משחקי הרעב ה76

אני לא רוצה לעשות שרק אם יהיה נגיד 5 תגובות אני ימשיך, אבל מי שלא מגיבה שתגיב! אוקיי?

תודה:)

ועוד משהו- הפרק הזה הוא בערך שעה אחרי סיום הראיונות והחזרה לחדרים

_________________________________________________________________

מאדג':

כבר התעייפתי מלחזור אחרי מה שאני אומרת שלך כך הרבה פעמים. "כן, אין לי מושג מי הוא," אמרתי בפעם השביעית.

"אז למה העמדת פנים שכן?"

"די, רורי, אין לכם שאלות מקוריות? אם אין לכם, אני מתכוונת ללכת אליו ברגע זה ולברר מי הוא ומה הוא חושב שהוא!"

"טוב, לכי, משוחררת," אמרה אמא שלי בשפה רכה.

בלי לענות יצאתי מהחדר בסערה. יכולתי לשמוע את רורי אומר לאמא שלי: "את באמת לא ידעת על זה כלום?"

הוא היה בלובי, וצחק מבדיחה שמתמודד אחר סיפר. לידו ישבה המדריכה שלו, ליים.

"שלום לחברה של גייסון!" היא הכריזה בקול שגרם לי לתהות אם היא שיכורה.

"שלום חברה שלי," אמר גייסון וניסה לנשק אותי על השפתיים. שמתי יד על פיו כתמרור עצור.

"חייבת- לדבר- איתך," אמרתי לו בקול עצבני. ההבעה שלו של השה התמים הרתיחה אותי.

"טוב, בואי," הוא סינן דרך היד שלי.

הלכנו למעלית, בדרך לחדר שלו כדי לדבר, והדבר היחיד שהרגשתי זה עצבים.

בקומה אחת מעל הלובי הצטרף למעלית שלנו פיטה.

"היי, מאדג' וגייסון. איך לא סיפרת לי?"

"ששש, אני אף פעם לא פגשתי אותו לפני הבמה," אמרתי לפיטה במבט עצבני.

"אהה, כמוני וכמו קטניס?" הוא קרץ אליי, "טוב, אז יש לכם סיכוי טוב להיות ביחד בסופו של דבר. אתם חייבים להיות בעלי ברית".

"למה?" רטנתי.

"כי אחרת זה לא יהיה אמין, את יודעת," אמר גייסון בניחוחות, "שתתני לחבר שלך למות".

דחפתי אותו, ופיטה שלח אליי מבט מחפיר: "אסור לפצוע מתמודדים," הוא הזהיר אותי.

"אוקי, מצטערת," אמרתי ונשכתי את השפתיים שלי כדי לא להתפרץ עליו.

יצאו והלכנו לסלון בקומה שגייסון ישן בה.

פיטה המשיך לעלות במעלית.

"אז מה- לעזאזל- חשבת לעצמך? מי אתה בכלל? מה ליאו אמר לך?"

"קצת רוגע," הוא אמר והתיישב בנחת. ""כן, ליאו הוא אח שלי, והוא לא אמר לי כלום.

הרמתי גבה בתדהמה. "אז מה חשבת בדיוק שעלית לבמה והתחלת לנשק אותי?"

"הוא אמר לי שאת מסכנה, וביקש ממני לעזר לך כמה שאני יכול," הוא אמר וקפץ את שפתיו.

"תודה," אמרתי בציניות מובהקת. אני שונאת להיות מסכנה.

"בסך הכל ראיתי שנתקעת ושאין לך סוד ורציתי לעזור לך, אז תרגעי עם העצבנות הזאת," הוא אמר לי קצת בכעס.

"יופי לך," בעטתי בכיסא בעצבנות. הסתכלתי עליו לרגע, אבל מייד הורדתי עיניים. היופי שלו היה מסנוור מידי.

"טוב, אני מתכוונת לזרוק אותך על היום הראשון בזירה, מול כל הקהל. סגור?"

"אם כבר הפוך, אני יזרוק אותך".

"בן כמה אתה?"

"חמש עשרה".

"אתה גדול ממני בשלוש שנים," אמרתי לו.

"אז מה? בכל מקרה, לדעתי אם לא תזרקי אותי או אני אותך נוכל לחגוג ביום הראשון לזירה חצי שנה ביחד, ואני בטוח שזה יסחוט את בלוטת הדמעות של הקהל".

לא היה לי מה לענות,אז שתקתי והסתכלתי אל התקרה. ואל הידיים שלי. אל כל מקום שזה לא הוא.

הוא, בניגוד אליי, לא היה נראה נבוך בכלל. "אני חושב שכדאי שנכיר קצת אחד את השני כדי שבזירה לא יקלטו שאנחנו לא יודעים כלום", הוא אמר במין נחת משונה.

"אוקיי. מה אתה רוצה לדעת?"

"אמממ... אני יספר על עצמי. טוב, במקור אני לא מהקפיטול, אלא ממחוז 12".

"מתי עברתם לקפיטול?"

"לפני שנולדתי, כן, אבל אמא שלי נולדה במחוז 12".

"אז למה עברתם? איך הסכימו לכם?" שאלתי, כי לפי איך שהכרתי את סבא שלי הוא לא יסכים לאנשים ממחוז עלוב כמו 12 לעבור לקפיטול סתם ככה.

"אמממ... לא משנה," הוא אמר ופרע את שערו.

"טוב. אני מאדג', ואני הנככדה של הנשיא סנואו," אמרתי והתאמצתי להסתכל על הפנים שלו. הוא היה נראה כמו... משהו מושלם. טוב, לא מושלם, אבל די חתיך.

"את זה אני יודע," הוא אמר וחייך חצי חיוך. 

"טוב, מה אתה לא יודע? אני- אוהבת לרקוד, לבשל, ואין לי שום כישרון שיעזור לי בזירה אז להיות בעל ברית שלי זה טעות", אמרתי לו בכנות.

"אוקיי," הוא אמר בהירהור. "אני דווקא די טוב בסכינים, גם בהשלכה וגם בקרב פנים מול פנים".

הופתעתי מאד שהוא מספר לי דברים כאלה. זה אמור להיות נקודת החוזק שלו, והיא בדרך כלל סודית משאר המעומדים.

"האמת, שאני גם די טוב במלכודות די מסובכות".

"וברגילות קלות לא?" שאלתי בחיוך מקניט.

הוא הינהן לשלילה. "דווקא בקלות אני לא משהו".

"טוב, אז בקשר לזה- שאני ואתה-" אמרתי וקצת הסמקתי. הוא לא צריך לדעת את זה, אבל הוא הבן הראשון שאני והוא- טוב, הבנתם.

"נראה לי כדאי שנשכנע בזה גם את שאר המעומדים, כי אחרת הם יחשפו מול המצלמות שזה לא אמיתי כדי שלא ירצו לתת לנו נותני חסות".

טוב, לא נראה לי שיזיקלי בעל ברית שיודע להילחם, ובטח שאני ישמח שכל החברות שלי מהמחוז יקנאו בי שיש לי כזה חבר. אם בכל מקרה אני ימות, לפחות אני יזכר כשוברת לבבות.

"אם אתה בעל ברית איתי- תצטרך להגן גם על המשפחה שלי".

הוא הינהן בכובד ראש. "כן, אני יודע. לא מאושר, אבל יודע".

"ושום ניקות ליד אח שלי, ובטח שלא ליד אמא שלי," אמרתי לו בכובד ראש יחסית למצב המוזר שהייתי בו.

הוא חייך. "בטח".

"צריך לשכנע את הקבוצה שלי, את יודעת".

"איך?"

"להעמיד פנים שאנחנו מתנשקים גם לא ליד קהל", הוא אמר. העוותי פנים בעצבנות.

שמעתי מעלית נפתחת וקולות צעדים.

"זה הם?" שאלתי בתנועות שפתיים.

גייסון לא ענה, אלא נישק אותי. ובאותו רגע הדלת נפתחה.

********************************************************

תגובות, תגובות, תגובות

הפרק הקודם		הפרק הבא