הנכד של וולדמורט

היי כולם חזרתי!!

תודה לכול המנויים החדשים ועל כול התגובות שלכם בזמן שנעדרתי...

וכמובטח- הפרק הבא!

נקודת מבט: פרסי

לא. לא. לא לא. לא! זה פשוט לא קורה לי!

אולי כדאי שאני אסביר.

קודם כל יש לי סיוט כמעט כל לילה, אומנם עוד לא היה לי סיוט על המקום ההוא, אבל אני בטוח שזה רק עניין של זמן.

ואז קרא גם כל הסיפור הזה... אוקיי אז זה הלך בערך ככה הגענו לסימטת דרקון או מה שזה לא יהיה, בעזרת אבקה מוזרה שמאפשרת לעבור בין אחים, (לא הצלחתי להבין איך זה עובד עד הסוף...) הלכנו בסימטה הזו ולא בדיוק שמתי לב לאן אנחנו הולכים... המקום נראה מדהים ולא יכולתי שלא לנסות לדמיין את התגובה של אנבת', היא היתה מדברת בלי סוף על הארכיטקטורה ואני הייתי בוהה בה בלי להבין מילה. בכל אופן ניכנסנו לתוך אולם גדול שבתוכו היו היצורים שיצרו את כל הבעיה מלכתחילה, היצורים היו נמוכים מאוד והגיעו לי בערך עד לכתף, הרגליים והאצבעות שלהם היו ארוכים מאוד יחסית לגוף שלהם, הפנים שלו היו שחומים, הם נראו חכמים אבל אי אפשר באמת לדעת... לרובם היו זקנים מחודדים. כשנכנסנו פנימה כל היצורים עצרו את מה שעשו והסתכלו עלי בתערובת של הערצה ופחד, זה לא היה חדש לי כל המבטים האלה אבל קיוויתי שלפחות בעולם הקוסמים לא ידעו על כל מה שעשיתי... כשעברתי על פניהם הם הרכינו את ראשם בכבוד, מכל עבר יכולתי לשמוע אתם מתלחששים בהתלהבות.

'אוי לא,' חשבתי. 'הם יהרסו הכיסוי שלי ואת האמון שהצלחתי להשיג מהקוסמים.'

יצור אחד ירד מהבימה שעליה ישב והלך לכיווני, כשהגיע אלינו הוא נעמד מולי וקד קידה עמוקה שלרגע פחדתי שהוא יאבד את שיווי המשקל וייפול קדימה.

"שמי גיפהוק אדון פרסאוס ג'קסון ואני כאן לשירותך," אמר הגובלין- גריפהוק- בהבעה של הערצה, פחד וכבוד עמוק. "רציתי להודות לך בשם כולנו על העבודה הנפלאה שעשית. אנחנו לא מתערבים בכל מה שקורה עכשיו אבל חשוב לנו שתדע  שתמיד תתקבל כאן בברכה. גיבורינו הדגול." וכול מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה- למה האלים שונאים אותי?

"אההה... אנ... קו..." הייתה התשובה הכל כך חכמה שלי באותו הרגע.

ואני בוריטו מקולקל בן חודש אם האלים לא צפו בי באותו הרגע וכמעט שברו את הצוואר מרוב צחוק.

כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב, "תודה. ובבקשה תקרא לי פרסי." אמרתי והופתעתי לגלות שהקול שלי יצא גבוהה יותר מבדרך כלל באיזה אוקטבה או שתיים.

ניסיתי לא להסתכל על הקוסמים שבהו בי מכל עבר ובטח ובטח לא באף אחד מהחברים שלי. זהו הלך עליי.

"כמובן, אדון פרסי," אמר גריפהוק. "במה אוכל לעזור לך?"

"אההה... אני צריך להגיע לכספת של 'סבא' שלי" אוני עונה לו. עושה גרשיים באוויר כשאני מדבר על וולדמורט.

"אני מבין, בוא אחרי." הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון עגלת כורים ישנה שעמדה בפינה. הלכתי אחריו ויכולתי לשמוע שגם כל השאר באים אחרינו.

"לא." אמר גריפהוק והסתובב לאחרים כשידו מושטת לפניו כדי לעצור אותם. "אדון פרסי בלבד." הוא אמר להם.

"אבל-" ניסתה גברת וויזלי להתווכח איתו.

"לא." הוא קטע אותה לא נותן לה אפילו הזדמנות.

"זה בסדר חבר'ה אני כבר חוזר." אמרתי להם מנסה לחייך כדי להראות שהכול בסדר. "תביאו גם אתם כסף וניפגש בחוץ, אוקיי?" הם הנהנו בתגובה ונראו מבולבלים.

גריפהוק ניכנס לקרון ואני אחריו.

הנסיעה למטה היתה שקטה ומלחיצה, הקרון נסע במהירות מטורפת והיו שם כל מיני דברים

שהזכירו רכבת הרים, נאלצתי להחזיק בחוזקה במעקה כדי לא לעוף החוצה אבל -לא זה היה מה שהלחיץ אותי -נסענו עמוק יותר ויותר בתוך האדמה. הטריטוריה של האדס שלא אוהב אותי במיוחד, וגם באופן מצמרר ומוזר הגוף של גאיה.

בלי לשים לב היד שלי עזבה את דופן הקרון ונכנסה לתוך הכיס, היד שלי נסגרה על אנקולוסמוס שהייתה בצורת העט שלה בתוך הכיס שלי ובאופן מידי הרגשתי בטוח יותר.

איבדתי תחושת זמן, ונראה שככל שאנחנו יורדים למטה הכספות עתיקות יותר ומלאות ביותר ויותר קורי עכביש.

"לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי לבסוף את גריפהוק.

"לכספת של משפחת רידל." הוא ענה. כנראה הוא ראה את ההבעה ההמומה שלי וענה על השאלה שרציתי לשאול לפני שהייתה לי הזדמנות לעשות את זה, "פרופסור דמבלדור הגיע מוקדם יותר היום, וגם אבא שלך שלח לנו הודעה."

"מה אבא שלי רצ-" התחלתי לשאול אבל גריפהוק, "הגענו."

רציתי לשאול אותו עוד פעם אבל הוא כבר יצא מהקרון ולא היתה לי ברירה אלא לעקוב אחריו.

נעמדנו מול כספת בצבעי כסף וארד, הדלת עצמה היתה כסופה כהה יחסית, עליה היו תבליטים של שלושה נחשים; שני הנחשים בצדדים היו קטנים יותר מזה שבאמצע והיו עשויים מנחושת, עיניהם היו עשויות מאבני איזמרגד ירוקות, אבל הם לא היו מי שמשכו את תשומת ליבי, הנחש האמצעי היה זה שמשך אותה; הוא היה עשוי מכסף ונראה שהשנים לא השפיעו עליו כלל, עורו נצנץ בכסף, הוא נראה ממש כאילו הוא חי, גם עיניו היו עשויות מאבני אזמרגד אבל לעיניים שלו היה ניצוץ מוזר, הלשונות של כל שלושת הנחשים היו בחוץ כאילו בכל רגע הם הולכים ללחשש משהו.

"תן לי את ידך אדון פרסי." גריפהוק ביקש ממני קוטע את חוט המחשבה שלי ואת ההתבוננות הממושכת שלי בדלת הכספת, שלחתי לו מבט מוזר והושטתי את היד שלי בהיסוס. הוא הוציא מאחורי גבו סכין וחתך את כף ידי.

"אחח..." נאנקתי בשקט בכאב והפתעה וניסיתי למשוך את ידי מאחיזתו של גריפהוק אבל הוא לא נתן לי לקחת אותה. "למה זה היה טוב?" שאלתי אותו ואני חייב להודות שגם באוזניי נשמעתי ילדותי מאוד.

"זו הדרך היחידה להיכנס לכספת," אמר גריפהוק וטפטף כמה טיפות דם לתוך קערה, הוא מרח אותן על הלשון של כל אחד מהנחשים. "זו ודרך סודית שעבדה עם השנים, צר לי אדון פרסי אבל מפה כבר לא אוכל לעזור לך." הוא צעד כמה צעדים לאחור וצפה במעשיי מרחוק.

הזעפתי פנים וחזרתי להסתכל על דלת הכספת ועל הנחש האמצעי, עמדתי ככה ליד הדלת של הכספת בוהה בה ולא יודע מה לעשות. נשפתי אויר בתיסכול והבטתי על התקרה בייאוש, מכל הכספות שיש כאן דווקא הדרך לפתיחת הכספת המסויימת הזו עבדה. המזל שלי מכה שנית.

פתאום הרגשתי שאני כבר לא שולט לגמרי על הגוף שלי, זו הייתה הרגשה שונה מזו שהייתה לי כשהאיידולון השתלט עליי... זה הרגיש כאילו משהו מתוכי מנחה אותי מה לעשות. הרמתי א מבטי בחזרה לדלת הכספת אבל הפעם התעלמתי לחלוטין משני נחשי הארד והתמקדתי בנחש הכסף שבאמצע הדלת, זה שנראה ממש כאילו כל רגע הוא עלול לקפוץ ממקומו על הדלת ולזחול על הרצפה, הבטתי בו ואמרתי את המילה הראשונה שעלתה לראשי, "תיפתחי."

לא באמת ציפיתי שמשהו יקרה אבל היה שווה לנסות, ולכן הופתעתי מאוד כשדלת הכספת ניפתחה מעצמה חושפת הרים על גביי הרים של מטבעות.

ההרגשה המוזרה נעלמה כלא הייתה ואני פניתי להסתכל על גריפהוק, מבולבל לגמרי צפיתי בהבעה שעל פניו משתנה מכעס, לעצב, לשמחה, לשוק, ופחד- הרבה מאוד פחד.

"מזל טוב, פרסאוס ג'קסון, אתה לחששן." הוא אמר, קולו לעומת פניו לא מסגירים שום רגש בכלל.

"אני מה?" שאלתי אותו מבולבל לחלוטין.

"לחששן כלומר שיש לך את היכולת לדבר עם נחשים, יכולת שעברה מסלזר סליתרין בעצמו..." הוא ענה קולו עדיין ריק מכל רגש.

"אההה... אוקיי..."אמרתי לא יודע כל כך איך להגיב למידע החדש הזה. "ומה- מה לגביי המטבעות האלו?" שאלתי אותו מנסה לשנות נושא כמה שיותר מהר.

ניראה ששינוי הנושא מעודד את גריפהוק והאו ענה בלי להסס, "אלה המטבעות של הקוסמים המטבעות הזהובים נקראים אוניות, באוניה אחת יש שבעה עשר חרמשים שהם המטבעות הכסופים, ובחרמש אחד יש עשרים ותשע גוזים שהם מטבעות העשויים נחושת. די פשוט כשחושבים על זה." הוא סיפר והוציא שקיק בשביל המטבעות.

הפרעת הקשב והריכוז שלי לא אפשרה לי להתרכז במה שגריפהוק הסביר לי ובמקום זה הייתי עסוק בלנסות להבין מאיפה הוא שולף את כל הדברים האלה. הפרעת קשב וריכוז מפגרת.

אחרי שסיימנו לקחת כסף מהכספת ה"משפחתית" שלי עלינו בחזרה למעלה.

"כח זה שלך" אמר גריפהוק ודחף לידי את השק שמילא מהכספת שפתחתי ועוד אחד שניראה די ריק חוץ מפתק קטן שהיה קשור עליו.

"מה זה?" שאלתי אותו מסתכל על מה שנתן לי.

"מתנה מאביך." אמר. "היה לי את הכבוד לשרת אותך אדון פרסי, תרגיש חופשי לבוא שוב. יש לי הרגשה ותקווה שזו לא הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים." הוסיף לפני שיכולתי לשאול אותו משהו נוסף השתחווה פעם אחת אחרונה, הסתובב וחזר לעמדתו.

נשארתי לעמוד שם לכמה דקות לא יודע מה לעשות עכשיו. בסופו של דבר החלטתי לפתוח את הפתק; בתוכו כתוב בכתב גדול וסמכותי שזיהיתי מהמכתב האחרון ששלח לי, נכתבו 6 מילים:

אני גאה בך בן. עוד ניפגש.

'טוב זה שיפור לעומת הפעם הקודמת' חשבתי לעצמי די בעצב, אבל גם בתקווה לפגוש שוב את אבא שלי. ברור פול היה אדיר, אבל הוא בכל זאת לא היה אבא שלי לא משנה כמה הוא ניסה, זה פשוט לא אותו הדבר (כן זה די קשה להשתוות לאל הים בתור אבא אבל פול עשה עבודה לא רעה בזה...)

נזכרתי שהבטחתי לפגוש את כולם בחוץ ומיהרתי לתחוב את הדברים לתוך הכיס שלי ולצאת החוצה. 

כרגיל כולם עמדו בחוץ וחיכו לי. כשראו אותי מתקרב עליהם בם התחילו להפגיז אותי בשאלות וממש הצטערתי שהם לא פשוט תוקפים אותי או משהו כזה כי עם תקיפות ידעתי איך להתמודד, שאלות תשכחו מזה- זה הקטע של אנבת' לדעת הכול.

"על מה הוא דיבר?" שאל הארי בחשד וסקרנות באותו הזמן.

"גיבור?!" שאל רון בספקנות.

"אדון פרסי?" שאלו התאומים באותו הזמן, חיוכים גדולים משוכים על פניהם.

"אתה בסדר חומד?" שאלה גברת וויזלי בדאגה אבל יכולתי לראות קצת חשד בעיניים שלה.

"מה הוא רצה ממך?" שאלה הרמיוני בסקרנות וחשד כמו של הבנים.

"למה הוא התכוון 'בכול מה שקורה עכשיו'?" שאלה ג'יני.

הם המשיכו לשאול שאלות, אני יודע את זה בגלל שראיתי את השפתיים שלהם זזות אבל המילים לא הצליחו להגיע אליי.

"אההה..." גמגמתי חסר אונים מול כל השאלות שלהם.

"תנו לו רגע לנשום." אמרה גברת וויזלי בסופו של דבר. "אתה בסדר חומד? אתה ניראה קצת ירוק." היא שאלה בדאגה.

"כן כן אני בסדר." אמרתי מנסה להרגיע אותה. "יש לנו הרבה מה לקנות לא כדאי שנתחיל ללכת?" שאלתי מנסה לשנות נושא ולהימנע מלענות על כל השאלות ששאלו אותי.

"צודק למה שלא תלך עם רון, הארי והרמיוני לחנות של אוליבנדר כדי לקנות שרביט ואני אקח את התאומים וג'יני לקנות את הספרים, ניפגש מחוץ לחנות של אוליבנדר ונמשיך את הקניות יחד. מה אתם אומרים?" זו לא היתה ממש שאלה... ולפני שמישהו הספיק להתווכח איתה היא כבר התחילה להתקדם לכיוון החנויות.

הארי, רון והרמיוני שלא נראו מרוצים במיוחד מהסידור התחילו ללכת ולא היתה לי ברירה אלא לעקוב אחריהם. שוב לא ממש שמתי לב לאן אנחנו הולכים והייתי שקוע במחשבות על המכתב של אבא שלי. הייתי באמת שמח לשמוע שהוא גאה בי וכל זה, אבל מה שבאמת העסיק אותי היה החלק השני של המכתב. 

'מה הוא התכוון בזה שהוא כתב 'עוד נתראה'?' שאלתי את עצמי.

ניערתי את ראשי בייאוש. הראש שלי לא היה רגיל לכול כך הרבה מחשבות והתחיל לכאוב. למזלי או לחוסר מזלי עדיין לא החלטתי, הרמיוני החליטה שזה הרגע המתאים לשאול שוב שאלות ושאלה, "מה גריפהוק רצה ממך?" היא ניסתה שוב.

"שום דבר רציני הוא רק לקח אותי לאיזו כספת משונה, הוציא משם את המטבעות המשונים וחזרנו..." עניתי לה. משום מה הרגשתי שאני לא אמור להגיד שום דבר כל מה שקרה עם הנחש ההוא...

"ומה קרה ליד שלך?" שאל הארי. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז נזכרתי שגריפהוק חתך אותי כדי לפתוח את הכספת...

"אהה... זה שום דבר באמת." אמרתי מנסה להתחמק מתשובה מחייבת. 

הארי הרים גבה בשאלה ונראה שלא קנה את מה שאמרתי אבל לא שאל שוב, הערכתי אותו על שלא עשה את זה.

"למה הוא קרא לך גיבור?" שאל רון בחוסר טקט.

זיכרונות רעים הציפו אותי ומיהרתי לנער את ראשי כדי להעלים אותן. לא יעזור עם אני אשקע ברחמים עצמיים עכשיו, אין לי זמן לזה יש לי מלא חיפושים להשלים.

אני בטוח שהבעת הפנים שלי היתה משהו כי כל שלושת הקוסמים לקחו צעד אחורה בהבעה של פחד ובלי לשים לב לזה אפילו הניחו את ידם ואחזו בשרביטיהם. לקחתי כמה נשימות עמוקות כדי להירגע.

"כן זה... תישכחו ששמעתם את זה. יש דברים שעדיף לא לדעת." אמרתי להם בטון חסר רגש, חושב על המקום *ההוא*.

הם הנהנו בפחד אבל ידעתי שזה לא ניגמר, הם ישאלו עוד פעם ואולי אז לא תהיה לי ברירה אלא לענות להם.

החיוך חזר לפניי, אולי אני אצטרך לענות על השאלה הזו מחר ואולי בכלל בעוד כמה שנים, אבל מה שבטוח זה שזה לא יהיה עכשיו וזה הספיק כדי לעודד אותי.

"אההה הנה אתה בן," שמעתי קול מוכר לפניי. "כבר התחלתי לדאוג שלא תגיע." האיש הוסיף בחיוך דומה לשלי.

לפניי, במכנסיים הקצרים הרגילים שלו והחולצה הקצרה והמקושקשת, עומד כאילו קבענו להיפגש שם מראש מחוץ לחנות קטנה שלא הצלחתי לקרוא את השלט שלה בגלל הדיסלקציה שלי עמד לא אחר מאשר אבא שלי, אל הים בכבודו ובעצמו. שתי המילים האחרונות שכתב במכתב שלו נהיו ברורות כמו השמש ביום קיץ חם. אנחנו באמת קבענו להיפגש, אבל אני לא ידעתי את זה עד לפני כמה דקות.

המילים התערבבו לי בראש ולא הצלחתי לחשוב בהיגיון.

"אבא?" היה הדבר היחיד שהצלחתי להגיד.

מקווה שנהנתם! =)

הפרק הקודם		הפרק הבא