עשן ומראות

תודה לכל מי שהגיב! בפרקים הבאים תוכלו לצפות לראות עוד דמויות שאתם מכירים. קריאה מהנה (;

פרק 7:

בחברה רעה

היא הייתה בחדר חשוך. השקט המוחלט וחוסר היכולת שלה למקד את עיניה בחפצים שבחדר גרמו לה לאבד את תחושת הזמן. היא שמעה במעורפל מישהו מדבר ואורות כחלחלים סנוורו אותה.

היא התעוררה באיטיות כבדה. ברגע שהייתה ערה מספיק לזכור מה שמה הייתה משוכנעת שחלמה חלום מוזר מאד.

היא לא רצתה לקום מהמיטה. היה לה כל כך נוח, והמצעים היו כל כך רעננים וחמימים. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה הרגישה כל כך מנומנמת ושלווה; בוודאי לא מאז שהייתה ילדה קטנה מאד.

אבל יחד עם ההכרה חזרו הזיכרונות; היא והארי צופים על טיימס סקוואר, משרדי החברה לביטוח שהתבררו כסיפור כיסוי לחברה של קוסמים, פיטרסון במשרדו המחניק מריח גחלים, ההסגר, והשיתוק שהגיע לפני שהכל הסתיים באחת. הם לא אפשרו לה להמשיך לנוח, והיא הייתה מוכרחה להתוודות לעובדה שהיא לא נמצאת בדירתה, אלא בחדר גדול ואפלולי, במיטה גדולה ורכה.

היא הזדקפה, הבלבול מביא איתו ערנות. היא דחפה מעליה את השמיכה והניחה את רגליה היחפות על הרצפה, שהייתה מכוסה שטיח רך שבוודאות לא היה שייך לדירתה. היא גיששה בעצבנות אחרי האקדח שלה ומצאה אותו על שידת הלילה. אוחזת בו בהיכון, הוא התקדמה לעבר פס האור של הדלת ודחפה אותה בזהירות, מציצה החוצה.

זו הייתה דירה מרווחת ומרוהטת במינימליסטיות יוקרתית. חלונות עצומים שצפו על הנוף הטוב ביותר בעיר שטפו אותה באור בוקר. קול טיגון מילא את החלל וריח של ביצים שעומדות להישרף. הארי עמד בשרוולים מופשלים מעל הכיריים שפנו אל מרכז החדר, משגיח על המחבט בהבעה של מישהו שעושה משהו שהוא חושב שאמור להיות מסובך במיוחד.

"בוקר טוב," הוא אמר כשהבחין בה צועדת בחשש לעבר הסלון. "אני מקווה שאת אוהבת ביצים. זה בערך כל מה שיש לי פה."

"אתה גר... פה?" היא שאלה בחוסר וודאות, האקדח נשכח בידה.

הארי השיב בהנהון, מסמיק קלות. רג'ינה לא הבינה למה הוא מובך; היא לא הייתה מרגישה ככה אילו הייתה גרה במקום כזה.

היא הטמינה את האקדח בחגורתה והמשיכה לבחון את הדירה בזמן שהארי הוריד את המחבט מהאש ומזג את תכולתו השרופה- קלות לשתי צלחות על שולחן אוכל קטן שניצב ליד החלון.

"את מתכוונת לחכות שאני אוציא בשבילך את הכיסא, או שאת מתכוונת לשבת לאכול?"

התפעלותה של רג'ינה ממערכת האבטחה המשוכללת שניצבה ליד הדלת נקטעה. פתאום היא הבינה שהיא בעצם מאד רעבה. היא התיישבה מול הארי, בכיסא שהיא הייתה בטוחה שאף אחד מעולם לא ישב בו, ונעצה מזלג בערמה הצהבהבה שעל צלחתה.

רק כשסיימה לכלות את תכולת הצלחת ושני טוסטים מרוחים בחמאה היא נזכרה שהיא לא לבד. היא הרימה את מבטה וגילתה שהארי מסתכל עליה. זה עורר בה צורך להשפיל את מבטה, דבר שלימדה את עצמה לעולם לא לעשות. היא הרגישה שהוא לא מסתכל עליה בגלל הרגלי האכילה חסרי הנימוס שלה.

"איך את מרגישה?" הוא שאל אותה פתאום.

היא לא זכרה מתי מישהו שאל אותה את השאלה הזו בפעם האחרונה. כנראה שזו הייתה איזו אחות במכון הגמילה. בכל אופן, היא לא ידעה איך לענות.

"בסדר גמור," היא אמרה, נוברת במחושי גופה בניסיון להבין האם משהו אמור להיות לא בסדר. "מעולם לא הרגשתי טוב יותר."

זה גרם לה לחשוב על האירועים האחרונים שזכרה. "איך הגעתי לפה?"

"המרפאים של המועצה החליטו להשאיר אותך בתרדמת עד שתתעוררי בעצמך," הארי אמר, מוזג לעצמו קפה. "הם אמרו שהם לא מצאו שום סימן לכישוף או קללה שהוטלו עליך, אבל הם כן שמו לב שאת על סף תשישות."

"עברתי כמה ימים אינטנסיביים," רג'ינה השיבה, מקבלת את הקנקן מידו. היא מזגה קפה שהריח איכותי במיוחד לתוך ספל שכמו הכיסא שעליו ישבה, היה חדש לחלוטין. "אז... למה הבאת אותי לכאן? למה לא החזרת אותי לדירה שלי?"

"הביתה."

"מה?"

"את מתכוונת הביתה," הארי אמר. רג'ינה התחילה לשנוא כשהוא מדבר בצורה מעורפלת. "את כל הזמן אומרת 'הדירה שלי', ולא 'הבית שלי'."

"אז מה?" רג'ינה השיבה, לא בלי שמץ של רוגז. "לא ענית על השאלה שלי."

"הבדיקה של המרפאים לא מרגיעה אותי. אוכלי המוות ינסו למצוא אותך, ולא יהיה להם קשה לגלות איפה את גרה. לעומת זאת כאן יש הגנות שיספקו לך מספיק זמן לברוח, למקרה שהם ימצאו אותך כאן."

"דירה מפוארת מגיעה עם מערכת אבטחה מפוארת," רג'ינה אמרה, מסתכלת על הלוח שליד הדלת.

הארי הסתכל לעברו. "הדבר הזה? זה הגיע עם המקום, אין לי מושג מה זה עושה."

רג'ינה התכוונה לשאול על אילו הגנות הוא מדבר אם הוא לא יודע אפילו להפעיל את מערכת האבטחה, אבל אז נזכרה בכל הדברים שלמדה בימים האחרונים, והחליטה שהיא מעדיפה לשתות את הקפה שלה בשתיקה ולא לשאול.

בסיום הארוחה הכלים שטפו את עצמם בכיור לפקודת שרביטו של הארי.

"אתה חייב ללמד אותי לעשות את זה," רג'ינה אמרה כדי להפיג את השתיקה המביכה. הארי רק חייך בנימוס בתשובה.

רג'ינה קמה והתקרבה אל החלון העצום, עד שהייתה מסוגלת להרגיש את קרירות הזכוכית. הנוף באמת היה מדהים; משם ניו- יורק נראתה בדיוק כמו בסרטים. מגדל שן יפיפה. היא התפתתה לומר להארי משהו עוקצני אבל נמנעה.

היא העבירה יד בשיערה הסבוך. כל כך הרבה התרחש בימים האחרונים שהיא אפילו לא סיימה להבין את כל מה שקרה. היא רק ידעה שלפני שלושה ימים לא חלמה למצוא את עצמה בדירה כזו, ושהיא לא הייתה בטוחה שהיא תחזיק מעמד עם עוד דברים יתחילו להשתנות במהירות כזו.

"זה היה נחמד," היא אמרה להארי בטון סופי. "כלומר, תודה על הכל. אבל אני צריכה ללכת."

"לאן?" הארי שאל. רג'ינה נעצה בו מבט, והוא תיקן את דבריו, "אוכלי מוות מחפשים אותך. את לא יכולה לצאת להסתובב ברחובות."

ניצוץ של זעם התעורר ברג'ינה. לאף אחד לא הייתה את הזכות לתת לה פקודות.

"תסתכל עלי." היא הפנתה לו את גבה והלכה לחדר השינה בחיפוש אחר נעליה. הארי לא הרפה, קם והולך אחריה.

"אני רק מנסה לעזור לך," הוא אמר בטון מעט תוקפני.

"אמרתי תודה," היא השיבה בטינה. "מה עוד אתה רוצה?"

"כלום. אני רק רוצה – "

"לעזור לי, כן, שמעתי." רג'ינה התיישבה על המיטה כדי לנעול את נעליה. "אולי כדאי שתלך להיות אביר על סוס לבן בשביל מישהי אחרת. אני בטוחה שיש הרבה בחורות בעיר הזאת שזקוקות נואשות למכשף בריטי יפה תואר ועשיר."

"מה הבעיה שלך?" הארי הטיח בה היכן שהוא מכיוון הדלת. משום מה היא התקשתה לקשור את שרוכי נעליה כראוי. לאימתה, קולו נרגע מעט כשהוא שאל, "זה בגלל שיש לי כסף? זה מה שמפריע לך?"

רג'ינה לא ענתה. הוא כנראה לקח את זה כתשובה חיובית, כי הוא אמר, "בסדר, ההורים שלי היו עשירים. אבל מה הטעם בכל זה? הכסף הזה לא יכול להחזיר אותם."

"מסכן קטן," רג'ינה לעגה לו באכזריות. היא הצליחה לקשור את נעליה ולקום. היא התכוונה לחלוף על פניו מבלי להעניק לו מבט, אבל הוא הפתיע אותה כשתפס אותה בכוח. היא ניסתה להתנער מייד, אבל אחיזתו הייתה חזקה באופן מפתיע.

"את חושבת שהחיים שלך קשים?" הוא אמר בקול שקט שהיה מפחיד יותר מצעקה. "חכי שאוכלי המוות ישימו את הידיים שלהם עליך. את לעולם לא תדעי שוב סבל כמו שהם יגרמו לך. הם יכאיבו לך, יגרמו לך להכאיב לעצמך בדרכים שאת לא יכולה אפילו לדמיין... את תשתגעי לפני שהכאב ייפסק."

המצב הפך להיות מפחיד מאד. למרות כל השליליות והכעס שלה, רג'ינה הייתה בטוחה שאם לא תתנער ממנו מייד הוא יפגע בה.

אבל לפני שהיא הספיקה להגיב בקיצוניות הוא שחרר אותה ולקח צעד לאחור. "את לא יודעת עלי שום דבר," הוא חתם את השיחה.

חסימה בגרונה של רג'ינה הקשתה עליה לנשום. היא צפתה בהארי מתיישב על קצה המיטה בגבו עליה, נשען על ברכיו ומחכה, באותו נימוס בריטי מרגיז, שהיא תעזוב. מבלי לומר מילה היא סבה, חצתה את הדירה המפוארת בכמה צעדים רחבים, וטרקה אחריה את הדלת.

לכל אורך המסע במעלית המוארת בבהירות היא לא הייתה מסוגלת להתנער מזיכרון המבט הצורב בעניו של הארי כשהוא אמר את מה שאמר. היא הפצירה בעצמה לשכוח את העניים האלה, שמשום מה רדפו אותה. היא אמרה לעצמה שהוא סתם מתנהג בדרמתיות... אבל לא הייתה יכולה להתנער מתחושה שהוא אמר את הדברים שאמר בכנות ומתוך ניסיון. היא העדיפה שלא לחשוב על כך. היא רק רצתה לחזור ליציבות הבודדה של חייה הקודמים.

היא יצאה מהלובי אל בוקר קר. היא לבשה את מעילה תחת מבטו החשדני של השוער והדליקה סיגריה מהחפיסה שבכיסה. אז היא התחילה ללכת, לא בדיוק יודעת לאן.

היא חצתה את הרחוב והסתכלה מעלה, מאמצת את צווארה כדי לראות את הבניין בו הארי גר במלואו. לא היה לה מושג איזה מהחלונות הוא שלו, לכן היא חזרה אל הארץ והמשיכה ללכת. משהו בתוכה רצה לחשוב שהוא מסתכל עליה, והיא השתיקה את הקול הילדותי מייד.

היא עברה את קרן הרחוב, מעשנת תוך כדי הליכה, כשצליל חריקת בלמים הבהיל אותה. משאית של חברת שליחיות פרטית עצרה באמצע הדרך ממש לידה. הדבר המוזר במצב, שמשך את תשומת ליבה של רג'ינה מייד, היה שאף אחד לא צפר לנהג.

לנגד עיניה המתפלאות הנהג קפץ מתוך מושבו אל הרחוב וניגש היישר אליה, נושא חבילה עטופה נייר חום.

"רג'ינה וורן?" הוא ווידא בשלווה.

רג'ינה הנהנה בחוסר וודאות. הנהג הושיט לה את החבילה. היא לקחה אותה מתוך בלבול מוחלט.

"אין צורך בחתימה. שיהיה לך יום טוב." הוא הנהן לעברה, חזר למשאית ונסע משם. רג'ינה רצתה לקרוא אחריו, אבל היא מצמצה והמשאית נעלמה.

היא הפילה את הסיגריה וכיבתה אותה תחת מגפה תוך כדי בחינת החבילה. כשהיא הפכה אותה היא גילתה חותמת סגולה עם סמל של חיפושית מכונפת. ליבה החסיר פעימה. זה היה סמלו של המעסיק שלה. סוף- כל- סוף – סימן חיים.

היא חמקה לסמטה קרובה בלי מחשבה שנייה וקרעה את העטיפה בהשתוקקות. בפנים היה מה שנראה כמו שלט טלווזיה ישן. היא הרימה אותו, מבולבלת לחלוטין, ומייד הרגישה תחושה מוכרת של משיכה עמוק בתוך בטנה, כמו שהרגישה כשהארי העביר אותם למקום אחר בעורך קסם.

המחשבה בקושי הספיקה לשקוע בהבנתה כשהיא מצאה את עצמה עומדת במקום אחר לגמרי. למרות הסחרחורת הכבדה היא עשתה מאמץ לתפוס את האקדח שלה.

"אין צורך בכך, העלמה וורן," קול נשי שלו אמר.

רג'ינה התחילה להבחין במאפייני המקום. היא עמדה בטרקלין גדול ומיושן, ספון עץ, כמו בבניינים הישנים והמיועדים להריסה שבדרום העיר. רק שהמקום הזה בוודאות לא נועד להריסה; אח של שיש לבן חיממה את החדר באש כתומה, מאירה את השטיחים המפוארים ואת ספות העור שסביבה. דיוקנאות קישטו את הקירות. ייתכן שזה היה תעתוע של אור האש, אבל רג'ינה חשבה שהיא רואה אותם זזים; אישה זקנה ליטפה חתול בשלווה, זקן מקומט שיחק בזקנו בעודו בוחן אותה בעניין. מבין הווילונות הכבדים שעל החלונות הקמורים העיר נראתה דרך זכוכית מאובקת.

מתחת לאחד הדיוקנאות הענקיים עמדה אישה לבושה גלימות כהות, דומות לאלו שלבשו השומרים ב'אבלון'. היא הייתה בגיל העמידה, נשרית ורשמית, אפה מעוקל ואצילי וגבותיה עבות וקומרות בקשתות כמעט מושלמות על עיניה כבדות העפעפיים. שיערה השחור היה מפוספס לבן, אסוף מסביב לקרקפתה כמו כתר. היא לא הייתה יפה, כלל לא, ובכל זאת רג'ינה חשבה שהיא אחת הנשים הבודדות שפגשה שהייתה יפה באמת ובתמים. היא הייתה כה תמירה, זקופה ובטוחה בעצמה, שהיה בלתי אפשרי שלא לראת אותה ממבט ראשון.

"מי את?" היא שאלה, למרות שהיה לה מושג טוב למדי מה תהיה התשובה.

"הגיע הזמן שניפגש פנים אל פנים," האישה אמרה, משעינה יד עכבישית על משטח השולחן הממורק. היה לה שמץ מבטא, אם כי רג'ינה לא הצליחה לאפיין את מקורו. "שמי מדאם פרימרוז."

רג'ינה תהתה בחמיצות האם היא מצפה שהיא תאמין שזה שם אמיתי. אבל היא לא אמרה על כך דבר; לא כשהיא סוף- סוף יכלה להצמיד שם ופנים למעסיק שלה. בעצם, מעסיקה.

"למה הבאת אותי לכאן?" היא שאלה עוד שאלה, כשהבינה שמדאם פרימרוז מעדיפה לבחון אותה בריחוק במקום לספק הסברים.

"בתחילת העסקתך רמזתי לך, גם אם את לא זוכרת זאת, שלאחר שתוכיחי את עצמך תוקדמי בתפקיד," מדאם פרימרוז אמרה. "או שאולי לא ייחסת להבטחתי חשיבות מרובה... היום לפני שלוש שנים בדיוק נתתי לך את משימתך הראשונה. כעת בחנתי את התקדמותך – וקבעתי שאת ראויה."

רג'ינה התקשתה להאמין שחלף זמן רב כל כך מאז המכתב המסתורי הראשון, ובו בזמן הרגישה שהזמן עבר מהר מאד. היא לא זכרה שהיום היה בדיוק היום בו קיבלה את המכתב הראשון.

"את מכשפה," היא אמרה, בלי שאלה.

"אני אכן מכשפה."

רג'ינה לא הייתה מופתעת כלל. "זה צירוף מקרים קצת מוזר," היא אמרה בלי ניסיון להיות מנומסת. "שאת חושפת את עצמך בדיוק אחרי שלמדתי מה זה אומר."

מדאם פרימרוז נתנה מה שנראה כמקביל חברתי לחיוך. היא התיישבה באחד הכיסאות שסביב השולחן, מסמנת לרג'ינה להצטרף אליה. רג'ינה העדיפה להמשיך לעמוד ולבחון את המצב.

"בוודאי לא יפתיע אותך לשמוע שאני יודעת בדיוק מה עברת בימים האחרונים," מדאם פרימרוז אמרה. "למרות שצפיתי התפחות כזו כבר מזה זמן רב, אני מבטיחה לך שלא תכננתי דבר ממה שהתרחש. הדבר אותו את מכנה 'צירוף מקרים' – אני קוראת לו גורל."

רג'ינה גיחכה במרירות.

"אני מבינה למה את עשויה לראות זאת כמגוחך," פרימרוז אמרה בלי לאבד מקור רוחה. "אני לא נפגעת. בקרוב את תשתכנעי שזהו אחד הכוחות הפועלים החזקים ביותר בעולמנו."

הביטחון בו אמרה את הדברים ערער את רג'ינה מעט. היה לה קשה שלא להבחין שהדיוקנאות מסתכלים כולם היישר בה, בוחנים אותה.

"אדון פוטר ביצע את היכרותך עם עולם הקסמים בצורה מתקבלת על הדעת," פרימרוז המשיכה. "מעתה והלאה, אני אחנך אותך. את מוכנה."

"בעצם," רג'ינה קטעה אותה בחוצפה, יודעת שהיא עומדת על קרקע לא יציבה. "אני לא בטוחה שאני יכולה לבטוח בך. איך אני יכולה לדעת שאת לא בעצם איזה מכשפה אפלה? איזה אוכלת- משהו – "

"אוכלת מוות," פרימרוז תיקנה אותה בשלווה. "אני יכולה להבטיח לך שאני לא אחת מהם. עד רבא – אם יש לך סיכוי קלוש לחמוק מהם, או מהמועצה, הסיכוי הזה הוא אני."

"המועצה?" לרגע רג'ינה לא הבינה על מה היא מדברת. "את מתכוונת לפיטרסון ההוא מהחברה לביטוח?"

"פיטרסון ההוא שאת מתייחסת אליו הוא היועץ הבכיר למועצה רבת ההשפעה ביותר ביבשת הזו. והיות והוא גילה בך עניין, יש צורך שתשמרי על פרופיל נמוך."

"למה?" היא דרשה לדעת בספקנות. "הארי לקח אותי אליהם כדי שהם יעזרו לי... לא משנה שזה היה בזבוז מוחלט של זמן." המחשבה על הארי צרבה אותה משום מה, אבל היא התעלמה מהתחושה. "אם הם היו רוצים לעשות לי משהו הם היו יכולים לעשות את זה כשהייתי מחוסרת הכרה. אבל הם נתנו לי ללכת."

"אדון פוטר הוא אחד הקוסמים המוכשרים ביותר בדורו," פרימרוז הרחיבה בצורת הדיבור המליצית שלה, וזה הרגיז את רג'ינה. "הוא עשה מעשים דגולים, ויום אחד הוא עוד יתעלה על עצמו. אבל כרגע הוא עדיין צעיר, הוא עדיין בובה על חוט. הוא לא יכול להגן עליך."

לא מצא חן בעיני רג'ינה שנושא השיחה עבר להארי. היא התיישבה בביטחון מוגזם באחת מכורסאות העור, מרוחקת מפרימרוז.

"להגן עלי מפני מה?"

"מפני המועצה. ומפני אימך."

אצבעותיה של רג'ינה התהדקו מבלי הבחנה סביב קט האקדח הקריר. "היא לא עומדת לפגוע בי," היא טענה בנוקשות.

"לא רמזתי שום דבר כזה," פרימרוז השיבה מבלי להתבלבל. "אבל זה לא אומר שהמסלול שהיא מייעדת לך לא יהרוס אותך."

רג'ינה בלעה והסיטה את מבטה.

"היא אוכלת מוות, נכון?" היא אמרה, בעיקר לעצמה. לראשונה מאז שהארי סיפר לה על כך היא באמת הרשתה לעצמה להפנים את האמת. "והיא רוצה שאני אצטרף אליה?"

"יותר מזה," פרימרוז אמרה בטון שלא הרגיע את רג'ינה. "אדונם הובס. תקופת האבלות והכאוס שגרמה להם להתפזר עומדת להסתיים, והם חוזרים ומתאספים. כעת עליהם לבחור מנהיג חדש."

רג'ינה הרימה את מבטה בבלבול. "את לא מנסה להגיד ש – "

"אימך מייעדת לך לקחת חלק במלחמת הירושה, כן," פרימרוז הבהירה. "היא עצמה מבוגרת וחלשה מכדי להתמודד. היא חיה בבידוד זמן רב מידי, מבלי להשתמש בכוחותיה. אבל את – הכוח הנסתר שלך חזק משכוחה היה אי פעם."

"זה הדבר הראשון שהיא אי פעם דחפה אותי לעשות," רג'ינה אמרה במרירות. "היא הייתה יכולה להסתפק בלימודי חליל."

פרימרוז חייכה למשמע ההערה.

"חשוב שתביני שאני רואה אותך כנכס לחברה שלי," היא אמרה. "ואני לא מעוניינת לאבד אותך לגחמותיהם של ארגונים אחרים. לכן אני אקח על עצמי ללמד אותך, ולהעניק לך את הקידום שהבטחתי."

לראשונה מאז תחילת השיחה פקעת החשדנות והמתח בבטנה של רג'ינה התרופפה קצת. היא הפצירה בעצמה לא לתת במעסיקה שלה אמון עיוור, לא משנה עד כמה זה נראה מפתה. ובכל זאת הרגיע אותה שמישהו נראה כאילו הוא שולט בעניינים, ושהוא פוקח עין עליה.

"אף פעם לא הרגשתי מבוקשת כל כך," היא אמרה בסרקזם כדי להפיג את המתח האישי שלה.

"העלמה וורן," פרימרוז השיבה. "זו רק ההתחלה."

הפרק הקודם		הפרק הבא