ניוט סלמנדרה השני

ניוט נאלץ לחזור על הלחש כדי להשיב לעצמו את כל היצורים שברחו.

ואז הוא הסתובב בין האנשים וריפא אותם מהפציעות שהיצורים גרמו להם, וכן החזיר אותם לשפיות במקרים של האזנה לציפור הורודה המשגעת (תרתי משמע). 

על לחש אובליוויאטה הוא ויתר בזכות עצתו של אדי- "יש יותר מדי עדים, תן למשרד הקסמים למחוק להם את הזכרונות." 
בכל פעם שהוצרך להיכנס למזוודתו כדי לטפל בחיות או לרקוח שיקויי רפואה הוא הפקיד את אדי כשומר.
("אתה נראה לי אמין ביותר," השיב ניוט לשאלתו של אדי "למה דווקא אני".
התשובה הזאת שיעשעה את אדי עד כדי כך שהפסיק להתלונן על תפקידו כשומר המזוודה, וגם חדל לקרוא לניוט בשם "כפיל מרושע".)

לאחר הדברים האלה, קבוצה של נערות התקרבה אל ניוט.
"תראו, זה ניוט סלמנדרה החמוד!"
"ניוטון ארטמיס פיידו סלמנדרה!"
"אפשר סלפי?"
ניוט היה המום מכמה סיבות:
א. יש לו מעריצות משל היה גיבור מלחמה כאחיו הגדול.
ב. הן קוראות לו חמוד, בעוד האנשים שאותם הכיר עד אז קראו לו בעיקר "מעצבן"
ג. הן יודעות את השם המלא והטיפשי שלו, שזה לא בדיוק פרט שהוא מגלה לכל אחד.
ד. הן מבקשות ממנו דבר שהוא לא יודע מהו.
"לא, אני מצטער," הוא השיב בנימוס לבקשת ה"סלפי" - מה שזה לא יהיה- וניסה לחשוב על תירוץ הולם לבריחתו בצרחות עוד רגעים ספורים.
"אפשר להתחתן איתך?"
"לא, אני הרבה יותר מתאימה לך!"
"אל תהיה טיפש, בחר בי, לא בהן!"
"רגע, הוא לא אמור להתחתן עם טינה גולדשטיין?" שאלה אחת מהנערות.
"ממש לא!" פלט ניוט, נבוך עד אימה.
"הוא אמר שהוא פנוי!"
למרבה המזל, אדי הציל אותו.
"די, בנות, אתן יודעות שקשה לו עם אנשים..."
"לא נכון," מחה ניוט בקול כמעט צייצני.
למעשה, זה היה שקר: הוא רצה להיכנס לתוך המזוודה שלו ולא לפגוש אנשים יותר לעולם.
איכשהו, אדי הצליח להרחיק את ניוט מהמעריצים
(לא בלי עזרתם האדיבה של כמה שוטרים.)
היו לניוט הרבה שאלות לשאול, אך דווקא נפלטה לו השאלה שהביכה אותו יותר מכל:
"למה הן חושבות שאני צריך להתחתן עם טינה גולדשטיין?"
אדי הסתכל בפניו של ניוט, שהגיעו לגוון מעניין של אדום, והתלבט אם הקוסם שמולו יצליח להתמודד עם הספוילר הזה.
ההתלבטות לא נמשכה זמן רב.

"תראה, הנה עיתון!" 

קרא אדי בהתלהבות מוגזמת, ולקח עיתון חדש מידיו של מחלק עיתונים מופתע.
אדי תחב את העיתון לידיו של ניוט סלמנדרה.
"קח, אולי כתוב כאן משהו מעניין עלינו."
ניוט העיף באדי מבט חשדני קצר ואז התמקד בעיתון.
"למה העיתון הזה צבעוני?" הוא שאל.
"למה שהעיתון הזה לא יהיה-" אדי נעצר - "צבעוני," את המילה האחרונה הוא אמר בטון אחר, מלא הבנה פתאומית.
"סליחה, ניוט, איך שכחתי שאתה לא מכאן?!"
"לא מכאן? למה אתה מתכוון? כאן זאת בריטניה, לא?
כולם פה מדברים במבטא בריטי," אמר ניוט וקימט את מצחו.
אדי נשם עמוק והסתכל לניוט בעיניים.
"תסתכל עכשיו על התאריך שכתוב על העיתון הזה."
"למה?" ניוט לא הבין מה אדי רוצה ממנו.
"פשוט עשה זאת! אבל לאט."
ניוט העביר את מבטו, לאט, על פני העיתון עד שהגיע לתאריך.
"יש להם טעות רצינית בתאריך," הוא ציין בשלווה.
"אין להם שום טעות בתאריך," תיקן אותו אדי.
"אבל כתוב פה..."
"זה התאריך היום, ניוט."
"זה לא יכול להיות," אמר ניוט, מנסה להישמע החלטי, אבל בעיקר נשמע מבוהל.
"שמע, יש מצב שכל מה שמסביב, הבניינים, הטכנולוגיה, המכוניות, לא נראה לך אולי קצת מוזר?"
ניוט פתח וסגר את פיו.
הוא רצה להאמין שמדובר במתיחה, זה לא יכול להיות, הוא נמצא באותה תקופה בזמן שבה תמיד היה, אבל זה היה אמין לגמרי: הבגדים, אופן הדיבור, העובדה שכולם שמעו עליו, המכשירים המלבניים הקטנים...
"אתה בעצם אומר שהמשפחה שלי, החברים שלי, האנשים שאני מכיר, הם כולם... מתים?"
אדי שתק.
ניוט סלמנדרה הפיל את מזוודתו, התיישב על המדרכה, אחז את ראשו בין ידיו וילל. 

אמרתי לו נדמה לי שאתה מאוד דומה לי והוא אמר בדיוק אותו דבר, בדיוק אותו דבר( מתוך חבר בתוך ראי, דתיה בן דור

הפרק הקודם		הפרק הבא