הנשף

"מתרגשת?"

זה ג'יימס. הוא עומד מאחוריי.

"לא, לא כל כך, " זאת אומרת, ממה יש לי להתרגש? אנחנו הולכים לכסח לסלית'רין את הצורה אחרי מה שצ'אנג עשה להוגו. לפחות אני והפוטרים, לא?

אומרים לנו לצאת. אנחנו יוצאים לכל הוגוורטס, שמריעה לנו. הוגוורטס יושבת בשלוש יציאים, כך גם דורמשטנג ובובאטון. אנחנו שומעים ברקע צעקות. "סטיוארט! פוטר! וויזלי!".

יכול להיות שאנחנו מרכיבים את הקבוצה. וכן, צעקו גם "מאלפוי!", פשוט בחרתי להתעלם.

שרירן אחד מרים את הקואפל ואנחנו מתחילים לשחק. השדרן הוא כריס ג'ורדן. ותראו מה זה: אבא שלו, לי ג'ורדן, הוא שדרן קווידיץ' בינלאומי. התפוח לא נפל רחוק מהעץ. והוא בגריפינדור.

"הקואפל אצל רוז וויזלי, הוא עובר לג'יימס פוטר – ואז ורוניקה מרטין חוטפת אותו, איזו התחמקות מהחובט, זה היה מהלך לא חוקי אבל הוא מתעלם  – וגול לסלית'רין!"

ניילוורט זורק את הקואפל חזרה למגרש.

"רייבן תופס את הקואפל, פרד וויזלי מסיט את המרביצן מרוז וויזלי – " וואו, איזה מזל. "לעבר ורוניקה ג'נסן, הקואפל עכשיו אצל דיימון – והוא עובר לוויזלי הבת – וגול לגריפינדור! קדימה, גריפינדור!"

ניילוורט מכריז על פסק זמן כעבור עשרים דקות.

"טוב, חבר'ה, בואו נתעשת. 50-30 לסלית'רין, הם מובילים עלינו בעשרים נקודות. אנחנו חייבים לצמצם את הפער כדי להגיע לאליפות בכל מחיר, אוקיי? וסקורפ, פשוט תנסה לתפוס את הסניץ'. כבר עברו ארבעים דקות ואנחנו מנצחים בשעה. "

"גריפינדור! " צועק ג'יימס. הידיים של כל הקבוצה מריעות בתנועות ניצחון. אנחנו יוצאים החוצה. אני מנסה להחליף מילה עם מאלפוי.

"מאלפוי, אנחנו מנצחים! "

"מה שתגידי, קולונל וויזלי. "

"והם חזרו!" צועק כריס. אנחנו מתרוממים מעלה וכך גם הסלית'רינים. אנחנו חייבים לנצח.

"הקואפל אצל וויזלי הבת – עכשיו הוא אצל רייבן – קדימה, פרד, תיקח את המרביצן הזה- ולא! המרביצן פוגע ברייבן – אבל הוא ממשיך לעוף, איזה גבר!

הקואפל אצל ורוניקה עכשיו, המרביצן פוגע בצ'אנג – איך הוא הגיע לשם בדיוק? – אוה, איזה גול לגריפינדור! קדימה, וויזלי! "

ג'יימס מחייך אליי ואני אליו. אני מביטה במאלפוי. עוד עשר דקות, אנחנו חייבים לסיים. הוא חייב לתפוס את הסניץ'.

"הסניץ' כמעט אצל טומי – " לא! – "אבל הוא מפספס! אוי, איזה פספוס! אבל עכשיו זה ליד מאלפוי – הוא כמעט תופס – לא, וויזלי נופלת מהמטאטא, איזה מרביצן! שמישהו יעשה משהו, אלוהים, היא עומדת למות!!"

זהו, אני עומדת למות. אני סופרת את השניות האחדות, אפילו לא שניות. מאיות. אני עוצמת עיניים וצורחת.

ודקה לפני שאני נוגעת בקרקע, מתה סופית – אני מרגישה משהו. גוף, לא רצפה. לא דשא כואב.

זה מאלפוי. מאלפוי הציל אותי – במקום לתפוס את הסניץ' ולזכות בתהילה. כזו שבגללה הגענו לאליפות. אבל לא, הוא העדיף להציל את החיים שלי. אף אחד לא היה עושה את זה.

אנחנו נופלים לרצפה. אני מרגישה את העיניים שלי נסגרות בכבדות, הכל נהיה שחור. מאלפוי כבר שוכב שם, שני מטרים ממני – מעולף.

--------------------------------------------------------------------------------------

אני מתעוררת במרפאה. במיטה שלצידי שוכב מאלפוי. אני מרגישה שכל שריר בגוף שלי השתחרר, כבר לא כל כך כואב כמו בזמן שנפצעתי. אני לא זוכרת כלום כמעט.

"התעוררת," הוא אומר בחיוך. "הכל בסדר?"

"כן, " אני אומרת חלושות. "מה השעה? כמה זמן עבר?"

"יומיים," אומר ג'יימס. הוא ואל' יושבים לצידי, גם הוגו וההורים.

"עכשיו שתיים עשרה ורבע. " אומר אל'.

"אני חייב לך תודה, מאלפוי, " פונה אבי לסקורפיוס. "שהצלת את החיים שלה. "

"זה בסדר, אדון וויזלי. היא הייתה עושה אותו הדבר. "

אני לא יכולה שלא לחייך. אני מהרהרת לי – אם באמת הייתי עושה אותו דבר. אם הייתי מצילה את מאלפוי במקום לזכות במשחק.

אני חושבת שכן. אני באמת לא יודעת.

"בכל מקרה, אם רון לא יגיד את זה, אז אני אגיד, " אומרת אמא. אבא מחייך אל אמא, הוא יודע שמה שהוא לא יכול לעשות היא תמיד תעשה. כי היא תהיה שם. "תודה, סקורפיוס."

"אהה, מאלפוי, איפה ההורים שלך?" אני שואלת.

"ההורים שלי היו פה. ביום שנפצענו הם באו – "

"וגם אנחנו, " אומר אבא. "וגם הארי וג'יני. היום בבוקר הם עזבו. "

"אז, כן... אמא נשארה פה עד היום בשבע, כשהתעוררתי. אבא עזב לפני. אמא אמרה שיש לו סידורים ושהוא יבוא מחר, לראות אם הכל בסדר פה. וזהו. "

אני מרחמת עליו. שהמשפחה שלו הייתה עסוקה בדברים אחרים. יש להם בן אחד! שעשה מעשה כביר, הציל את חיי! ולא משנה אם לדבריו של דראקו מאלפוי אני "בוגדת דם מטונפת", הוא הציל את החיים שלי וזהו זה.

שרלוט מגיעה בריצה. ההורים שלי כבר חזרו הביתה. לצידי נמצא רק הוגו. אל' וג'יימס היו צריכים לשוחח עם פליטיק, ובלית ברירה עזבו את המרפאה בדרמה.

אני חלמתי חלום. יותר נכון, חיזיון כזה. סוג של.

ראיתי את עצמי. השיער שלי התקצר מעט. עיניי כחולות כמו תמיד. אני יושבת ובוכה, לצידי ג'יימס ואל' בהבעה רצינית. אני חושבת שהייתי בשנתי השישית. ילד עם שיער שחור ומתולתל ועיניים ירוקות ישב לצידי בחדר האוכל ודפדף בנביא היומי. שמעתי אותו אומר משהו.

"אוכלי המוות חזרו, בהנהגתה של הלורדית סנייפ. כולם מתבקשים להישאר בתוך הבתים ולמעט ביציאות, חוק חדש של משרד הקסמים. שהוא קרוב לנפילה. "

אני שומעת נחשים. ואת קולו של אל' ברקע. "רוז!" – אני שומעת אותו צועק. "רוז!", הוא ומאלפוי ממשיכים לצעוק את זה. ואני מרגישה כאב בלתי נסבל. כאילו חורטים לי את היד. אז היה ערפל. מצאתי את עצמי בוכה לצד הנער המתולתל שנדמה לי ששמו היה אדגר או ג'ונאס (ג'ון) ואלבוס. ראיתי את מאלפוי כועס ועוזב, ואותי בוכה ושואלת "לאן אתה הולך", ו"סקורפ... תחזור. סקורפ!". ואז קול של התעתקות ובכי מר.   

ואז התעוררתי, מנסה להדחיק את החלום הזה. זה סתם חלום, רוז. סתם חלום טיפשי שאף אחד לא אמור לדעת עליו.

או שזה לא חלום.

הפרק הקודם		הפרק הבא