נפלאות החיים

תודה לכל הקוראים ולמגיבים הנהדרים למיניהם! הפרק הזה מוקדש לכם!):

"ספרי לי על הפחדים שלך, דניס."

אתם בטח צוחקים עליי! זה פשוט אידיוטי, אני נשבעת לכם. אני ממש לא צריכה פסיכולוגית. אין לי שום בעיות למיניהן. באמת!

"אני מצטערת, פרופסור קלאוד, אבל אני ממש לא צריכה את הטיפול הזה. ובכל מקרה, זה מגוחך לגמרי."

"מיס קלארק," פרופסור ג'ודי קלאוד רכנה קדימה בכיסאה, רגליה וידיה משולבות אחת בשניה. "ההורים שלך שכרו אותי כדי... את זקוקה לטיפומילים לא אומר שאת משוגעת או משהו כזה. את נחטפת לפני חודש."

"כמעט." ציינה דניס. "כמעט נחטפתי לפני חודש. ההורים שלי לא מבינים כלום. הם לא היו שם. הם לא חוו את הפחד שאני חוויתי. חשבתי שאני הולכת למות, את מבינה בכלל מה זה אומר? פעם היית במצב כזה?"

"בעלי." היא אמרה בקור רוח. "הוא מת. לפני חצי שנה."

פניה של דניס ירדח. היא השפילה את מבטה לרצפה והרימה אותו לאחר כמה שניות. "אני מצטערת. מה... מה קרה?"

"שוד בנק. לא הואב חס וחלילה. הוא היה סגן בסניף קטן של בנק קטן: פוליארד. סתם עבודה זמנית, לא... את יודעת, הוא רצה להיות גדול בתחום הכלכלה. הוא היה טוב בזה. אז, בקיצור, שדדו את הסניף שניהל בניילוארט. ירו בו." היא עצרה לרגע, עיניה נצצו מדמעות. "באנג, באנג, באנג."

"אני... חסרת מילים." היא באמת הייתה חסרת מילים. דניס נשמה עמוק והעבירה את ידה בשיערה. "אני באמת מצטערת."

"לא, אני זו שצריכה להצטער." התנצלה הולי קלאוד וצחקה. למי שלא מכיר, הולי קתרין קלאוד, במקור סמית', פרופסור עם 3 תארים לפסיכולוגיה (דניס לא ידעה שיש כזה דבר בכלל...), די מוצלחת. כמובן, הגיל... טוב, היא בת 33, ניסיון חיים די רחב. בעלה נורה 3 פעמים בשוד הבנק, שאותו ניהל הוא עצמו בניילוארט; היא הושיטה את ידה לחבילת הניירות המונחת על השולחן וניגבה את אפה ואת דמעותיה באופן היגייני. "את יכולה ללכת. אני חושבת שסיימנו להיום, מיס קלארק."

"אבל אנחנו פה רק חצי שעה, פרופסור."

"אני מצטערת... תביני אותי, בבקשה. אוי, זה כל כך לא מקצועי... אני כל כך מצטערת, באמת."

"זה - זה בסדר," אמרה דניס בהיסוס קל והפנתה את מבטה אל הדלת, מחוצה חיכו לה אליזבת' גרין, חברתה הטובה ביותר לתמיד, וג'יימס סיריוס פוטר, שאיתו לא דיברה מאז המקרה משום מה.

לפני שידה של דניס הונחה על הידית היא הסתובבה ושאלה:

"פרופסור?"

"כן?"

"אני מפלצת?" זו נראתה לדניס השאלה הכי מטופשת לשאול באותו רגע, כי זה לא נשמע קשור למשהח בשיחה הזו. אבל האמת שדניס התפללה שהפרופסור תבין את השאלה, כי בעצם לשם כך היא נמצאת, לא?

"את לא מפלצת, דניס. בכל האנשים בעולם נמצא פגם, אבל זה לא אומר שהם פגומים. יש לך אנשים שיעברו איתך את זה. יש לך משפחה וחברים... ואהבות בלתי אפשריות. ככה זה הגיל הזה. קדימה, צאי החוצה."

דניס חייכה ויצאה מהדלת. היא סגרה אותה והסתובבה, שם ישבה ליזי ולידה פוטר.

"את באה?" קמה ליזי ואחריה ג'יימס.

"כן." חייכה דניס ואחזה לליזי בידה. "בואי נעשה את זה."

בעודם יוצאים מהמשרד לתשע עשרה המעלות שבחוץ (דניס לבושה חולצה ארוכה, גופיה ארוכה וסוודר וכך גם ליזי וג'יימס), דניס שוחחה עם השניים.

"את נראית יחסית שמחה למישהי ש..." ליזי חייכה. "שכמעט נחטפה לפני חודש."

"כן, את צודקת," דניס צחקה, ואליה הצטרפו השניים. ג'יימס נכנס קודם, הנהג, ליזי מאחורה ודניס מקדימה.

"היה בסדר שם?" שאלה ליזי, כולם חוגרים.

"די שדה קרב, אני מניחה." משכה דניס בכתפיה. ג'יימס התחיל לנסוע, יוצא ממגרש החניה עם החיפושית של ליזי.

"אתם צריכים להיות מוכנים לכל שאלה שהיא תשאל אתכם," גיחכה דניס. "אתם צריכים למצוא את המגן שלכם."

"ואם אין לך דרך להגן על עצמך שם, מה אתה עושה?" שאל ג'יימס, מניח את ידו הימינית (המכוסה כפפה כחולה וצמרירית) על ההגה.

"אתה פשוט מגן על עצמך בלי מגן. זה לא כזה קל, אם אין לך ביטחון עצמי גבוה."

"לך יש ביטחון עצמי גבוה?" התערבה ליזי.

"אני לא בטוחה." חייכה דניס ונשמה עמוק. היא הרגישה יד חמימה על ידה. כמובן, ידו של ג'יימס פוטר. צמרמורת עברה בה כשנגע בה. חיוך, פעימות לב שמנסות להירגע ולהפתעתה של דניס, מצליחות. חום לא מוסבר בקור האוקטוברי המוזר של אנגליה.

"ואני חושבת שצב שאתה עושה עכשיו זה לא חוקי!" צרחה ליזי ודניס צחקה. "תעבור נתיב, לעזאזל!"

הפרק הקודם		הפרק הבא