פגישת מחזור

היי אנשים!

הנה לכם עוד פרק, מקוות שתאהבו.

יש מצב שיצא קצת רגשני מדי, אבל אנחנו בטוחות שתתמודדו.

אוהבות, דרדר ואלבטראוז.

דקה.

דקה אחת תמימה, ובה משימה בלתי אפשרית.

להסיח את דעתה עד שיבוא הצלצול הגואל.

59, 58, 57...

"תלמידים! שיעורי בית!"

אנחות אכזבה נשמעו מכל עבר. המשימה נכשלה.

המורה שרה חייכה. "אל תדאגו, הם כיפיים."

"שום שיעורי בית הם לא כיפיים," רטן סיריוס.

המורה שרה הרימה אליו גבה, עדיין מחייכת. "אם כך אולי תרצה להראות לנו איך עושים כיף, מר בלק?"

סיריוס קימט את מצחו בשאלה.

המורה שרה פנתה אל שאר הכיתה. "שיעורי הבית שלכם להיום הם להכין הרצאות. כל זוג תלמידים שיושבים ביחד יכינו הרצאה, של שלוש-ארבע דקות, על כל נושא שתרצו. יש לכם עד שיעור הבא, שהיה בעוד יומיים." היא התמקדה בניקו. "מאחר ולך אין זוג, אתה תצטרף לג'יימס וסיריוס. הכל מובן?"

"לא!" התפרץ ג'יימס. "אנחנו רוצים להיות ביחד!" והצביע על חבריו הקונדסאים. 

"המורה, אני מעדיף להיות לבד אם אפשר," אמר ניקו.

המורה שרה בחנה את חמשת הנערים. "ניקו, אתה איתם וזה סגור. לגבי ארבעתכם, עושי צרות שכמוכם, אני מסכימה שתהיו ביחד."

ואז היא הפילה את הפצצה, שקטעה את צהלותיהם. "בתנאי שתדברו למשך זמן כפול."

והיא יצאה לפני שהספיקו לנסות להתווכח.

ניקו הסתובב אליהם בכעס. "הכל בגללכם! הייתם חייבים להיות ביחד?!"

"כן, היינו חייבים, מר 'עובד לבד'. ואנחנו לא הכרחנו אותך להיות איתנו," אמר סיריוס בשיעמום.

"כן, אבל הייתם חייבים להיות ביחד, ולהוסיף לי עוד כמה שעות לסבול את נוכחותכם. ממש תודה!"

"וואו, ניקו, תירגע," אמר רמוס בניסיון להרגיעו מעט. "אנחנו לא אשמים במה שהמורה שרה מחליטה, ואני מבין שמשהו עוובר עלייך היום -"

"אתה לא מבין שום דבר," קטע אותו ניקו בזעם.

"זאת לא בעיה שלנו שנתקעת איתנו," נדחף ג'יימס בזעף. "ואל תוציא עלינו את כל רגשי הנחיתות שלך, טוב?"

"כן, אין לך איזו אחות להתבכיין עליה?" שאל פיטר בליגלוג.

ניקו הסתובב אליו בחדות. "מה?" שאל בשקט. "מה אמרת הרגע?" עיניו בערו. הוא נראה מאיים הרבה יותר ממקודם, ופיטר נסוג בהפתעה.

האדמה התחילה לרעוד. "אה.. ניקו? -" ניסה רמוס.

"מה אמרת?" קטע אותו ניקו, קולו מתגבר לצעקה. המרצפות התחילו להיסדק. הקונדסאים שלפו שרביטים.

ואז, כמו משום מקום, פרסי הופיע, אוחז בכתפו של ניקו.

"ניקו," אמר בקול יציב. "תפסיק."

ניקו ניער את פרסי מעליו. "לא, פרסי! אני לא אפסיק! ואתה, מכולם, אמור לדעת למה!"

עוד רעד חלף בכיתה הקטנה. 

"אבל אני יודע," אמר פרסי בשקט. "אני יודע, ואני יודע גם שאני לא אצליח להבין איך אתה מרגיש עם זה. ואני מצטער, ניקו. אתה יודע שאני מצטער." הבעתו של פרסי השתנתה. הוא נראה כמעט... מתחנן. "תפסיק."

עברה דקה של דממה, אך לבסוף כתפיו של ניקו רפו. האדמה נרגעה. סדק קטן נותר על הרצפה, חוצץ בין ניקו לקונדסאים.

ניקו עמד לפני פרסי, ראשו מושפל, גופו רועד. פרסי הניח את ידו שוב על כתפו, הפעם בניסיון לנחם.

"היא הייתה יכולה להיות כאן," לחש ניקו. "לא - היא הייתה צריכה להיות כאן."

ובמילים אלו הוא ברח משם. 

אנבת' באה ממקומה ליד שולחנה, אחרי שבהתה בכל המחזה. "מה זה היה?" שאלה את פרסי, שעוד הביט אחרי ניקו במבט מרוחק.

"זה היום הזה בשנה," אמר, דעתו מוסחת.

הייזל התחילה לצאת בעקבות אחיה, אבל פרסי שלח יד לעצור אותה.

"פרסי, הוא אחי. אם מישהו יכול לעזור זאת אני," אמרה.

פרסי נענע בראשו. "לא היום. היום הוא צריך אחות אחרת."

עיניה של אנבת' נפערו. "רגע, אתה מתכוון ש-"

"כן," אמר פרסי. הוא עצם את עיניו. "היום, לפני ארבע שנים, ביאנקה מתה."

לילי, שעמדה בקרבת מקום, התקרבה פתאום בהלם. "אמרת ביאנקה?"

פרסי פקח את עיניו, מופתע. "כן, אחות של ניקו. למה את שואלת?"

לילי התעלמה משאלתו. "זה אומר ש... ביאנקה די אנג'לו. זה לא יכול להיות. אני לא מאמינה. והיא... אמרת שהיא... מ-מתה?"

פרסי הנהן בעצב.

לילי התחילה ללכת, צועדת במהירות אחרי ניקו.

"רגע, הכרת אותה?" שמעה את שאלתה המבולבלת של הייזל, אך לא עצרה לענות. "הי, חכי!"

צעדים נשמעו מאחוריה, ולילי הגבירה את הקצב, נחושה למצוא את ניקו. אבל הצעדים היו מהירים ממנה.

היא מצאה את עצמה עומדת מול עיניים ירוקות, דומות להפליא לשלה.

"זוז," היא אמרה ללא גינונים.

פרסי הביט בה, מתעלם. "הכרת את ביאנקה?"

לילי ניסתה לעקוף אותו, אבל הוא המשיך לחסום את דרכה. "הכרת אותה או לא?"

"הכרתי. עכשיו תן לי לעבור."

פרסי זז, לא מוריד את עיניו מפניה. 

לילי התחילה ללכת, הפעם יותר מהוססת.

אחרי שבעה צעדים שמעה אותו שוב.

"את בטוחה שאת יודעת לאן את הולכת?"

לילי נעצרה, וקלטה שהוא צודק. לא היה לה מושג לאן ניקו יכול ללכת, היא בקושי הכירה אותו.

היא הסתובבה אל פרסי שוב. הוא לא נראה לועג כפי שציפתה שיהיה.

"לא, אני לא יודעת לאן הוא הלך," אמרה בכנות. "ואתה?"

פרסי הנהן.

היא הרימה אליו גבה. "והאם תחלוק עימי את המידע הזה?"

פרסי התחיל ללכת, לא מתייחס לנימה הצינית בקולה.

רק אחרי שעקף אותה בכמה מטרים הוא ענה.

"בואי אחריי." 

סוף מותח יחסית לפרקים האחרים, לא?

הפרק הקודם		הפרק הבא