק הבא