נעוריו של אלבוס דמבלדור

למחרת בבוקר התארגן אלבוס ויצא מחדר המועדון בסערה.

הוראס ישב לבדו בין כל שאר הסליתרינים, מידיי פעם נותן הצצה קטנה לכיוון שולחן גריפינדור בחשש.

קרן, לעומת זאת, נשארה בחדר רייבנקלו, כשהיא מביטה דרך החלון אל עבר החומה הגדולה שהקיפה את הוגוורטס. אתמול בערב נראה כל כך ארוך שזה נראה כאילו חלף שבוע.

אחרי ארוחת הבוקר חיכה אלבוס ברחבה הגדולה. הוא עמד שם בשקט, ממתין לאמו שתבוא לקחת אותו. שום רגש לא עלה בו. לא עצב, לא פחד, לא כעס, אפילו לא קצת. אפילו שהם השתדלו, אלבוס כן הרגיש בנוכחותם של שני חבריו. הוא שקע בריקנות והשאיר את הכל מאחור...

ברק.

בית הרוס.

ילד קטן שצורח...

וולדמורט

רידל.

מנהל..

הל.. "הלו!!!" אלבוס התעורר בבת אחת, כאילו נמשך למציאות בחזרה. "מה קורה?!" שאלה קרן "מה מלמלת?"  מנהל... המילה הדהדה לאלבוס בראש...

הוראס קם, מבולבל לגמרי. קרן גהרה מעליו. "מה?" הוא שאל "כבר בוקר?" קרן חייכה חיוך מאולץ אבל מייד הרצינה שוב "לאלבוס היה חיזיון" היא אמרה "מוזר. מאוד."  הוראס חשב. "מה היה בו?" הוא שאל "מה קרה בחיזיון?" קרן נראתה כאילו היא עומדת להיתפוצץ "זה לא מה שחשוב עכשיו!!" היא צעקה ,אלבוס הלך, ו.. ו.. ועכשיו אין לי, כלומר יש אבל, נו אני, אלבוס..." היא פרצה בבכי. הוראס לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא לא הכין את עצמו למצב כזה "תיראי, הוא בטח יחזור כשהו יגמור לטפל בה" הוא אמר, מנסה להרגיעה אותה "אחותו תהיה בסדר, נראה לי".

הנסיעה חזור הייתה נראת כנצח. למרות ההתחננות, הוראס וקרן לא הצליחו לשכנע את המורה שיבואו איתו. אלבוס בחר את הקרון שבו ישב כש הגיע להוגוורטס.

עצב מילא אותו.

הוא נזכר איך ראה את אריאנה  שוכבת, חולה, בלי יכולת לעשות כלום.

המחשבה שיכול להיות שלא יראה אותה יותר קיבצה לו את הלב.

כשחזר הביתה חיכתה לא הפתעה, אבל לא מהסוג הנחמד.

גלרט גרינדלוולד היה הבן של חבר של אמא של אלבוס, או בקיצור – שכן מעצבן.

תמיד הוא דיבר על מעשייה של שלושה אחים ושל אוצרות המוות, וכל מיני בילבולי מוח כאלה. מה שאלבוס לא הבין, זה מה הוא עשה בבית שלו?.

"מה אתה עושה כאן?" שאל אלבוס "אתה לא בבית הספר?" גלרט חייך חיוך לא נחמד.

הוא ידע שאלבוס לא סובל אותו, ומהחיוכים האלה מעולם לא יצא משהו טוב.

"הבסורה היא כזאת" הוא אמר "אני עובר לגור כאן. אמא שלך צריכה עזרה בלטפל באריאנה".

המשך יבוא...

הפרק הקודם