חילופי העונות

פרק ח'

דאוס אקס מאכינה*

רמוס חזר לזירת הקרב במרוצה. שברי מראות כיסו את הרצפה, והוא הבחין במאבק מתחולל במעבר שבהמשך. הוא ראה את גבו של קינגסלי, שתפס מחסה מאחורי מראה גדולה עם גב ברזל. הוא רץ להצטרף אליו, אך מישהו אחז בו ומשך אותו לפינה נסתרת בין המראות. זו הייתה טונקס.

"איפה הארי?" היא שאלה, וכחצי- תריסר דמויות זהות לה חיקו אותה מסביבם.

"במקום בטוח," הוא ענה.

היא הנהנה לאט. "בוא נפתיע אותם," היא אמרה, אבל לא נשמעה נחושה במיוחד.

"זה רעיון טוב," הוא אמר, חושב שאולי היא זקוקה לעידוד.

היא הנהנה שוב, אך לא הראתה סימן שהיא מתכוונת לצאת. היא המשיכה לאחוז בזרועו ומבטה שוטט סביב, כאילו היא מחכה למשהו במתח.

"מה הבעיה?"

"רמוס..." אחיזתה בזורעו התחזקה, והוא חש צמרמורת למשמע הדרך השקטה, הנואשת כמעט, בה אמרה את שמו. "אתה בטוח שזו הייתה מלכודת?"

לקח לרמוס רגע להבין על מה היא מדברת. "למה את שואלת את זה?"

"אני לא חושבת שזו הייתה מלכודת," היא אמרה, והביטה בו בעניים נוצצות, "אני שמעתי את הקול שלו, אני יכולה להמר על כך בחיים שלי... שמעתי אותו צוחק."

רמוס חש דבר מה קר זולג בין כתפיו.

"אתה חושב שאני משתגעת, רמוס?" היא שאלה ברעד, והרגע בו מבטיהם נפגשו בתיאום מושלם חלף. "אולי אני מתגעגעת אליו כל כך, שאני כבר מדמיינת שאני שומעת את הקול שלו..."

הוא אחז בידה שנחה על זרועו, נחוש לסיים את רגע החולשה יוצא- הדופן שלה. "הכל יכול להיות, טונקס," הוא אמר לה בעדינות, "מרלין יודע כמה אני רוצה להאמין שהוא עדיין חי... אבל אסור לנו לפתח ציפיות, ועוד יותר אסור לנו לעורר את הציפיות של הארי-"

טונקס הנהנה ומחתה את ענייה הרטובות, מפצירה בעצמה להתחזק. "אתה צודק..."

"ועכשיו אנחנו צריכים להילחם. השאר זקוקים לעזרתנו."

היא עזבה את זרועו, כמתביישת שעשתה זאת מלכתחילה, ולא הביטה בעניו כשהם עשו את דרכם בין המראות המאבקות לכיוון מקום הקרב.

הם הגיעו כמעט מאוחר מידי. קינגסלי היה פצוע, ועין- הזעם והסטיה התקשו לעצור את אוכלי המוות, שהיו רבים מהם. רמוס וטונקס הסתתרו מאחורי מראה גבוהה, כתף אל כתף, מחושבים לחלוטין, שוכחים מכל רגש, והפתיעו את אוכלי המוות בקללות מכיוון אותו לא צפו.

אבל הם היו מיומנים לא פחות מחברי המסדר, וגם רבים יותר, ורמוס החל להתעייף. מאחורי מחסה המראה, הוא יכול היה להבחין שאפילו עין- הזעם מתקשה להחזיק את ראשו למעלה.

"מה נעשה?" הוא אמר לטונקס.

היא פתחה את פיה לענות, אך במקום מילים היא פלטה צעקה. קללה חזקה פגעה במראה בקול נפץ, והיא נטתה ליפול עליהם. רמוס התגלגל משם, אך טונקס לא הספיקה לזוז, ופלג גופה התחתון נכלא תחתיה בחבטה מאובקת. היא לא נעה יותר.

רמוס השתעל בעוצמה מפגיעת גל האבק. הוא חש את ליבו מפרפר חזק יותר משחש אותו לכל אורך הקרב כשגחן לצידה. "לא," הוא מלמל לעצמו, "רק לא זה..."

הוא הבחין בקללה שנורתה לכיוונו מאוחר מידי, והיא פצעה את כתפו.

אוכלי מוות זרמו לתוך חדר המראות. עין הזעם צעק משהו.

לפתע הבזק אור עיוור את רמוס, והמראה שמחצה את טונקס הועפה מעליה בתנופה לכיוון הדלת ופגעה בשלושה אוכלי מוות במסכות.

טונקס דחפה את עצמה מהרצפה, מנערת את ראשה המסוחרר.

רמוס הביט סביב בחיפוש אחר השאר, וכשלא ראה אותם, הבין מה עין הזעם צעק- לסגת.

אוחז בזרועה של טונקס, הוא הקים אותה ורץ איתה משם, מתחמק מקללה נוספת שנורתה לכיוונם.

הם נעצרו רק כשרמוס חש שהתרחקו מספיק, מתנשפים קלות.

"את בסדר?" הוא שאל.

"אנחנו חייבים למצוא את הארי," אמרה טונקס, לא מבזבזת זמן, והם התרחקו משם בריצה זהירה.

אבל הם לא מצאו את הארי בקלות, ונתקלו רק באוכל מוות אחד, עובר בזהירות במעבר מצטלב. טונקס שיתקה אותו לפני שהבחין בהם, והם התקרבו אליו ורכנו מעליו. רמוס הסיר את המסכה, חושף את פניו המופתעות של אנטוניו דוחלוב.

"הם התפצלו," הוא אמר בזמן שגררו אותו אל רווח בין שתי מראות והסתירו אותו שם. "יש להם יותר סיכויים למצוא את הארי לפנינו. מזל שהוא מתחת לגלימה."

"כן... מזל," מלמלה טונקס בתשובה, והם המשיכו בדרכם. היא פתחה את פיה לומר משהו נוסף, אך התחרטה.

"רצית להציע את הפרגוד?" שאל רמוס, והתאמץ לא להישמע רציני מידי.

טונקס הנהנה, לא מביטה בו. "אולי... הוא קרא גם לו."

"אולי," אמר רמוס בקול סתמי, והם פנו לכיוון הדלת המובילה אל אולם הפרגוד. בדרכם הם חלפו בין שני מראות גבוהות עם מסגרות כסף, שעמדו קרוב אחת מול השנייה. רמוס הקפיד להשפיל את מבטו כשעבר, לא מעוניין לחזות שוב בחלקים האפלים ביותר של נשמתו. אך טונקס נעצרה מול המראה, מרותקת, וכשהביט רמוס ראה זאב- אדם צהוב עניים לצד אישה רזה עד אימה, עורה ירוק.

הם עמדו והביטו במראה במשך זמן מה, שוכחים את עצמם. טונקס נגעה בעצמה, והאישה הירוקה עשתה כמוה.

"המראה הזו מראה את הצדדים האפלים יותר בנשמתנו," אמר לה רמוס, וזאב- האדם דיבר אל האישה הירוקה.

טונקס בלעה ונגעה בזרועה הירוקה. "קנאה," היא אמרה, ספק לעצמה ספק לרמוס, "זו... תכונה כל כך לא מושכת אצל אישה."

היא עצמה את ענייה כנגד המחזה ואחזה בעצמה. "איך אתה מסוגל להביט בזה בכזו אדישות?"

"אני חי עם הזאב הזה מאז שהייתי ילד קטן," אמר רמוס. מניח את ידיו על כתפיה, הוא סובב אותה לכיוון המראה הנגדית. "ולמדתי לאהוב אנשים למרות המגרעות שלהם. פקחי את ענייך."

היא עשתה כמצוותו בזהירות, כמו מפחדת ממה שתראה, וענייה נפערו כשהבחינה בנערה יפה, חייכנית, בעלת עניים חומות שמחות ושיער חום עבות, שופע, מחייכת אליה לצד גבר צעיר בעל עניים צוחקות.

טונקס חייכה בהפתעה.

"ככה את נראית באמת?" שאל אותה רמוס.

היא הנהנה וחייכה כנזכרת. "אף פעם לא אהבתי את השיער הזה."

"אני חושב שהוא יפיפייה."

טונקס הנדה בראשה, ונדמה היה לו שהיא מסמיקה. "לא, אני מעדיפה וורוד וקצר." לרגע היא הביטה בו וחייכה. צל חודשי המלחמה האפלים נמחק מפנייה לרגע, מותיר אותה עליזה ותמימה כפי שהייתה פעם.

הם התרחקו משם והזוג שבמראה חלקו נשיקה קצרה, לפני שהתמוגגו.

מול ראי ינפתא הם מצאו עוד אוכל מוות. בתחילה לא הבחינו בו וכמעט נתקלו בו, אך הוא היה מרוכז לחלוטין במחזה שנגלה אליו במראה הזהובה, וקול בכי שקט עלה מתחת למסכה הכסופה.

טונקס שיתקה גם אותו, והם המשיכו בדרכם. הם היו במרחק צעד מהדלת המקומרת, החשוכה, כשאור אדום האיר את המעבר וטונקס פגעה ברצפה, דוממת. אך הבל נשימתה המשיך להרעיד את חלקיקי האבק שעל הרצפה.

רמוס סב בחדות לאחור, שרביטו מונף. מעבר לאור הזהוב של מראת ינפתא עמדה דמות קטנה, שפופה, מכוסה בגלימה. יד כסופה, חזקה להפליא, בצבצה מחוץ לה, אוחזת בשרביט.

רמוס התייצב מול טונקס, שרביטו מכוון אל הדמות. "מוזר," הוא מצא את עצמו אומר, "שלא הרגת אותה."

קול מהסס, גבוה, מלמל לרגע מתחת למסכה, ואז אמר לו, "כיוונתי אליך. מעולם לא הייתי טוב בדו- קרב."

"מזל." כדור של אש כחולה נורה משרביטו של רמוס. זנב- תולע צווח בבהלה והרים את ידו הכסופה לגונן על פניו. הלהבה פגעה בפלדה והתפזרה, בלתי- מזיקה.

"אדון האופל גומל לנתיניו ביד רחבה," נהם רמוס, חש זעם ישן מבעבע בו.

זנב- תולע השמיע מן אנחה מתייפחת. "אני לא גאה בכך, רמוס..."

"אתה פשוט פחדן מכדי לעזוב," השלים אותו רמוס, "אני מכיר את הטיעונים שלך היטב, פיטר."

הוא פתח בשטף כישופים וקללות לכיוון דמותו המפוחדת של זנב- תולע, מתקרב אליו בצעדים מדודים, בתקווה לנפץ את זרוע הכסף המגנה עליו. אך היא הייתה חזקה, והדפה כל קללה שרמוס שלח לעברו.

לבסוף הוא הפסיק, וזנב- תולע הציץ לעברו מתוך חריצי המסכה. רמוס כבר לא הכיר אותו.

"אל תבזבז עלי את הזמן שלך, רמוס," הוא אמר בקול שקט, וקול צעדים מתקרבים בריצה חדר לפתע לתודעתו של רמוס. אוכלי המוות התקרבו לשם בריצה מתוך החדר. כמה קללות נשלחו לכיוונו, והוא תפס מחסה מאחורי מראה, ממהר לגרור את גופה הרפה של טונקס למקום בטוח לפני שייצא להתמודד עם אוכלי המוות.

הם היו כמעט תריסר, והוא היה אחד. אך הוא לא יכול היה לברוח- לא כשטונקס מחוסרת הכרה. לכן הוא עמד, גבו אל הדלת, והתכונן להילחם על חיי שניהם. הוא שמח שנפרד מהארי לפני שיצא.

       רמוס...

הוא הקדים את הגעתם של אוכלי המוות בקללות, והצליח להפיל אחד או שניים מהם לפני שהיו מוכנים. אך עד מהרה השיבו אש, ורמוס תפס מחסה. הוא שמע את ראי ינפתא מתנפץ בקול מצמרר. הוא חיכה להפוגה ואז שלח את זרועו מעבר לקצה המראה וירה עוד קללות. כאב בחתך מהקרב הקודם הימם אותו לפתע, והוא סינן בכאב. קללה חזקה פגעה במראה קרובה, זו נפלה על המראה שלו ושתיהן התנפצו על הרצפה. שטף שברי מראה התפזר על הרצפה, נוצץ בהבזקי האור האדומים, הכחולים והירוקים. רמוס היה חשוף.

הוא הביט סביב בקדחתנות בחיפוש אחר מקום מסתור חדש לטונקס. רק לאחר כמה רגעים הוא הבין שהוא הפסיק להיות מותקף- הקרב עבר למקום אחר.

הוא הרים את מבטו בצפייה לראות את שאר חברי המסדר, אך זה נראה כאילו עשרה אוכלי מוות זועמים נאבקים בדבר מה בלתי נראה...

רמוס סינן קללה חריפה. לוקח את טונקס ומניח אותה בין שתי מראות צפופות מאד, הוא תפס מחסה חדש והרים את שרביטו, אך חשש לשלוח קללה אל תוך התגודדות אוכלי המוות המוקפים באורות- מה אם יפגע בהארי?

חוסר האונים שחש הפך עד מהרה לזעם- זעם על הארי על שלא הקשיב לו, וזעם על עצמו, על שלא שמר עליו טוב יותר.

לפתע יד אחזה בצווארו מאחור, והוא חש שהוא נחנק. מעלה את ידיו אל צווארו ומנסה להשתחרר מהאחיזה החזקה באופן מפלצתי, אצבעותיו מצאו משטח חלק וקריר.

"אני מצטער, רמוס," אמר פיטר, ולמרות שלא גמגם ולא בכה, הכאב בקולו נשמע ברור מתמיד. "היית צריך להיות זהיר יותר. עקבתי אחריך במשך כל הקיץ כשעברת בפולו לקלחת הרותחת... ידעת שזה מה שיקרה אם נמצא אתכם."

רמוס חש דם מצטבר בראשו, והוא התאמץ לנשום בזמן שכיוון את שרביטו אל רגליו של זנב- תולע מתחת לזרועו. אך אחיזתו התחזקה ורמוס צעק. כל גופו הלך ונהיה רפוי יותר, ושרביטו נשמט מידו. מבעד לעניים מזוגגות, הוא ראה את המולת הקרב מולו. לפתע הארי מעד מתוך האוויר הדק, גלימתו נתפסה במסגרת מראה קרובה בזמן שניסה לעשות את דרכו לכיוון רמוס וטונקס. הוא פגע ברצפה בין שברי החלומות של ראי ינפתא, ואוכלי המוות עטו אליו כמו זבובים על פגר טרי.

רמוס ניסה לצעוק, לעשות משהו, אך קול פעימות ליבו החריש את אוזניו וניסיונותיו לנשום עלו בתוהו.  אחיזתו של זנב- תולע התחזקה, אבל הוא היסס- רמוס חש את אצבעות הפלדה נעות כנגד צווארו כמתלבטות...

  ירחוני...

הארי הרים את שרביטו בתנועה חדה, ופרץ להבות סגולות שבקעו ממנו הדפו מעליו את אוכלי המוות, אך רק לרגע.

                   רמוס...

...למה הוא מחכה?

רמוס.

דלת הזהב נפתחה בעוצמה ומשב רוח פראי התפרץ לתוך החדר. זנב- תולע צעק כאילו אחזה בו רוח רפאים ושחרר את צווארו של רמוס בבת אחת.

רמוס השתטח על הרצפה, מתנשם בכבדות, והאוויר שמילא את ריאותיו הצורבות היה מלא אבק, ועם זאת, צלול באופן מוזר, כאילו מישהו פתח צוהר אל השמיים הפתוחים מעל בנייני לונדון.

מרים את ראשו במאמץ, הוא מצא את עצמו בלב מערבולת של רוח ואור; קרעי אור מוצקים כמעט התערבלו סביבו והגבילו את שדה ראייתו כמו ערפל פתאומי על החוף.

קם על רגליו, הוא הביט סביב בחיפוש אחר פנים מוכרות.

"הארי!" הוא צעק, אבל קולו נבלע במערבולת. "טונקס!"

הוא לא יכול היה לראות אפילו את הרצפה. הוא הסתכל על ידיו לוודא שגופו נמצא שם בכלל, אך הן נראו לו שונות, זרות- צעירות.          רמוס... רמוס... רמוס...

לרגע הוא עמד במקום, לא בטוח מה עליו לעשות, ואז קיבל החלטה ועשה צעד אחד קדימה.

הערפל כאילו התפזר מעט, והוא יכול היה לראות שוב את החדר, למרות שפיסות האור עוד ציעפו אותו מסביב.

אוכלי המוות נסו משם באימה שרמוס לא הבין. הוא חיפש במבטו אחר הארי, אך לא מצא אותו. טונקס עמדה בקרבת המקום בו הניח אותה. השפעת הקלל פגה, והיא עדיין עמדה בלא- ניע, מביטה בדבר מה על הרצפה לרגליה.

רמוס התקרב והביט גם הוא. זנב- תולע שכב שם, מתפתל כמנסה להשתחרר מאחיזה בלתי- נראית. מסכת אוכל המוות שלו נחה במרחק מה ממנו, בוהה אל התקרה בעניים חלולות, ולצידו הייתה שמוטה יד הפלדה, חסרת חיים ותועלת.

זנב- תולע מלמל לעצמו בקדחתנות, עניו המימיות פעורות באימה. על שפתיו עלו שמות שונים. את רובם רמוס הכיר, והוא לא היה מסוגל לקרוע ממנו את מבטו.

פתאום הוא התגלגל לגבו ותקע את מבטו בתקרה. הוא רעד לפתע באלימות, מנסה לגונן על פניו בגדם ידו, אך לבסוף פלט צרחה וגופו רפה.

"הוא... מת?" שאלה טונקס בשקט.

"אני לא יודע," אמר רמוס והרים את מבטו אל התקרה. החלל הגבוה והחשוך היה מלא צלליות חיוורות, כסופות ולבנות, ששחו באור כחול ערטילאי אשר השתקף בכל המראות בחדר. עשרות- מאות- של פנים צפו שם, מביטות אל העולם שלמטה בעניים חשוכות, חכמות. הוא זיהה כמה מהם. רמוס...

"אתה שומע את זה?" שאלה טונקס, ענייה עוקבות אחרי שלל הפנים הזרות והמוכרות.

"כן," ענה רמוס, שעכשיו הבין מה הייתה התחושה הרעה, המוזרה, שחש במקום מסתורי זה, ומה משך את טונקס לשם. אלה לא היו אוכלי מוות. "את מכירה את התחושה שמישהו מביט בך?"

טונקס הנהנה, וענייה השקועות התמלאו דמעות לפתע. "זה היה הוא כל הזמן הזה. ידעתי שזה היה הוא- הרגשתי את הנוכחות שלו, זו לא הייתה מלכודת..."

"אבל הוא מת-"

"הוא חי. איפה שהוא."

רמוס לא התווכח איתה, כי ידע שזה לא משנה. אוכלי המוות נסוגו באימה מהדי האנשים שרצחו, ושוב, חמקו ללא עונש.

"מעניין איך זה למות," הרהרה טונקס.

"באמת מעניין," אמר רמוס, מביט בה. "אבל עדיין לא הייתי רוצה לנסות."

הם מצאו את הארי באולם הפרגוד. הוא שכב למרגלות הפרגוד, מואר באור הכחלחל שבקע מאחורי הווילון הכבד והבלוי, כתפיו מכוסות בגלימה הכסופה. האור הקיף אותו, מחבק אותו, ופנים לבנות חייכו אליו בעצב לפני שנשאבו אל מאחורי הפרגוד, ביחד עם כל שאר הצללים.

רמוס וטונקס כרעו לצידו. רמוס הניח יד על כתפו והפך אותו אל גבו. הוא הופתע לראות שהעניים הירוקות פקוחות, ושהאור האינסופי, שחמק תחת שולי הפרגוד, משתקף בהן.

"ראיתי את סיריוס," הוא אמר להם, מביט בתקרה החשוכה. "ואת ההורים שלי. שוב."

"אנחנו יודעים," אמרה טונקס בשקט, מסיתה שיערות ממצחו בלטיפה, כמו אימא.

רמוס מצא שאין לו מילים להוסיף למקרה המוזר הזה. היה כל כך הרבה שרצה לדעת ולשאול על אותם מתים, אך שתיקתם נשמרה וסקרנותם דוכאה יחד עם אור השחר הראשון מעל לונדון, כי על שאלות שכאלה איש לא קיבל תשובה מעולם.

____

*דאוס אקס מכינה (Deus ex machina) הוא מונח בלטינית, שתרגומו הוא "אל מתוך מכונה". מונח זה משמש לתיאור מצב בסיפור או דרמה, בו הכותב מכניס לעלילה גורם נוסף, שאינו נובע מהשרשרת הסיבתית העלילתית, על מנת לפתור את העלילה.   (מתוך "ווקיפדיה").

הפרק הקודם		הפרק הבא