כשהחיים מתהפכים

היי אנשים! החלטתי לקחת את הסיפור למקום מעניין יותר. מקוה שתהנו.... 

יצא לי חרוז בכותרת! בלי כוונה...

טוב, אז הצלחתי פחות או יותר להשתלט על הנושא של המים, אבל הייתי ממש גרועה בזה. כאילו, גרועה. לא משנה כמה ניסיתי, המים לא התרוממו יותר מחמש סנטימטר.

לעומת זאת, הצלחתי לצור שבילים, הרים, עמקים, והרבה מפולות סלעים ביער. הם היו קטנים, כדי לא להרוס את הכול, אבל הרגשתי שאוכל לעשות אותם גדולים יותר. אה, וגם בטעות קברתי את פרסי פעם, פעמיים.

אז פרסי שלח אותי אל ניקו, כי הוא יכול לפעור את האדמה ולהוציא שלדים וכול זה, אבל אחרי שהתעצבנתי על ניקו פעם אחת, וקברתי אותו בטעות עד המותניים, הוא הפסיק לאמן אותי.

בשיעור עם דניאל בחץ וקשת הצלחתי ללפגוע במטרה. אתם יודעים, בלוח, ולא, אני לא יודעת, באנשים, או סלעים. אבל חוץ מי זה, לא התקדמתי בכלל.

יש עוד מעט 'תפוס תדגל', ואני ופרסי מתאמנים. ברור שפרסי כבר הקים קבוצות. לא כולל האלים הזוטרים היינו ככה:

אנחנו, אתנה (ברור.), אפרודיטה, הפייסטוס, הקטה, ואפולו.  ניקו לא השתתף אף פעם, אז שמחתי שדניאל אצלי בקבוצה.

חוץ מי זה, נראה שהקפטנית של ארס, קלאריס, ממש מאיימת עלי כול פעם שאני עוברת לידה, אז פרסי החליט שהם לא יהיו שוטפים איתנו בתפוס תדגל. החלטה גרועה לטעמי. ככה תהיה  לה באמת הזדמנות לפגוע בי.

כמעט אין לי זמן להתאמן. אני חוזרת גמורה מיום עמוס, במיוחד אחרי שיעור עם פרסי, אבל אני גוררת את עצמי לנעלי הבלט, לבגד הגוף, עושה חימום, ומתחילה תרגילים. אני יודעת שעכשיו כשאני חצויה, אני לא אוכל לרקוד, או להופיע שוב, אבל חלק בתוכי עדיין לא מוכן לוותר.

אנבת' הבינה אותי, ואפילו שיכנעה את פרסי לתת לי זמן חופשי, (בתנאי שניקו משגיח עלי. מי זה אפילו אנבת' לא הצליחה לשכנע אותו לרדת מי זה.)

אז מה שקורה כול אחר הצהריים, הוא שאני וניקו הולכים לקרחת יער נחמדה שמצאנו, ואני מתאמנת. אני לא יודעת איך פרסי שיכנע את ניקו לבוא, אבל הוא הצליח, וניקו בסופו של דבר מתבוננן בי רוקדת עם נעלי פוינט. יש!!

נראה לי שפרסי מקווה שנהיה ידידים, אחרי התקרית המצערת כשקברתי אותו למחצה.

אבל בחזרה לתפוס תדגל. יש לי ולפרסי רעיון אדיר שיגרום לנו לנצח. בגלל שיעורי הסייף בבית הספר, והכוחות שלי, אני אהיה בהגנה. פרסי יחכה בקרבת מקום, מוסתר. 

אני אחפור תעלה מסביב לדגל. פרסי ימלא אותה במים, וכול מי שינסה לעבור, פרסי יעיף אותו. אם הוא יצליח לעבור את פרסי, אני אקבור אותו עד למותניים. ילדי אפולו ואתנה אחראיים על התקיפה. פרסי רצה שאנחנו נהיה האחראיים, אבל עם התוכנית של אנבת' אי אפשר להתווכח.

יום לפני תפוס תדגל פרסי התאים לי שיריון. הוא היה קל יחסית, אם חתיכות מתכת מקדימה ומאחורה, ומשהו שנקרא שריון ידיים, שהוא מכסה את האמות. פרסי אמר שאסור להרוג, אבל אם כן הורגים אותי, אז יהיה להם עונש, כן, אבל זה ממש לא יחזיר אותי לחיים. ג'ייסון, הנער שנתקלתי בו ביום הראשון במחנה הרומי עם פייפר, אז יש לנו שתיים פחות. ופייפר טובה בדיבור הקסמה, (כששאלתי אותה מה זה, היא אמרה לי שיותר טוב הדגמה קלה, אז היא הלכה לאחד מהבנים באפולו, ושיכנעה אותו לדבר עם ריילי בקשר לרגשות שלו. פייפר אמרה לי שהוא התוודה בפנייה על ריגשותייו לאחותה למחצה, אז היא נתנה לו "דחיפה קלה")

אבל יש לנו את דרו, שהיא יכולה גם. אנחנו במצב טוב.

הגיע השיעור שלי האחרון לפני תפוס תדגל עם דניאל, אבל לא הייתי מרוכזת בכלל.

"קדימה, קים. לכוון את החץ גבוה, ואז את פוגעת נמוך. לא כזה גבוה. יותר נמוך." כיוון אותי דניאל, מרים את ידי לזווית הנכונה, ומותח את השנייה לאחור. הוא גבוה ממני רק בכמה סנטימטרים, כך שקל לו יותר לכוון אותי.

אחרי השיעור חסר התועלת מבחנתי, הלכתי לניקו. הוא דחה את השיעור לחימה שלנו לאחרי שיעור חץ וקשת, בטענה שהוא צריך להתאמן גם בעצמו.

"קחי את החרב שלך ונתחיל." הייתה קבלת הפנים החמה שלו כלפיי.

"שלום גם לך." רטנתי בשקט, אבל לקחתי את החרב הדקה שהייתה שמורה בצד בשבילי, והתקדמתי לעברו.

"תגיד, למה אתה עושה מה שפרסי אומר לך?" שאלתי באמצע הלחימה שלנו, כשניקו הנחית מכה לעברי.

מרוב הפתעה הוא פיספס. "מה זאת אומרת?" שאל, והניח את החרב השחורה שלו בצד.

"אתה יודע, הולך איתי ליער ו'משגיח' עלי, וכול זה." סימנתי מרחאות במילה משגיח.

"אה, אממ, האמת, אני חייב לפרסי טובה." מילמל, נבוך.

"אוקיי. אה, וסליחה שקברתי אותך עד למותניים. זה היה בטעות, אבל סליחה בכול זאת."

"פרסי הכריח אותך להתנצל?"

"כן." הודתי.

הוא גיחך והתחיל להתקיף אותי מחדש.

בסוף השיעור שלנו ואחרי ארוחת הערב, הלכנו לשירים ליד המדורה. ניקו, שהפסיד בהתערבות שלו איתי, (התערבנו שאם אני מצליחה לגרום לליאו לאכול ירקות, ניקו בא לשירים במדורה. בקשתי מפייפר, לטובתו של ליאו לטענתי, שהוא צריך לאכול את זה.  פייפר הסכימה, וניקו נאלץ להסכים שניצחתי.)

 כששרנו "נוסיף עוד קיסם למדורה - רה - רה" נערה ג'ינג'ית כשלה למדורה, עוקפת אותה ונעמדת מולינו. ר'ייצ'ל, קוראים לה, נזכרתי, הארוקל של המחנה.

היא נעמדה, גופה התקשח, והיא הייתה נופלת אלמלא שניי בני אפולו שמיהרו להביא לה שרפרף. 

רייצ'ל פתחה את פיה, ועשן ירקרק כיסה את גופה. מפיה בקע לחשוש מהדהד, כאילו הרבה בנות אומרות את מה שאמרה בבת אחת-

"אחרוני הענקים, זוממים מזימה,

ובן המוות ילך, ואיתו יצאו השלושה:

בת המים, המוות, ותאום אפולו הבכור,

בארץ גשם הם יפלו במלכודת לבור,

אך יבוא ויחלציהם זה אשר חפצו בו,

ויחלצו שלושה, מלבדו."

דממה השתררה כשרייצ'ל איבדה את הכרתה, ושני נערים לקחו אותה משם.

כירון, שעמד בצד, התקדם אל המדורה.

"בת המים, והמוות. ניקו וקים, התקדמו בבקשה."

המומה, התקדמתי עם ניקו. נראה שפרסי בא למחות, אבל שתק. מה הנבואה הזאת אומרת? מי זה בן אפולו הבכור? הם לא כולם חצי אחים?

"כול התאומים תעמדו בבקשה." אמר כירון, וניער אותי להסתכל בנעשה.

במפתיע, היו רק שני זוגות תאומים.

"הבכורים, תשארו לעמוד בבקשה."

נשארו שני ילדים - אחד, בן גילי בערך, עם שער בלונדיני חום, ועיינים כחולות עמומות, והשני, בן שתיים עשרה פחות או יותר, מפוחד כולו, עם שער בלונדיני ועיניים גדולות ומפוחדות.

"מי מבין שניכם מתנדב?" הנער הגדול ענה מיד-

"אני. קול, תחזור לשבת. אל תידאג." הילד הביט בו בהכרת תודה ומיהר למושבים.

"יופי. מדריכים ואלא שנבחרו להיות בנבואה, בואו לביתן הראשי. כול השאר, המשיכו בעיניניכם."

כשנאספנו בחדר הפינג פונג, דממה השתררה. כולם ידעו מה השורה האחרונה אומרת. אחד מבין היוצאים לא יחזור.

"ניקו, קים ודילן. תצאו מחר בבוקר. כול שאר המדריכים, צריך לפרש את הנבואה. פרסי ואנבת', תסבירו לשלושתם בביתן פוסידון מה צריך לעשות. דילן, לך אחר כך, ותסביר הכול לדניאל. כול השאר משוחררים."

רגע. דינאל הוא האח התאום שלו? למה הוא לא סיפר לי שיש לו אח תאום? מה הולך פה?

פרסי נשם עמוק, והתיישב על המיטה בביתן כשהגענו. "טוב, אתם צריכים להתרחק מארצות שיורד בהם גשם, לכו במדבר."

זקפתי גבה. "לא איכפת לך שאני הולכת?"

"איכפת לי ועוד איך, אבל הנבואה אומרת בפירוש שבת המים תצא, לא בן המים."

הנהנתי ולא הוספתי לדבר. הבנתי שקשה לו גם ככה.

פרסי ואנבת' המשיכו לדבר, והקשבתי בחצי אוזן. לא רציתי ללכת. ממש לא. מה בדיוק צריך לעשות לענקים?

ויותר גרוע, השורה האחרונה של הנבואה.

מישהו לא יחזור הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא