היא והעיניים האפורות

ידעתי שאתם אוהבים את הפאנפיק...

אבל לדעת שהוא במומלצים עכשיו? ואוו!!!

טוב, סליחה שלא העליתי מהר... היו לי עבודות לחופש לסיים ועוד כמה ארגונים.

הנה הפרק- תהנו!!

הוא הבטיח. 

הוא לא יהיה כמו אבא שלו... נכון?

הוא לא יהרוג את ההורים שלה, או אותה.

נכון?

כי הוא הבטיח. והוא אוהב אותה. ככה הוא אמר.

והבטחות לא מפרים. זה ידוע. בעיקר לא למי שאתם אוהבים.

אז למה היא דואגת?

הרמיוני הייתה רדופה במחשבות כל הלילה.

אולי מקלחת קטנה תעזור לה.

דראקו עדיין ישן, אז היא נכנסה לאמבטיה, וסגרה אחריה את הדלת.

צליל החריקה שבקע מהסגירה העיר את דראקו.

הוא פתח בקושי את עיניו, ודבר ראשון בדק אם הרמיוני לידו.

היא לא הייתה, ורעש יצא מחדר האמבטיה. רעש של שטף מים.

הוא חייך לעצמו, קם מהמיטה ונכנס בשקט לחדר האמבטיה הגדול יחסית שלהם.

הרמיוני הוציאה יד כדי לקחת מגבת, ודראקו גיחך.

היא שמעה את זה ונבהלה, פתחה את הוילון, עטופה כבר במגבת.

היא הביטה עליו בכעס.

"דראקו! מה נראה לך שאתה עושה פה?!"

"מתקלח."

"טכנית, אתה לא במקלחת, אז אתה נראה לי יותר מסתכל מאשר מתקלח."

"את ממש חכמה."

תודה. עכשיו אם לא אכפת לך, אני צריכה להתלבש."

היא יצאה מהמקלחת לרצפת חדר האמבטיה, מביטה למראה.

דראקו המתין מאחוריה, והרמיוני הסתובבה, להטיף לו מוסר על למה לא מכובד להביט על נשים שעטופות במגבת.

אבל אז הוא תפס אותה כשגופו סנטימטרים ספורים משלה.

"אתה יודע שזה לא מכובד להביט על נשים שעטופות רק במגבת."

"את יודעת שאם זה היה באמת אכפת לך היית כבר מגרשת אותי מכאן בצרחות."

"איך אתה יודע?"

הוא הביט בה, בעיניים החומות שלה, הנוצצות, ובטיפות שיורדות משיערה הרטוב.

השפתיים שלו היו במרחק של רגע ממנה.

"קוסם אף פעם לא מגלה את סודותיו."

הרמיוני חייכה, נתנה לדראקו לחוש את הרגע ואז קפצה.

"יש לנו שיעור עוד רבע שעה."

היא זזה מדראקו ששחרר בטיפשות את האחיזה, ויצאה מחדר האמבטיה כשהיא צוחקת.

"זה לא הוגן! אין לי זמן כמעט להיות איתך!"

"טוב, נראה לי שתצטרך לחכות עם הזמן ביחד!"

הרמיוני כבר הייתה לבושה למזלה, בדיוק כשדראקו יצא מהאמבטיה.

"איך את עושה את זה כל כך מהר?"

"מכשפה אף פעם לא מגלה את סודותיה."

"ולמה?"

הרמיוני הסתובבה אליו דקה לפני שיצאה.

היא צעדה אליו ולחשה.

"אף פעם לא תדע אם היא רוצה לבשל אותך לארוחת הערב." ויצאה מהחדר.

הוא רק צחק לעצמו ויצא גם הוא, מקווה לא לאחר.

*****

"אני רוצה שתנסו להפוך אחד את השני למוטציות, מפלצות, או כל יצור מוזר, כמו שעבדנו כרגע. אני אחלק אתכם לזוגות."

הרמיוני ידעה כבר מה מצפה לה.

מה העניין שכל המורים בזמן האחרון אומרים שיעבדו בזוגות?

"...מיס גריינג'ר, את תהיי עם מר מאלפוי."

כמה צפוי. היא קמה ממקומה והתקדמה לעמדה שפרופסור מקונגל הכינה להם.

"תשתדלי לא לכער אותי יותר מדי, בסדר?"

הלחישה של דראקו מאחוריה הבהילה אותה כל כך שהיא החטיפה לו ועשתה סימן אדום על חזהו העליון והחיוור.

"אחח. זה היה הכרחי?"

"אמרתי לך לא להבהיל אותי ככה יותר."

"ואני אמור להקשיב לך כי..."

היא הרימה גבה וסימנה לו ללכת לקצה השני של העמדה.

הרמיוני הניפה את שרביטה וצעקה כמו כולם:

"מונטנטו, רפאר!"

אור כחול בקע משרביטה, ובן רגע דראקו הנאה כמו שחשב שהוא, הפך למפלצת מכוערת בעלת שלושה ראשים, עין לכל אחד, נוזלית ורירית ומכוערת.

הרמיוני צחקה לעצמה.

"זה למה אתה אמור להקשיב לי."

"תחזירי אותי מיד לגוף האלוהי שלי גריינג'ר!"

"איך קוראים לי?"

"נו הרמיוני!"

היא הניפה את השרביט והחזירה אותו לפנים שהכירה.

דראקו גם הוא הניף את השרביט, כשפרצוף ערמומי על פניו.

בן רגע הרמיוני נהייתה למפלצת בעלת גוף של גמד וראש של לוייתן.

היא צרחה והביטה בדראקו במבט חודר, שמהפחד הניף את השרביט והחזיר אותה לצורתה.

"אם הוא פעם אחת תעשה לי את זה אני נשבעת שאתה תמות!" היא הצמידה את שרביטה לצווארו, אך דראקו נראה נינוח לחלוטין.

"מיס גריינג'ר! מר מאלפוי! הצהרתי בפירוש לא להטיל שינוי קיצוני! נראה לי שריתוק שקט במשרדי ייתן לכם לחשוב קצת. היום בשבע, אחרי הארוחה.

אני אהיה במשרד הקסמים, אז אני מצפה כעבור שעתיים לחזור למשרד נקי ושקט."

הרמיוני הביטה על דראקו בהבעה של 'תודה רבה לך!' והוא בתשובה השיב מבט נבוך.

"הרמיוני מה זה היה לעזאזל?!"

רון היה מאחוריה, מתקדם אליה ואל דראקו במהריות, בזמן שהארי מנסה לעצור אותו מלעשות משהו טיפשי.

"מה היה?"

"את הרגע קיבלת ריתוק!"

הוא הפנה את מבטו הכועס לעבר דראקו, שעמד בבהלה.

"ואתה... חתיכת פוץ מנופח ובלונדיני, למה אתה נמצא איתה כל הזמן?"

"רונלד!"

"אתה פוגע בה? אתה מקלל אותה? מענה אותה?"

"רון אולי תפסיק?!"

"לא הארי! יש סיבה שהם מסתובבים ביחד כל הזמן! הוא מנצל אותה למשהו!"

"רונלד וויזלי!"

הצרחה של הרמיוני השתיקה את כל המסדרון.

היא הביטה עליו ואז על הארי, ודמעות נהיו בעיניים שלה.

היא דיברה בלחש, ובמבט מיואש.

"למה אתה תמיד חושב שאתה יכול לנהל לי את החיים...?"

"אני רק מנסה לעז..."

"אל תגיד את זה אפילו."

הוא סגר את פיו הפתוח.

"אתה לא עוזר בכלל. הארי... בפעם הבאה תנסה לרסן אותו יותר."

דראקו מלמל מתחת לפיו 'וויזלי המטומטם', והתקדם להרמיוני, לתפוס את ידה, אז היא שחררה אותה ממנו.

"לא. לך. כולכם לכו. אני רוצה להירגע טיפה."

"אבל..."

רק המבט שלה מלא הדמעות השתיק אותו. 

כל מה שהוא רצה זה לנגב לה אותן, אבל האגו שלו עצר בו.

"יודעת מה? לא צריך. וויזלי צודק חלקית. יש פה ניצול, אבל לא מהצד שלי."

"על מה אתה מדבר?"

"שמת לב שמאז הנשיקה המזורגגת הזאת, אז בנשף, לא דיברנו על העניין הזה אפילו פעם אחת?

שמת לב, שלא הגבת בכלל לעניין שאמרתי שאני אוהב אותך?

את בכלל מרגישה אותו הדבר כמוני? או שכל זה סתם משחק?"

"דראקו אני..."

"אל תקראי לי ככה גריינג'ר."

"מה עובר עליך?"

"כדאי שתישאלי את עצמך את אותה שאלה."

היא ניסתה להחזיק את ידו אבל הוא הגיב מהר והוציא אותה.

"אל תעזי לגעת בי, חתיכת בוצדמית מגעילה ודוחה."

הוא הלך משם והשאיר אותה מבולבלת.

זאת הייתה הפעם הראשונה בשנה הזאת שדראקו קרא לה בכינוי המזורגג הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא