אנחת רוגע

"טרייסי, בחייך, תעזבי אותי-" 
"איפה. סוזנה?!" אני צועקת בכל כוחי, ואני מרגישה שכל המבטים מסתובבים אליי.
"תרגעי, תרגעי. היא בטח בחדר שלה". 
"והיה לך כל כך קשה לומר את זה מהתחלה?" אני שואלת בטון מזלזל, שאלה רטורית.
"לכי להתאמן, תעזבי אותי בשקט" אומר בטון נאנח.
"אני רוצה לדבר עם סוזנה. אולי היא בחצר" אני אומרת וקמה מהבר לכיוון היציאה.
אוליבר ממהר לעצור אותי ואומר: "לא! אני לא חושב שכדאי!"
"למה?" אני שואלת.
"פשוט, תישארי בבניין!" הוא אומר וחוסם לי את הדרך.
אני יודעת שהוא מסתיר משהו, ולכן אני בועטת בו ורצה לכיוון היציאה.
אני יוצאת החוצה, ואני מגלה מחזה מלא אימה:
המון אוכפי שקט , שני אמבולנסים, המון אנשים וגופה אחת.
אני מתקרבת, ומנסה להרחיק את הסדין המכסה את הגופה.
סוזנה.
סוזנה?!
עיניה פעורות לרווחה, אדום מתחתיהן, איזור ליבה מוכתם, מוכתם בדם.
חלק משערה נשר. היא מתה.
דמעות ניצוצות בעיני, אני נזכרת בלילי.
אני מרגישה יד על כתפי.
אני מסתובבת ורואה את אוליבר.
"למה? מה קרה?" אני שואלת.
"אני לא יודע, באמת שלא יודע"

"וכעת, נעבור לכתבינו, סיזר פליקרמן".
"תודה רבה. במחוז 9, התאבדה סוזנה ניק, שניצחה במשחקי הרעב ה-48.
ריאיון שערכנו עם כמה מקרוביה ישודר מחר. אך הם מספרים שאין בכוונותיה להתאבד, או שאולי נרצחה.
מצאו את גופתה בחצר של חדר האימונים של המיועדים בקפיטול, והמנטור השני מהמחוז, אוליבר דיקסון, מספר שיכול להיות שזה בגלל נערה שמיועדת לשחק השנה במשחקים מהמחוז, טרייסי פיטרס-"
אני מכבה את הטלוויזיה בעצבים. זיק ליאו ואשלי מסתכלים עליי.
אני מסתכלת בכעס על אוליבר ואומרת: "מה חשבת לעצמך?! שסוזנה תתאבד בגללי?! ואתה אומר את זה לטלוויזיה?! רק זה חסר לי!-"
"הנה. קיבלת סיפור" הוא קוטע אותי.
אני כל כך כועסת, עד שאני פשוט מצמידה אותו לקיר בעזרת מרפקי על צווארו ואומרת: "סיפור?! נראה לך שאני באמת רוצה לעשות סיפור?! עכשיו אני בחיים לא אשיג תורמים ונותני חסות! האשמת אותי בהתאבדות! ברצח!"
"טרייסי, תרגעי-" מנסה להרגיע אותי זיק.
"לא! ממש לא! נראה לו שהוא יוכל לעשות את זה בלי עונש?!"
"טרייסי, תפסיקי!" אני שומעת קול של צעקה. אני עוזבת את אוליבר ומסתובבת. זו אשלי שעומדת מולי. פעם ראשונה ששמעתי אותה צועקת.
בלת ברירה אני עוזבת אותו והולכת בעצבים לחדרי. הייתי באמצע ארוחת הערב, ואני ממש רעבה. אך כבודי מונע ממני מלחזור. לא כל עוד הם שם.
אני שומעת דפיקות על הדלת, ומבלי לחכות לאישור היא נפתחת. 
זיק. 
זיק?
"היי" אומר. 
"היי" אני משיבה בקרירות, פניי מועדות לחלון. 
"טרייסי, אני מצטער-" 
"על מה יש לך להצטער? אוליבר צריך להתנצל, וגם זה לא יספיק-" 
"לא. זה לא מגיע לאוליבר". 
"לא מגיע? ראית מה הוא עשה?" 
"הוא ראה שהסכמת איתו, הוא עזר לך-"
"עזר לי?! בלהביך אותי מול כולם בטלוויזיה? ממש עזר לי!" 
"טרייסי, תקשיבי רגע-" 
"לא. עדיף שתלך". הוא נראה פגוע מעט אך הוא יוצא מהדלת, ואני קמה ונועלת אותה. 
אני מחליפה חזרה לבגדי השינה שלי, ומתמקמת במיטה. 
מחשבות רבות עוברות בראשי. 
זיק, אשלי, ליאו, אוליבר, קפיטול, משחקי הרעב, מחוז 9, לילי, לורה, אוון, ריאן... 
אני נרדמת, ומתעוררת בשעה 6:34 am.
אני קמה בשקט ומתקלחת, מתלבשת ומתיישבת בשולחן. אני אוכלת דגני בוקר, לידי יושב רק ליאו. 
הוא משתדל לשתוק ולא לדבר איתי. 
"איך הולך באימונים?" אני שואלת. הוא מתעלם. 
"ליאו, איך היה באימונים?" אני חוזרת על שאלתי, הפעם בטון כועס. 
הוא מתעלם.
"ליאו, מה קורה לך?!" אני מרימה את קולי, כמעט צועקת.
הוא ממהר לקום מהשולחן, והוא בורח לחדרו. 
הדלת של אשלי נפתחת, היא מציצה אליי.
ברגע שאני משיבה לה מבט היא ישר סוגרת את הדלת. 
אני מנגבת את פי בעזרת המפית, ויוצאת. 
לא מפנה את כליי, לא מחזירה את הכיסא. 
אני יורדת לחדר האימונים. 
אף אחד. 
אני הולכת לפינה הרגילה שלי, ואני רואה שם נער ונערה. הנער נראה בערך בגילי, הנערה קצת יותר. 
ברגע שהם מבחינים בי הם מסתכלים על חזי, על תג השם שלי. 
הם קוראים אותו וממהרים ללכת מהמקום.

3 תגובות וממשיכה(:

 

הפרק הקודם		הפרק הבא