הוגוורטס

פרק ח'

חד הקרן

מכשפה משכילה לבושה בהידור, שהתייצבה לפני רוונה על מנת להבטיח את מקומם של שני ילדיה הקטנים בבית הלימוד, קדה לרוונה ולקחה את שני הפעוטות שלה משם, לאחר שרוונה אמרה שתעשה כל שביכולתה להבטיח את מקומם, אך התור שהשתרך מדלתות הטירה עוד היה ארוך.

רוונה נאנחה והציצה מעבר למשענת כורסתה באיווה ובברון פרייסל, שישבו מסביב לשולחן בירכתי האולם ופתחו את הררי המכתבים שהמשיכו להישלח אליהם מכל רחבי האי, ואף רחוק מכך. רוונה ידעה שהברון פרייסל היה פעם ברון עשיר למדי, אך בודד מכיוון שהליכותיו היו בלתי- נעימות בעליל. תמיד הייתה לו חולשה להימורים, ולפני מספר שנים הפסיד את כל כספו לחבורת גובלינים ועוד היה חייב להם זהב. הם איימו להרוג אותו אם לא יחזיר להם את כספם, ולכן הוא פנה את סלזאר, שהיה קרוב משפחתו המרוחק והיה בקשרי ידידות עם הגובלינים. סלזאר דיבר עם הגובלינים והרגיע אותם, כך שהם החליטו לא לפגוע בברון. אך הוא נותר חסר כל, וכדי להשיב לסלזאר על טובתו, הוא הפך למשרתו האישי, ונשא את התואר בגאווה למרות שירד מעמדו בפתאומיות שכזו, והיה מבוגר מסלזאר.

הוא היה אדם נוקשה ושתקן, אך למרות הכל, רוונה הבחינה כי יחסו כלפי איווה הולך ומפשיר ככל שהימים עוברים. לא הייתה לו משפחה ולא ילדים, ואיווה- מלבד זה שהשתוקקה לדמות הורה- הייתה ילדה מקסימה ומעוררת חמלה.

הברון היה אדם קריר, אך רוונה הבחינה כיצד הוא מסייע לאיווה לפתוח את המעטפות בעדינות, ומתקן את שגיאות הכתיב שלה.

האדם הבא בתור היה רוקם שטיחי קיר, שהציג למכירה מספר שטחי קיר שפיארו את תולדות הקוסמים באי. רוונה שלחה אותו להלגה, כי לא היה לה זמן לבחור ולהתמקח.

אחריו הגיעה בעלת אוב קשישה, שנשענה בכבדות על מטה קצר, ונראה שראייתה חלשה ביותר. היא הציעה בקול דקיק ללמד את התלמידים שיחה עם המתים. רוונה סירבה לה בנימוס. הזקנה קדה בנוקשות והתרחקה באיטיות. מאחוריה עמד-

"תומס?" פלטה רוונה. זה אכן היה תומס, רציני באופן יוצא דופן. הוא לא לבש את מדי השרת בפונדק, אלא בגדי רכיבה ישנים שהיו מעט גדולים על מידותיו, ועל זרועו נשענה אישה גוצה וחביבה, ששיערה הזהוב, המכסיף, היה אסוף בפקעת רפויה על עורפה.

כשמבטה של רוונה נפל עליה היא חייכה חיוך נבוך מעט, אך נעים.

"הגבירה רוונה," פלט תומס וקד לרוונה קידה גמלונית ונבוכה. "זו אימי, אופלייה בלום."

אופלייה בלום קדה. "שמעתי רבות עליך, גברתי."

"אני מבקש, אם הדבר אפשרי, לאפשר לאימי ללמד בהוגוורטס," אמר תומס במבוכה, "אין מכשפה בכל הצפון שיודעת יותר על צמחים מופלאים, והיא לא מבקשת שכר גבוה..."

"בשמחה," השיבה רוונה, מזדקפת מעט בכיסאה, "אבל מדוע אתה לבוש כך, תומס? אתה נוסע לאן שהוא?"

תומס הסמיק והשפיל את מבטו, כהרגלו כשדיבר אליה, אבל הפעם נראה גם עצוב. "למעשה, כן. אני נוסע ליבשת, לראות את העולם הגדול, את יודעת. עכשיו, כשלאימי יש דרך לפרנס את עצמה, אני יכול לנסוע בלי לדאוג לה- יתר על המידה, כלומר."

רוונה חייכה חיוך עצוב. תומס חייך בחזרה במבוכה. "אבל אתה תחזור, נכון?"

"כן, כמובן," מיהר תומס להגיד, "זהו ביתי, ואימי פה... ובואי נודה בזה, ארצ'יבלד הזקן לא יסתדר בלעדי לנצח."

רוונה צחקה. תומס נראה מרוצה מכך. הוא ואימו קדו לרוונה ויצאו.

____

גודריק פיקח על צי הנגרים שעבדו בשמש הקיצית במדשאות הטירה. מוחה זיעה ממצחו, הוא רק יכול היה לתאר לעצמו כמה חם היה לנגרים, ולכן הקפיד לדאוג שיסופקו להם מספיק מים לשתיה, ומכיוון שלא יכול היה לסבול את הישיבה בחוסר מעש, מצא את עצמו עוזר בעבודות הנגרות. קסטור וקריספין ישבו במרחק מה משם בדשא, אחד מנמנם בשמש ואחיו מגלף פיסת עץ.

לקראת הצהריים הופיעה שם עגלה. ההיפוגריפים שהיו רתומים אליה התנשפו קשות, ונראו עצבניים. גודריק קם לקראתם, כי אם בעל העגלה טרח לגלגל אותה במעלה הגבעה, כנראה שהיא נשאה משא חשוב.

העגלה הייתה מלאה בשקים בגדלים שונים, וברכזה שכבה חבילה ארוכה וגבשושית עטופה בסדין.

"תרומה מהברון דה מימז," קרא נהג העגלה ברשמיות מלווה בחוסר סבלנות, מנופף במצנפתו על פניו המזיעות. "אלפיים מטבעות זהב ועשר שקי תפוחי אדמה."

גודריק כישף את תוכן העגלה לרחף מתוכה, והסדין החליק מעל לחבילה הענקית, חושף פסל בגודל טבעי של הברון דה מימז, שנראה בו מרשים ביותר ומלא חזון. "מה בדיוק אני אמור לעשות עם זה?"

אך את הנהג זה ממש לא עניין. "תרומה מהברון דה מימז," הוא חזר בהיסח דעת וסובב את עגלתו.

"אני מניח שיהיה עלינו להציב אותו בטירה," אמר גודריק לקסטור וקריספין, מניח את השקים והפסל על האדמה. "זה יהיה- איך אומרים?- בלתי מנומס, לקבל רק חלק מהתרומה..."

"כבר ממלא את הטירה שלך בזבל, גריפינדור?" נשמע קול מאחוריו. גודריק סב, וחיוך נמתח על פניו. קונרד ניגש אליו והם התחבקו.

"טוב לראות אותך שוב, אח."

"אדון טירת הוגוורטס הדגול עדיין זוכר אותי, מה?" אמר קונרד, מתנתק ממנו וטופח על כתפו. "בשם אבלון, כל הקוסמים באי מדברים על מה שאמרת למועצה!"

"ובכן, אנחנו ניתן להם משהו לדבר עליו," אמר גודריק, מחווה לכיוון הטירה. "אבל מה מביא אותך לפה?"

"דורוורד שלח אותי לראות שהאדון הקטן שלנו מסתדר בעצמו, רחוק כל כך מהבית," אמר קונרד בלעג. "אבל למה אתה מחכה? תראה לי את הטירה- יש לי הרגשה שהיא עומדת להיות המוקד המדובר ביותר בשנים הקרובות."

גודריק הראה לקונרד את הטירה, למרות שלא היה הרבה מה לראות; הוא הציג בפניו את המקום בו עתיד היה לקום המטבח, את אולם הספרייה (בו נערמו מאות ספרים שנתרמו לבית הלימוד, בעיקר מסיגורד, והמתינו שיניחו אותם במקומם על המדפים העתיקים) ואת החדרים שהכינו לכיתות הלימוד השונות- חדר שמתאים ללימוד לחשים, חדר המתאים ללימוד רונות, ועוד.

"ואיפה יישנו הילדים?" שאל קונרד בזמן שהתהלכו במסדרונות החשופים.

"עוד לא החלטנו בדיוק," ענה גודריק, "אני ורוונה חושבים שמכיוון שאנחנו קרובים כל כך ליער השחור, המקום בטוח ביותר עבור התלמידים יהיה במגדלים הגבוהים. סלית'רין אומר שהמרתפים בטוחים יותר, כי אף יצור אפל לא יצליח למצוא בהם את דרכו. והלגה בכלל מפחדת מגבהים."

"בוודאי יש ביניכם חילוקי דעות רבים."

"כן, רבים למדי. רוונה אומרת שזה יהפוך את בית הלימוד למתאים לכולם."

"רוונה רייבנקלו..." מלמל קונרד לעצמו, ואז קרץ לגודריק. "היא אישה נאה."

"בהחלט. אני מאורס לה, אתה יודע."

"אתה- מה?!" קונרד נעצר ואחז בגודריק, שגיחך. "ולא סיפרת לי מייד?!"

"טוב, אנחנו שומרים את זה בסוד, בינתיים. נתחתן רק אחרי שבית הלימוד יוקם..."

"מתי החלטתם את זה?"

"נראה... לפני עשרה ימים, בערך."

"ולא סיפרת לי מייד?!" חזר קונרד על דבריו.

גודריק צחק. "אני מבטיח לספר לך כשיולד ילדי הראשון, בסדר?"

"ועוד איך תספר לי." קונרד חבט בכתפו בידידותיות. "טוב, אז מה אתם עושים בהוגוורטס להנאתכם?"

"אנחנו עובדים מבוקר ועד ערב, למעשה," אמר גודריק.

"זה לא מתאים לך."

"עלי להתרגל לחיי הנישואין, לא?"

קונרד צחק בקול גדול שהדהד במסדרון הריק.

"אבל אם אתה מתעקש להשתעשע, רוונה רצתה שאלך למפות את היער השחור," אמר גודריק, "נוכל לצאת מייד."

הם לקחו עימם כמה גיליונות קלף, עט נוצה וכסת דיו בתוך תרמיל עם מעט צידה לדרך וירדו במורד הגבעה, לכיוון היער. הם תלו את הקשתות שלהם על כתפיהם ביחד עם אשפות החצים, אותם הם קשרו היטב לגבם, על מנת שלא ישקשקו ויסגירו את מיקומם, כפי שעושים הציידים.

צללים ארבו בין העצים, מפחדים מאור השמש הבוהק, אך מוכנים להתנפל על כל עובר ושב שייכנס ביניהם בעשב הגבוה.

בזמן שהלכו, גודריק סיפר לקונרד מה באמת קרה במרטונארד, כי השמועות, כך נראה, לא היו קרובות למציאות.

"זה הכל?" אמר קונרד כשגודריק סיפר לו על נבואת הנביאה באדום, "שמעתי שמועות שהיא ניבאה משהו נוראי, על טבח ומלחמה בין הקוסמים, או משהו כזה."

"לא, זה לא היה שום דבר כזה," ענה גודריק, שלא הבין את הנבואה, אך חש שהיא בוודאי מנבאת דבר מה גורלי. את רוונה העניין הטריד מאד, וכך גם את סלית'רין. "אבל שמועות נוטות להיות מופרחות יותר בהתאם למרחק שהן עוברות, לא?"

"כן, אתה צודק," אמר קונרד, ואז חייך בקונדסות. "אני עדיין לא מאמין שלא סיפרת לי על התוכנית הזו עד לפני שיצאת. ולחשוב שאתה וסלית'רין חלקתם סוד משותף."

גודריק הביט בקונרד בחדות. אך חברו חייך, ולא נראה בו שום סימן של תוכחה או כעס. הוא תהה האם מישהו גילה שהטבעת של קדמוס פראוול נעלמה מחדר העוצר, והאם קונרד יודע על העסקה שעשה עם סלית'רין.

גודריק הרגיע את עצמו במחשבה שלא, כי הרי קונרד לא היה אדם צבוע, ובכל מקרה, אם היה מגלה שמכר חפץ מורשת עתיק שכזה לבן סלית'רין תמורת זהב, לא היה סולח לו לעולם.

"כן... אני מצטער," גמגם גודריק, "לא רצינו שהשמועה תתפשט, אתה מבין..."

קונרד טפח על כתפו בידידותיות. "בסדר, רק אל תתחיל לבכות, טוב?"

גודריק צחק צחוק מאולץ, ובעת שנכנסו עמוק יותר אל תוך היער, נשבע לעצמו שאיש לא יגלה לעולם על העסקה שעשה עם סלית'רין.

הם לא נתקלו באף יצור בדרכם- אפילו לא בקאנטורים. קונרד שרק בלכתו, ועמד לצד גודריק כשזה נעצר לשרטט, סלע אקראי משמש לו כמצע לגיליון הקלף.

"מה שחור כל כך ביער הזה?" שאל קונרד, "הוא נראה לי תמים לחלוטין."

גודריק משך בכתפיו, כי לא ידע כיצד להסביר לקונרד העליז מה מערער כל כך ביער הזה, מלבד שלא רצה להיראות כפחדן בחברתו. "אגדות. אתה..." דבר מה צד את עינו, והוא מיקד את מבטו בקובץ שיחים שצמח במרחק מה מהם. "...יודע."

קונרד עקב אחרי מבטו. "מה ראית?"

"אני לא בטוח. ניצוץ של אור, כמו ברק שמש על המים... משהו לבן. אולי זה קאנטור. למרות שעוד לא ראיתי קאנטור לבן..."

"היית רוצה לראות קאנטור," ציין קונרד. "בוא."

הם התקרבו אל המקום בשקט והציצו בין העלים. דבר מה לבן, חינני להפליא, נע בצעד נינוח בין העצים הצפופים בהמשך. זנב כסוף נשרך על האדמה מאחוריו.

"זה... יפה," פלט גודריק.

"אולי זו קאנטור אישה?" הציע קונרד, ולפתע נראה נרגש עוד יותר.

"אני לא חושב כך. אם זה היה קאנטור, היינו רואים את הגוף שלו מפה, אבל יש שם רק גב חשוף."

"אני רואה רעמה."

"אני חושב שזה סוס רגיל. כלומר, לא רגיל- אלא לא קאנטור."

הם המשיכו במעקבם אחרי היצור בדממה, סקרנים.

היצור דילג במדרון אבנים ושרכים אל תוך שקע עמוק וחשוף באדמת היער, שסביב דופנותיו צמחו עצים ושיחים רבים. זו היה מצב אידיאלי בשביל צייד- ממש כאילו היצור השתוקק להיות ניצוד.

גודריק וקונרד התגנבו בין העצים. היצור, טובל באמבט של אור צהריים בוהק, נעצר לצד גוש שיחים ירוק וסעד את ליבו. השניים הביטו בו מרותקים.

זה היה סוס, אבל לא סוס רגיל- הוא היה אדיר במיוחד, ורעמתו וזנבו היו כסופים לחלוטין, בדומה לציציות שבאחוריו פרסותיו, והיו ארוכים ומרשימים מאד. הפרסאות עצמן היו זהב טהור, וכל פרוותו הייתה לבנה וסמיכה, צחה כשלג בתולי. אך האיבר המרשים ביותר בו היה הקרן הכסופה והארוכה שהזדקרה ממצחו. היה בה דבר מה שמשך את גודריק, והוא השתוקק לשלוח יד ולאחוז בה, וחש שהדבר יקנה לו סיפוק אדיר- שליטה. הוא דמיין את עצמו רוכב על גב הסוס בעמק מרטונארד, כל המבטים נישאים אליו, ומתייצב מול המועצה המתפעלת. באותו חיזיון היו גם רוונה וסלית'רין. רוונה הביטה אליו באהבה והערצה, וסלית'רין הפך ירוק מקנאה.

מבלי לחשוב מה הוא עושה, גודריק הרים את קשתו ודרך בה חץ, נרגש אך מרוכז. הוא כיוון אותו אל גופו של הסוס היפה. לרגע הוא תהה האם עליו לעשות זאת, ואז החליט שכן, הוא יעשה זאת, הוא יצוד את היצור- וקונרד לא עצר בעדו, כי יד הגורל הייתה מעורבת במעשה.

היצור פלט צניפה מצמררת של כאב כשהחץ פילח את גופו הטהור וחילל אותו. הוא צנח לאדמה, פרפר לרגע, ואז נדם.

גודריק הרגיש תחושה פתאומית ומעיקה של אומללות, כאילו לא יהיה מאושר יותר לעולם. כאילו לא היה טעם יותר, והכל לשווא בכל מקרה.

ורק אז הבין מה עשה. קונרד נראה מבולבל גם הוא, אך לא שאל שאלות. השניים פרצו מבין העצים וזינקו אל תוך השקע.

היצור שכב על האדמה, עניו, שהיו אדומות עמוקות ונאות, היו פעורות לרווחה בהפתעה חייתית אך מנומסת משהו. דם כסוף ניגר מהפצע שבבטנו. קונרד כרע, נגע בו באצבעותיו, ממולל את החומר ביניהם, ופתאום פרץ בבכי.

גודריק חש בחילה גואה בחזהו, אך לא יכול היה להתיק את מבטו מהגויה. וכשלבסוף הצליח לעשות זאת והסיט את פניו הצידה, הוא ראה שם איש, עומד בין העצים בגלימה לבנה.

הוא מצמץ והאיש נעלם.

הוא בלע את רוקו, ואמר לעצמו שדמיין זאת. "בוא נחזור, קונרד."

קונרד הנהן ללא מילים, מושך באפו, וקם.

נשמעה חבטה שטוחה, ודבר מה התגלגל ונגע ברגלו של גודריק. זו הייתה הקרן, שנשרה מראשו של היצור.

גודריק הרים אותה ביד רועדת. היא כבר לא הייתה יפה כל כך- הזוהר שלה הפך לעמום- והילה מבחילה של גורל מקולל אפף אותה כמו עננת צחנה מסביב לגויה ישנה.

____

גשם ירד באותו הלילה. הנגרים לא ציפו לגשם ביום בהיר כשהיה, והשאירו את העץ הגולמי בחוץ. רוונה הביטה במדשאות הקדמיות דרך חלון חדרה השחור שבטירה ונאנחה. "הנגרים לא יוכלו להמשיך לעבוד עד שהעץ יתייבש בשמש- ומי יודע מתי הגשם ייפסק..."

את גודריק זה ממש לא עניין באותו הרגע. הוא ישב במיטה, שמיכה מכסה את ברכיו, וראשו נשען על מראשית המיטה העשויה עץ אלון משויף. הוא בהה באשפת החצים שלו, שעוד נשענה על הקיר שלצד הדלת מהצהריים, ובתוכה נח דבר מה דומם, שמשום מה, גרם לגודריק לחוש כאילו מישהו צופה בו.

"גודריק?"

"ממ?" פלט גודריק, מקיץ משרעפיו המוטרדים. רוונה הביטה בו בחיבה.

"אם אתה תוהה האם עליך להחזיר את חפציך למקומם- התשובה היא כן."

גודריק החליט לספר לה מה התרחש ביער. המעשה שעשה באותו צהריים הסב לו בושה, אך כשנזכר שרוונה לקחה חלק בחיזיון התהילה שלו, חשב שאולי בכל זאת יוכל להגשימו.

הוא קם מהמיטה וניגש אל אשפת החצים. מוציא ממנה את הקרן הכסופה, שעכשיו כבר הפכה לאפורה ועכורה, וסדקים מכוערים נוצרו בה, התגברה בו התחושה שמישהו מביט בו- מישהו מביט בו בתוכחה וזעם.

"מה יש לך שם, גודריק?" שאלה רוונה, פונה מהחלון. היא לבשה כותונת לילה לבנה, שהלמה אותה מאד, ושיערה הכהה היה מסורק ומפוזר על כתפיה. היא הייתה יפיפייה- היא התאימה בדיוק להיות הכלה שלו.

גודריק התייצב קרוב מאד אליה והציג בפניה את הקרן.

"מה זה?" היא שאלה, בתחילה בסקרנות גרידא, ואז בהסתייגות משהו. היא הרימה את הקרן בזהירות ובחנה אותה לרגע, לפני שענייה התרחבו והיא פלטה קריאת הפתעה. הקרן נפלה ונשברה על רצפת הקש של חדר השינה לרגליהם היחפות, מתפוררת לאפר.

גודריק חש דבר מה קר מטפטף במורד גרונו.

"גודריק," פלטה רוונה, ידה מעל פיה. "זאת... זאת קרן של חד-קרן?"

"קרן של מה?" אמר גודריק, למרות ששמע אותה מצוין וגם הבין.

"חד- קרן," חזרה רוונה בקול חלוש ונסוגה חצי צעד לאחור. או שכך היה נדמה לגודריק, כי כשעשה צעד תואם לכיוונה, הם היו קרובים הרבה יותר, ומתח חזק שרר ביניהם. רגליו רמסו את אפר הקרן. "מעולם לא שמעת? האגדות העתיקות מספרות על סוסים בעל קרן אחת המהלכים ביערות-"

"כמובן ששמעתי," אמר גודריק, כמעט נהם. אגרופיו נקפצו, "שמעתי את כל האגדות... אבל לא זכרתי אף אחת מהן באותו הרגע..."

"באותו הרגע?" ענייה החכמות של רוונה התרחבו מעט, "אל תגיד לי שאתה..." היא חיכתה שיקטע אותה בגסות, או ישלים את המשפט, אך הוא רק בהה בה בכעס מעורב בחרטה. "אתה צדת אותו, גודריק?"

"ומה אם כן?" התפרץ גודריק, חש זעם פתאומי.

רוונה נראתה כשם שחששה שיכה אותה, אך לא נסוגה ממקומה או מעמדתה. "אם אתה מכיר את האגדה, אתה יודע מה יעלה בגורלו של אדם שיצוד חד- קרן טהור-"

"לעזאזל עם האגדה," ירק גודריק, "לא חשבתי שאישה כמוך תאמין בדבר מטופש כמו אגדות."

"בכל אגדה יש גרעין אמת," אמרה רוונה, ובניגוד לגודריק, קולה רק הלך ונהיה שקט יותר. אך הזעם שבו לא נפל משלו.

גודריק התרחק ממנה במהירות, כי חש צורך פתאומי לסטור לה. הוא חטף את החלוק שלו מכיסא קרוב ולבש אותו. "רק טיפשים מאמינים באגדות," הוא הפטיר ויצא בטריקת דלת.

מסדרונות הטירה היו חשוכים וקרים, חשופים וריקים מאדם. גודריק הלך על רצפת האבן הקרה יחף, אך הצינה לא הפריעה לו. גופו בער מכעס, והוא לא ניסה לשכך אותו- הוא חזר בראשו שוב ושוב על מריבתו עם רוונה.

"גודריק גריפינדור."

הקול הבהיל את גודריק עד מוות. הוא עצר באחת ונרתע מעט, מתייצב מול המקום ממנו בקע הקול. בגומחת קיר ריקה במסדרון עמד אדם, עטוף בגלימה ונשען על מטה, לוטה בצללים.

"הסתלק," אמר גודריק מייד, עדיין לא מתגבר לחלוטין על הפתעתו. אך הוא חשב שזהו טליסין מור מהמועצה, שבא להציב מכשולים נוספים בדרכו של בית הלימוד. "המועצה אמרה את דברה, לא? אין לך רשות להיכנס לכאן- הטירה שייכת לי ולעמיתיי-"

"האדמה עליה ניצבת טירתך לא שייכת לאיש- רק לה עצמה," אמר האיש בקול עמוק ועצוב.

"על מה אתה מקשקש?" אמר גודריק בחוסר סבלנות, עדיין כועס. "תשמע-"

"את מחיר החיים שלקחת היום, יהיה עליך להשיב," אמר האיש.

גודריק החל להבין שזהו לא טליסין מור. שוב, הוא חש את התחושה שמישהו צופה בו- אך זה לא היה הזר. הוא בלע את רוקו. "מי אתה?"

"איילטאיד, שומר היער," אמר האיש וקד לגודריק. כשהזדקף, קרן אור תועה ממקום לא ברור פגע בעניו, שהיו אפורות ועתיקות מאד, שקועות עמוק בארובותיהן, כמו מים בתוך באר עמוקה- בלתי ניתנים להשגה. גודריק לא היה מסוגל להביט בהן מבלי לחוש צמרמורת. "באתי הנה על מנת להזהיר אותך, גודריק גריפינדור. על חיי היצור הטהור שהרגת יהיה עליך לשלם- אלא אם כן תוכיח שליבך טהור כמו הדם ששפכת."

"על מה אתה מדבר?" התפרץ גריפינדור, שיותר מבלבול וכעס חש חשש פתאומי. "בני אדם צדים בעלי חיים כל הזמן-"

"כמובן, זהו גלגל החיים. אבל חד הקרן האל- מותי לא לוקח חלק בגלגל זה." קולו של איילטאיד היה רגוע מידי, והדבר הרגיז את גודריק.

"שטויות," הוא פלט, "איך נכנסת לפה בכלל? צא, לפני שאקלל אותך!"

איילטאיד חייך חיוך עקום ולועג בחשכה. "עם איזה שרביט, בדיוק?"

גודריק נזכר בכלימה שלא לקח איתו את שרביטו כשיצא מחדרו. הדבר הכעיס אותו עוד יותר. "אתה עובר על החוק- אתה מסיג גבול. יש לי את הזכות להרוג אותך-"

"לפחות לזה יש לך הזכות," אמר איילטאיד בעצב עמוק, מתריס, וקולו נשמע כאילו הוא עולה מבטן האדמה ונישא ברוח בקלילות כמו נשר, צופה, שומר. גודריק חש שהוא מתמודד עם דבר מה חזק ממנו בהרבה- לא היה לו ספק שאיילטאיד הוא סוג של אדם בו מעולם לא נתקל קודם לכן.  

"צא מפה," הוא נהם, והתאמץ לשמור על קולו יציב.

איילטאיד קד שוב. "אתה תעמוד בפני מבחן," הוא אמר כברכת פרידה, "אם תעבור אותו- תזכה למחילה מרוחות היער. אם תיכשל- תשלם..."

"הסתלק!" צעק גודריק. קול פקיקה הדהד במסדרון, ושומר היער נעלם אל תוך החשכה. גודריק בהה במקום בו עמד לפני רגע, ואז רץ אליו ונופף בזרועותיו סביב, כמנסה לתפוס את חלקיקיו של האיש באוויר. אך לא היה שם דבר, רק החשכה.

גודריק חבט באגרופו על דלת חדרו של סלית'רין. בתחילה לא הייתה תשובה. הוא ביצע את נקישתו האלימה שוב. "סלית'רין! אני צריך לדבר איתך!"

הדלת נפתחה כמעט מייד לכדי חריץ, וסלית'רין הביט בו בעצבנות. למרות השעה המאוחרת, הוא לא נראה ישנוני כלל- להיפך, הוא היה ערני מאד, דרוך, ופניו היו חיוורות, אך לא מעייפות.

"מה אתה רוצה ממני בשעה כזו, גריפינדור?" הוא דרש.

"אנחנו חייבים להציב שמירה."

"על מה אתה מדבר?"

"אנחנו חייבים להציב שמירה בשערי הטירה, וגם להטיל כשפי הגנה. לא יעלה על הדעת שכל עובר ושב יוכל להיכנס ולצאת כרצונו, נכון?"

"למה שמישהו ירצה להיכנס לפה?" אמר סלית'רין, וצמצם את עניו בחשדנות. "מישהו פרץ לכאן?"

"כמובן שלא," קבע גודריק מהר מידי.

"אז מדוע נזכרת בזה פתאום, באמצע הלילה?"

"פשוט הרהרתי וזה עלה בדעתי, טוב?"

"אני לא מבין מדוע היית צריך לבוא אלי מייד. יכולת לחכות עד הבוקר."

"לא נראה לי שישנת, סלית'רין. היית עסוק במשהו אחר?"

"זה לא עניינך," פלט סלית'רין, ולחיו הסמיקו מעט. "נדבר על זה בבוקר."

הוא התכוון לסגור את הדלת, אך גודריק עצר בעדו. "רגע, סלית'רין," הוא אמר בקול שקט יותר. סלית'רין תקע בו מבט שואל, עצבני.

"תגיד, ייתכן מצב בו... נגיד, אדם נעלם? פשוט כך, לתוך האוויר?"

"על מה אתה מדבר, גריפינדור?"

"רק רציתי לדעת, באופן היפותטי לחלוטין..."

סלית'רין הרים גבה שחורה עבה. "אני חושב שכדאי שתלך לישון, גריפינדור."

גודריק הנהן באיטיות. "כן..."

הוא עזב את הדלת והתרחק. הוא לא רצה לחזור לחדרה של רוונה אחרי המריבה, והבין שעליו למצוא מקום אחר להעביר בו את הלילה. אך הוא לא ישן בכל מקרה, גם על השולחן החדש באולם הסעודה, כשריח הנסורת הטרייה אופף אותו. הוא לא ידע מדוע, אבל משום מה לא הצליח להדחיק את איילטאיד, ואת דבריו על המבחן והתשלום, ממחשבתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא