אדון השושנים

"לילי!" זה קולו של סקורפיו, הרמתי את מבטי והוא עמד שם, לבוש בבגדים המוגלגים הפשוטים שלו שבהם הופיע בחדרה של רוז.
על פרצופו הייתה הבעה מוזרה וחצי מהורהרת, הוא נראה כאילו מתנהלת מלחמה בראשו, " איפה פרופסור לוגנבוטום, המנהלת , מישהו?" שאתי בזמן שרכנתי מעל גופו של תומאס, הצלחתי לעצור את הדם
אבל הוא היה חיוור בצורה שהזכירה יותר גופה מאשר בן אדם חי.
"זיהיתי את הפטרונוס שלך, אבל שלחתי מישהו לקרוא לכולם אל תדאגי" הוא אמר אך הוא עדיין עמד שם מסתכל עלי בעיניים פעורות כאילו אני מפלצת, "אני לא -"
התחלתי לנסות להסביר אך קולי גווע ידי היו צבועות בדמו של תומאס.
"תעזור לי לרפא אותו, לא הייתה לי בררה הוא ניסה להרוג אותי הוא אוכל מוות"
"אני לא יכול" סקורפיו לחש בקול צרוד והפעם יכולתי לראות את הזעם המוחלט שלו בצורה שלא ראיתי אותו מעולם.
"אם אני אתקרב אליו אני חושש שאני אגמור אותו בעצמי" הוא הסביר ועיניו הכחולות בערו כשחזר להביט בתומאס.  
"לילי!" ג'ימס ואיתו פרופסור לוגנבוטום ומאחורי שניהם אותו מספר של הילאים מצולקים ונחושים באו להוגוורטס בתחילת השבוע, " ג'ימס, הוא אוכל מוות הוא-" התחלתי להסביר והרגשתי את הדמעות עומדות בעיני.
"כן אני יודע, עשית עבודה טובה" הוא אמר בחדות והסתכל על תומאס גרין בשילוב של בבעתה והשתאות ,"העיקר שאת בסדר אחות קטנה" הוא אמר עם תוספת של חיוך קטן 
הוא התקרב אלי לאט וכרע על בירכו בדיוק כמוני, ידיו אחזו בידי שנחו על המפה שאיתה השתמשתי בכדי לעצור את הפצע של תומאס, הוא הקים אותי באיטיות בצורה כזו שהוא חשב שאני אשבר או אתפוצץ אם הוא יעזוב אותי.
"פרופסור" סוקרפיו התקרב כך שנעמד לצידי ולצידו של ג'ימס וכל העיניים הופנו אליו "אני יכול לקחת את לילי בחזרה להוגוורסט?" הוא שאל אך נראה כי לא באמת חיכה לתשובה הוא כבר אחז בכתפי בזמן שג'ימס שכלל לא נראה מאושר מכך שחרר אותי.
"כן, זה רעיון טוב סקורפיו" קולו של פרופסור לוגנבוטום נשמע בחוזקה והוא התקדם לעבר תומאס "ואנחנו נטפל בזה"הוא הדגיש את המילה בזה בנימת גועל שמעולם לא שמעתי בקולו הנעים,
עיניו היו נעוצות בסמל האפל על זרועו של תומאס.
"אני ידבר איתך אחר כך לילי" עיניו הופנו לעברי ובהן רוך וחום שהכרתי כל חיי ,הנהנתי חלושות חלושות וניסיתי לחייך לעברו חיוך קלוש ללא הצלחה.
"אנחנו הולכים להתעתק לכניסה של הבית ספר" סקורפיו לחש לאחר שכולם כרעו לעבר תומאס והחלו ללחוש לחשי ריפוי וכליאה, יד אחת שלי אחזה בזרועו של סקורפיו בתקווה לא מציאותית
לכך שתחושת החנק והבחילה לאחר ההתעתקות לא יהיו.
עצמתי את עיני ולאחר כמה שניות עם תוספת נכבדה של הרגשת חנק ובחילה היינו בשער, עזבתי אותו והתחלתי להתקדם לבד לשער הפתוח ללא הצלחה ,מעדתי שניה לאחר מכן בגלל סחרחורת וסקורפיו תפס את מותני במהירות כזו שאומרת שהוא תיאר לעצמו שזה יקרה.
"חכי" הוא אמר "עדיף שתלבשי את זה " הוא הוריד את מעילו, רק אז הבחנתי שלא רק ידי מלוכלכות בדם , גם השמלה של רוז, לקחתי את המעיל אך הוא לקח אותי מידי והחל להלביש אותי כאילו אני ילדה קטנה, את הברדס הענקי של המעיל הוא שם על ראשי כך שהיה ניתן לראות רק את השיער הג'ינג'י מתחתיו ואני יכולתי לראות רק את השביל שהלכנו בו ידו אחזה בידי והובילה אותי.
אחרי דקות, אחרי שעות, אחרי ימים, אחרי זמן שמרגיש כמו נצח של הליכה הוא הניח את ידיו על כתפי והושיב אותי.
הורדתי את הברדס מראשי היינו בחדר המעונות שלו ושל אלבוס היו שלטים של גריפינדור וקבוצות קווידיץ שונות על  קיר אחד שלם, הפוסטר של הקבוצה הישנה של אמא ההרפיות מהוליהד.
על אחת השידות היו תמונות של המשפחה שלנו מחייכת מן תמונת חג המולד האחרונה שבה סקורפיו הופיע ועל שידה אחרת הופיעה תמונה של משפחתו של סקורפיו.
סקורפיו עמד לצד אחד הארונות  וחיפש בתוכו משהו, הוא אחז בידו את מה שחיפש בארון- חולצה ומכנס,  והתקרב אלי באיטיות.
"לכי לשירותים תחליפי בגדים ותשתפי ידיים" הוא אמר באיטיות והעביר את אצבעותיו על ידי.
לא הגבתי נעצתי את עיני היכן שידיו עברו "לילי" הוא לחש ברוך מתחנן שמעולם לא היה מופנה אלי, נעצתי את עיני בעיניו לרגע וקמתי באיטיות, הורדתי את המעיל והנחתי אותו על אחד הכיסאות ולאחר מכאן הלכתי לשירותים.
בידי החולצה והמכנסיים שניהם מבד נעים תחילה הורדתי מאת השמלה ונשארתי בתחתונים ובחזיה שתפתי את ידי עד שלא נשער שום זכר לדם חוץ מבתוך הצפורניים.
לבשתי את הבגשים שסקורפיו הביא לי, הם שלו זה היה ברור כשמש יש להם את הריח שלו, הריח של דשא בבוקר וגשם   בו זמנית, יצאתי מהשירותים והחדר היה ריק לחלוטין, ללא סקורפיו שמחכה לי.
נשמתי קלושות והתנפלתי על המיטה הקרובה ביותר אלי ובכיתי, בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי ומבלי להרגיש נרדמתי במיטה ספוגת דמעות של הלם.
-לאחר חצי שעה-
"היא פה" סקורפיו אמר בקול שקט שהעיר אותי, אך לא פתחתי את עיני " עדיף לא להעיר אותה "אמר  קול נשי ומבוגר שזיהיתי כקולה של מאדם פומפרי הזקנה מין עצב בקולה הנעים.
"תדאג שהיא תבוא אלי, ילדה מסכנה היא בכתה עד שהיא נרדמה תראה את העיניים שלה כמה הן נפוחות"
"זה בסדר להשאיר אותה פה?" קולו היה שילוב של היסוס וזהירות הוא יודע שזה מהר איזה מיליון חוקים של הוגורסט.
"זה נוגד את חוקי את בית הספר אבל מכיוון שזה החדר של אח שלה אני מניחה שזה יהיה בסדר לאור המצב"
"תודה" הוא אמר וצליל של דלת נתרקת נשמע לאחר מכאן.
כמו קסם בד כיסה אותי, והמזרון עליו הייתי שקע מעט, יכולתי לדמיין אותו יושב לצידי את הבעת פניו, את ידו ואיך שהיא מסיתה את שערי מפני אבל לא העזתי לפתוח את עיני, החנקתי יבבה כשחום שהפיצה היד שלו על פני נעלמה וכך גם הנוכחות שלו לצידי. הוא אוהב אותי, אני בטוחה בזה, הוא אוהבת אותי, אבל השאלה היא באיזה מובן?. 
נקודת מבט סקורפיו 
ישבתי לצידה והסטתי תלתל סורר מפניה, רציתי לנגב את שאריות הדמעות מסלק אותם משם אבל רפרוף קטן בעפעפיים שלה רמז שהיא ערה, קמתי מן המיטה
והחנקתי את הצורך לחייך, אותו צורך שעלה בי שהיא תמיד עשתה משהו שמיחד רק את לילי פוטר.
נעלתי את הדלת באמצעות השרביט וכיביתי את רוב האורות, חוץ מזה שליד השידה שלי כך שהיא תוכל לישון ואני יוכל ללמוד למבחן שלי, "סקורפריו" היא לחשה ולרגע שגרם לי
לחשוב שהיא קוראת לי, התקרבתי בשקט לעברה עיניה היו עצומות ופיה פעור מעט, היא באמת ישנה הפעם. כרעתי לעברה כפי שהיא כרעה סביב גופו של הסליתריני ביער, מבועתת מהמחשבה שהיא רצחה אותו.
הנחתי את ידי על פניה החמימות ויכולתי להישבע שהיא מחייכת לרגע, התקרבתי אליה ובהיתי בשפתיים האדמוניות שלה ונזכרתי ביום
שהיא נשקה אותי, וביום שהיא כניראה לעולם לא תזכור, יום שהתרחש לפני שלוש שנים, היום שבו נשקתי אותה.

------------------------------
אשמח לתגובות  

הפרק הקודם		הפרק הבא