ג'יני וויזלי בהוגוורטס

"וואו! מה הולך פה?"

"כתוב ג'יני.."

"מי עשה את זה?"

קולות נדהמים העירו את ג'יני משינה רגועה יחסית. היא קמה מהמיטה ופסעה לעבר חבורה גדולה של בנות שעמדו בשורה לאורך כל החדר. "בוקר טוב!" היא קראה במאור פנים. "מה קור-?" סוף המשפט לא יצא מפיה של ג'יני. ברגע ששמעו אותה, זזו הבנות, וחשפו לעיניה מחזה שלא שמחה כל כך לראות.

על הקיר האדום-זהוב מולה, עשויות מערימות של פרחים ירוקים, שחורים ולבנים, ניצבו אותיות שמה, מכסות כמעט כל פינה בקיר. עדת הבנות שלימיניה שילחה מבטים סקרניים בכתובת הפרחים, ואילו הבנות שעמדו לשמאלה, שלחו בה מבט מוזרים. תערובת של לעג וקינאה. רק ג'יני מרגישה את הרגש שהיא הכי כל כך מתעבת. מבוכה. כמה רצתה להיעלם.

'ושוב, הוא בוחר להמחיש לי את היותו סלית'רין על ידי ירוק.' ג'יני חשבה בכעס. והיא צדקה. על כל האותיות היה מס' זהה של פרחים ירוקים, ובכל אותו הם גם הרכיבו את אותה צורה. נחש ארוך וירוק, שמתפתל מסביב לכל אות.

"בבקשה, תצאו. אני מתחננת," הוסיפה בטון נואש כשראתה שאף אחת לא זזה ממקומה. אחת אחת הן ניתקו את רגליהן מהקרקע ויצאו אל חדר המועדון, מתלחששות ביניהן.

כשיצאה הבת האחרונה, ג'יני חרקה שיניים וניגשה להוריד את הפרחים מהקיר. כשניסתה להוריד אחד, ירדו גם כל האחרים, בשרשראות ארוכות. נדף מהם ריח טוב, ריח של דשא אחרי לילה גשום, ריח מרענן. הריח האהוב על ג'יני.

ובכל זאת, ג'יני זימנה שק עצום וניסתה לדחוף אליו את הפרחים. אחרי דקות ארוכות והרבה התנשפויות זעם, השק המפוצץ ניצב ליד הדלת, מוכן ומזומן להשלכה עמוק בתוך היער האסור. ג'יני לבשה את הגלימה, תלתה את התיק על כתפה ולקחה את השק. היא יצאה אל חדר המועדון, עברה בחור שמאחורי התמונה, ורצה-עד כמה שכבר אפשר, כשאת סוחבת איתך שק מלא בפרחים- אל האולם הגדול.

כשהגיעה אל הדלתות הגדולות היא לקחה נשימה ונכנסה. ברגע שעברה כף רגלה את הסף השתתקו כל התלמידים וכל המבטים הופנו אליה. בהתחלה חשבה ג'יני שהשק מושך את תשומת הלב של כולם, אך ברגע שהסתכלה סביבה, הבינה מה הסיבה האמיתית.

ליד שעון החול של גריפינדור, מעוטרת במסגרת כסופה, הוצבה אותה הכתובת, מעוטרת באותם פרחים, אך הפעם, הוצב שמה של ג'יני לעיני כל בית הספר. ג'יני הרגישה את הסומק עולה אל לחייה. אפילו חלק מהמורים הסתכלו. היא חשה את מבט התכלת הצורב של הפרופסור דמבלדור, כשהשפילה את מבטה.

בחבטה שהדהדה בכל רחבי האולם, ג'יני שמטה את השק ורצה לשולחן גריפינדור. כשהתיישבה ליד איליין ומוניקה, שמעה את האחרונה אומרת, "אווו, תראו את הסלית'רינים. שיצחקו, הם עוד יקבלו את מה שמגיע להם,". בתנועה חדה העבירה ג'יני את מבטה אל  השולחן של סלית'רין, ואכן, על כל פרצוף בשולחן ההוא, התנוסס חיוך מלגלג. חוץ מאחד. מאלפוי, משום מה, לא מחייך. יש משהו אחר בעיניו. חרטה, אולי? הבנה? היא לא הבינה מה הולך בעיניים האפורות האלו שלו, לא ידעה על המלחמה שהוא מנהל עם עצמו, אבל דבר אחד ג'יני יודעת. היא חייבת להיפטר מהפרחים הארורים האלו, לפני שיביאו לה עוד צרות.

בהחלטה של רגע, קמה ג'יני מהספסל, רצה אל הכתובת, ובהינף שרביט נזעם, נחתכו כל הפרחים ונשרו אל הריצפה, מתאחים מחדש תוך כדי נפילה. ידה של ג'יני נשרטה מהקוצים כשאחזה בפרחים, אבל לא הי איכפת לה. היא כיוונה את השרביט אל השק, ומילמלה "וינגרדיום לביאוסה". השק התרומם באוויר, וכשעברה במסדרונות ויצאה מהטירה הוא עקב אחריה, כאילו קשרה אותו בחבל.

כשג'יני הגיעה אל העצים המסמנים את סיומן של המדשאות הירוקות, ותחילתו של היער האסור, היא זרקה את השק והפרחים ובכתה. היא הוציאה את כל הזעם והעצב העצורים בה, עד ששמעה את הצעדים. 'נראה שמישהי החליטה לבוא ולצחוק על חשבוני. מה שלא יקרה!' המחשבות עברו בראשה של ג'יני באותה מהירות שבה היא רצה. מהירה כחץ מקשת. היא נכנסה אל היער, עמוק יותר ויותר. מי שזו לא תהיה, נראה שממש חשוב לה לצחוק על ג'יני, כי הצעדים עוד נשמעו מאחוריה. אבל אלה לא צעדים של בת. הם ארוכים וכבדים, וגם ההתנשפויות התכופות, קול עמוק, של בן. ונראה שהוא גם לא מורגל בריצה. ג'יני החליטה לעצור. 'מי שזה לא יהיה, אני אתמודד איתו, פנים אל פנים'. היא נעמדה במקומה והסתובבה, מחכה בדריכות.

כמה מטרים לפני נשמעה צעקה ארוכה, מקפיאת דם, ושאגת חיה טורפת. ג'יני, מודאגת, רצה אל המקום, ולעיניה התגלה מחזה מחריד; דראקו מאלפוי שכב על האדמה, שיערו הבלונדיני ספוג בדמו שלו, וידיו אוחזות פצע גדול על חזהו ובגדיו קרועים וספוגים גם הם בדמו. הוא נשא אליה את עיניו וניסה לקום על רגליו, אך כשל ונאנק בכאב. ג'יני רצה אליו ותפסה את כתפיו. היא ניסתה להרגיע אותו. "אל תדאג, מאלפוי, הכל יהיה בסדר... הכל יהיה פשוט בסדר," היא הכריחה אותו להאמין בדבר שאפילו היא עצמה לא הצליחה להאמין בו. מה שלא יהיה, היא חייבת להחזיר אותו לבית הספר, שם יהיה נתון להשגחתה של מדאם פומפרי. ג'יני קרעה את חלקה התחתון של הגלימה השחורה (שכעת היתה אדומה כמעט לגמרי) ודחפה אותה לידיו של מאלפוי בגוש. היא התחננה שילחץ על הפצע, כדי לעצור את זרימת הדם והוא נענה לבקשתה, למרות הכאב שהסבה לו. אחרי הפעולות האחרונות, ג'יני העמידה את מאלפוי על רגליו והובילה אותו אל מחוץ ליער, בשרביט שלוף.

הם יצאו בבטחה מהיער, וכשחלפו על פני הפרחים שזרקה, הבחינה ג'יני בחיוך עקום על פניו הלבנות כסיד. אבל עכשיו היא לא יכולה להתעסק בדברים כמו פרחים, ומעריצים סודיים. היא חייבת להביא אותו אל מדאם פומפרי, וטוב המוקדם מהמאוחר, הוא איבד כבר הרבה מאוד דם.

הדרך לחדר המרפאה נראתה ארוכה יותר מאי פעם, וג'יני כבר ראתה את שארית הצבע שנותר בפניו של מאלפוי אוזל. היא נבהלה. ואז, היא שמעה את הקול שנשמע כמו של מלאך, אך בדרך כלל נשמע באוזניה קצת כמו ציפורניים חורטות על לוח. מדאם פומפרי נזפה בילד על שניסה להטיל על חברו קללה להצמחת שיער, והקללה השתבשה וחזרה אליו. לפתע פרחו בבטנה של ג'יני פרפרי שמחה, שעד לאותו רגע לאהיו קיימים. היא החישה את צעדיה וכשהגיעה אל דלתות המרפאה הפתוחות קראה אל מדאם פומפרי שתבוא לעזור לה. האחרונה, אחרי כמה רגעים של הלם מוחלט, רצה מהר לעזור לה להרים את מאלפוי אל אחת המיטות המכוסות בסדינים לבנים שג'יני כל כך שנאה. מעניין בעוד כמה יחזור להכרה. היא רצתה לשאול אותו למה עקב אחריה, אבל-

"החוצה! אני אטפל בחבר שלך-!"

"הוא לא החבר-"

"קדימה! החוצה! חזרי אל האולם, או לכי לשיעור!"

מדאם פומפרי סילקה אותה מהמרפאה וטרקה את הדלתות הכבדות מאחוריה.

פתאום, אחרי המקרה המבעית הזה, העולם נראה לה אחר. פתאום היא דואגת למאלפוי, שעד עכשיו שנאה בכל ליבה. ופתאום העולם נראה לה אפור יותר. הקירות והמסדרונות נראו חשוכים יותר מתמיד, והתמונה ששומרת על חור המעבר אל חדר המועדון של גריפינדור נראתה לה דהויה מעט. כשעברה אותה, היא נכנסה לחדר המועדון והביטה סביבה. החדר נראה עגום. קבוצות של תלמידים ישבו פה ושם, אבל החדר היה כמעט ריק. 'לא שאפשר לצפות לאחרת,' חשבה ג'יני, ממורמרת. 'עכשיו-בערך-מתחילים השיעורים...' ג'יני טלטלה את ראשה ועלתה במדרגות אל חדרה, שם חיכתה לה מיטת האפיריון הנוחה שלה. ברגע שנפלה על מיטתה בחבטה עמומה, צץ ראשה של מוניקה  מבעד לדלת. היא שאלה אותה אם היא באה לשיעור התגוננות מכוחות האופל. "אוח, פרופסור סנייפ- לא! אני לא מרגישה כל כך טוב... כאב ראש! לכי בלעדי!" קראה, בעודה טומנת את ראשה בכרית הרכה.

"את בטוחה שאת בסדר?"

"אהממ, כן, אני חושבת שכן. רק כאב ראש קטן ומציק."

"טוב, אז... אני אביא לך את החומר. זה הולך להיות שיעור מביך," איליין רצה אל מחוץ לחדר, משאירה את ג'יני לבדה. 'היא צודקת,' חשבה ג'יני. 'סנייפ- היצור הנתעב ביותר עלי אדמות, היה מוצא דרך ללעוג

לי, או לכל גריפינדור אחר. וגם הסלית'רינים יהיו שם. גיהינום.' ג'יני רצתה לעשות משהו. כל דבר, רק לא לשכב כאן, בחוסר מעש. היא חייבת לעשות משהו.

באנחה רמה, קמה ג'יני מהמיטה ויצאה מחדר המועדון. היא הלכה לאן שהובילו אותה רגליה, ובכל פעם שטרחה לבדוק, מצאה את עצמה צועדת באיטיות ליד דלתות המרפאה הסגורות.

בימים הבאים, בכל הפסקה שהיתה לה בין השיעורים והארוחות (למרות שגם על אלה האחרונות ויתרה ג'יני לא מעט ללא יסורי מצפפון מיותרים), היתה משוטטת לה לבדה ברחבי בית הספר, עד שיום אחד ראתה ג'יני את דלתות המרפאה פתוחות ואת מאלפוי יושב שפוף במיטתו ובוהה בקיר הלבן מולו.

היא נכנסה.

הפרק הקודם		הפרק הבא