האויב האחרון

תודה לכל מי שהגיב (: עוד קצת רקע לפני שנגלה מה קרה להארי...

פרק 7: סודי ביותר

טונקס חיכתה ביחד עם עוד עשרות עובדי משרד הקסמים להגעתה של המעלית, והתקשתה מאד להפסיק לחייך לעצמה. הקוסמים והמכשפות סביבה פיהקו בעייפות של שעת בוקר מוקדמת או שוחחו ביניהם בקולות מהוסים, אבל היא, למרות שישנה רק שעות ספורות באותו הלילה, לא הרגישה עייפה כלל.

אם עין- הזעם היה רואה אותה כעת הוא בוודאי היה נוזף בה על שהיא לא לוקחת את האחריות החדשה שלה ברצינות. אבל היא כן לקחה אותה ברצינות – מאד ברצינות – היא פשוט שמחה שלשם שינוי, בפעם הראשונה בחייה, מישהו מעריך אותה. בפעם הראשונה צירפו אותה לסוד העניינים, חשבו שהיא מספיק טובה וחשובה כדי להיות חלק מהקבוצה, וזה פשוט הרגיש טוב.

היא יצאה מהמעלית בקומה השנייה, מאחורי קבוצה של הילאים וותיקים, ואפילו לא הרגישה מרמור לנוכח הידיעה שהם דנים בפעילויות והחקירות המרגשות שלהם, בעוד לה מחכים על שולחנה הרים של ניירת. אף אחד מההילאים האלה לא היה חבר במסדר עוף החול.

היא צעדה אל התא שלה בצעד קליל, ובדרך הציצה כבדרך אגב לתוך התא של קינגסלי. נראה שהוא נעדר היום; רק מודעות המבוקשים של סיריוס היו שם, נותנות בה מבטים זועפים. היא גיכחה, וכששתי הילאיות התקרבו לעברה מהכיוון השני העמידה פנים שהיא מפהקת. אימא שלה, שהייתה בת הדודה של סיריוס, מאז ומתמיד אמרה שנעשה לו עוול, ושלא יכול להיות שהוא הרג את כל האנשים האלה. היא רק הצטערה שהיא לא יכולה לספר לה שהיא יודעת בוודאות שהוא חף מפשע לחלוטין, ושאתמול היא אכלה איתו ארוחת ערב.

"בוקר טוב, טונקס," אמר לה ריימונד הורקינס, איתו היא חלקה את התא הקטנטן שלה, בעוד היא נדחקת ברווח הצר שבין השולחנות כדי להגיע לכיסא שלה. "אני אוהב את החולצה שלך."

מתחת למדי ההילאים טונקס לבשה חולצת טי בדוגמא של כתמי צבע, שבעצם לא הייתה שום דבר מיוחד. אבל ריימונד תמיד מצא משהו להחמיא לה עליו; הצבע שבחרה לשיערה באותו יום, מה שבחרה ללבוש או איך שהריחה. טונקס שמחה שראש הלשכה, סקרימינג'ר, הטווה כללים ברורים מאד לגבי יחסים רומנטיים בין הילאים בלשכה, כי היא הייתה בטוחה שאם הורקינס לא היה עוקב אחרי החוקים באדיקות כמעט דתית, הוא היה מציע לה לצאת איתו מזמן. היא שמחה שהוא נמנע מלעשות זאת; היא ידעה שלא יהיה לה הלב להגיד לו שהיא לא נמשכת אליו בשום צורה.

הבוקר עבר ללא אירועים מיוחדים. אף פעם לא קרה משהו מיוחד כשזה נגע לטונקס – לעיתים רחוקות מאד הרשו לה ללוות הילאים וותיקים יותר לשטח – אבל היום זה צרם לה במיוחד. איך כל ההילאים האלה יכולים לשבת להם בנחת ולפטפט ביניהם כשהקוסם האפל הנורא ביותר בכל הזמנים מסתובב לו חופשי בחוץ? היא לעסה את עט הנוצה שלה, מביטה בשני הילאים מהיחידה המיוחדת צוחקים יחדיו מעבר למחיצות שבין התאים. נכון שפאדג' טען שאין בעדותו של הארי פוטר דבר, ושדמבלדור תומך בו כי הוא משוגע, אבל זה שהוא היה הבוס שלהם לא אומר שהם צריכים ללכת אחריו בעיוורון. בשיעורים שלו באקדמיה להילאים, עין- הזעם תמיד אמר שהילאי טוב צריך לדעת מתי לציית ומתי לחשוב. אבל נראה שגם בקרב המחזורים הקודמים באקדמיה היא הייתה היחידה שהקשיבה קשב רב בשיעורים של אלסטור מודי.

לקראת השעה עשר הופיע בפתח התא שלהם ג'קסון הייד, הכוכב העולה של היחידה המיוחדת ללכידת קוסמים אפלים. החלק הארי של עבודתם של הילאים כמו טונקס וריימונד היה לעשות את העבודה השחורה של הילאים כמוהו, ושאר זמנם הוקדש לחלימה שיום אחד יוכלו להיות הוא.

בנוסף להיותו הילאי מוכשר בצורה יוצאת דופן, הייד היה גבר נאה במיוחד, שעניו האפורות הפכו זה מכבר למושא הערצתן של עובדות רבות במחלקה. טונקס, שהרבה מהעבודה השחורה שלו נפלה עליה, פשוט שמחה שרוב הזמן הוא היה נחמד למדי, גם אם מעט מתנשא.

"איפה הדו"ח על הרוקחים שסוחרים באבקת עצמות גריפינים?" הוא שאל לאחר ברכה חפוזה מאד.

ריימונד קפץ על רגליו וחל מפשפש בניירותיו במרץ. טונקס, שהדו"ח במקרה נח ליד מרפקה, מסרה אותו להייד ואמרה, "הינה זה. הרשימה מסודרת לפי מקום מגורים."

"עבודה טובה, טונקס," ההילאי אמר לה בחיוך. לפעמים היה נדמה לה שהוא קצת יותר נחמד אליה מאשר להילאים המתחילים האחרים. "כמו תמיד."

טונקס חייכה אליו בחזרה. ריימונד נראה כאילו הוא לא יודע אם הוא צריך לקנא בה או בו. הייד נתן לה חיוך אחרון לפני שהסתובב, ואז עצר בפתאומיות בפתח התא.

"אפשר לעזור לך?" הוא שאל בקור.

"אני מתנצל, נראה שהלכתי לאיבוד."

טונקס הרימה את ראשה למשמע הקול. היא לא הצליחה לראות את הדובר, הייד הסתיר את כל המעבר הצר, אבל היא הייתה בטוחה שהיא תזהה את הקול השקט הזה בכל מקום.

"אני צריך להגיע למחלקה לפיקוח על יצורי פלא."

"לא חשבתי אחרת," הייד אמר בבוז מכוער. הוא זז מהפתח, וכעת היא יכלה לראות את הקוסם איתו הוא דיבר. זה היה רמוס לופין.

טונקס עשתה מאמץ אדיר להיראות כאילו היא לא מזהה אותו, והוא בתורו כלל לא הסתכל עליה, כאילו הם לא נפגשו מעולם. מה הוא עושה שם?

"אתה צריך להגיע לקומה ארבע. שתיים וארבע הם שניהם מספרים זוגיים, אולי לכן התבלבלת."

ריימונד צחק צחוק נבזי. טונקס רצתה מאד להגיד לו לשתוק, אבל ידעה שאסור לה; הרי היא לא אמורה להכיר את לופין.

"אני אלווה אותו," היא אמרה וקמה על רגליה. "אסור למבקרים להסתובב במחלקה לבד."

"את צודקת," הייד אמר בסמכותיות. "כן, תלווי את אדון לופין החוצה, בבקשה."

טונקס נדחקה מחוץ לתא, מתחילה ללכת לכיוון היציאה. רמוס הלך אחריה. היא הסתכלה בו מעבר לכתפה – איך הייד יודע את שמו? – אבל רמוס שלח בה מבט מתרה ולחש בקול נמוך מאד, "אל תסתכלי עלי."

טונקס הסתכלה קדימה, מעט נכלמת. היא שוב הרגישה פרפרים בבטן, כמו שהרגישה בלילה שלפני, כשמודי לקח אותה למפקדה. התחושה לוותה בשילוב של פחד והתרגשות, אך היום היא בעיקר פחדה. אולי היא עברה על אחד מחוקי המסדר מבלי לשים לב, והוא בא לנזוף בה? הוא נראה רציני, אפילו קצת כועס – אולי הוא בא לסלק אותה מהמסדר ולמחוק את זיכרונה?

הם חיכו למעלית מבלי לדבר. טונקס התחילה להזיע. הם נכנסו למעלית והיא לחצה על הכפתור של קומה מספר ארבע. המעלית התחילה לתפס, כשלפתע רמוס הוציא את שרביטו וטפח על לוח הכפתורים. המעלית חרקה ונעצרה.

ידה של טונקס נשלחה אל שרביטה שבכיס גלימתה – היא אומנם הסכימה לתנאי לפיו אם תבגוד במסדר זיכרונה ימחק, אבל זה לא אמר שהיא פשוט תיתן להם לעשות את זה – וחשה גל עצום של הקלה כשרמוס חייך אליה.

"היית בסדר," הוא אמר, "פעלת יפה כשהצעת ללוות אותי. אבל לא יזיק לך לעבוד קצת על כישורי המשחק שלך."

טונקס נשפה, מעיפה קצוות של שיער וורוד שנפלו על פניה.

"הייתי בטוחה שבאת למחוק לי את הזיכרון, או להרוג אותי."

הוא פלט צחוק צרוד. "אני באמת עד כדי כך מפחיד?"

טונקס צחקקה בחזרה. לא, הוא לא היה מפחיד בכלל, עם הסוודר החום והגלימה הארוכה והבלויה. אפילו הצלקות הדקיקות שעל פניו והזיק הכסוף שבשיערו היו די חינניים. עניו זהובות, שהיו עדינות ונבונות, כלל לא היו עניו של מתנקש חסר רחמים.

"רק באתי לראות איך את מתמודדת עם השגרה," רמוס אמר. "בדרך כלל קינגסלי יפקח עליך, אבל הוא לא נמצא היום."

טונקס תהתה במרירות האם יש מישהו שמפקח על כל חברי המסדר, וידעה שכנראה מדובר רק בה.

"זה רק עניין זמני," רמוס אמר, כאילו קרא את מחשבותיה. "עד שתצברי קצת וותק."

טונקס הנהנה, משתדלת לחייך. היא הרגישה שהוא דובר אמת.

"עם מי דיברת מאז אתמול בלילה?" הוא שאל אותה פתאום.

עין- הזעם אמר לה שלפעמים היא תתבקש לשחזר שיחות שניהלה עם אנשים, אבל רק במקרה בו המסדר חושד שהייתה דליפת מידע.

"אף אחד," היא אמרה בהתגוננות, ואז תיקנה את עצמה בחוסר רצון, "רק עם השותף שלי למשרד ועם הייד." כשרמוס נראה מעט מופתע היא הוסיפה, "למה אתה מופתע?"

הוא נראה מעט נבוך. "את מכשפה מאד... חברותית. פשוט הנחתי שיש לך הרבה חברים."

יודעת שכשהוא אומר "חברותית" הוא מתכוון לומר "פטפטנית", היא אמרה בקרירות, "אין לי חברים."

היא מייד הצטערה על הדרך בה דברה, כי רמוס נראה מאד שלא בנוח.

"ובכן," הוא אמר, נוקש שוב על לוח הכפתורים כדי להחזיר את המעלית לפעולה. "זה לא ממש מדויק. יש לך די הרבה חברים, גם אם את לא יכולה להיראות איתם בציבור."

ההערה הזו עודדה את טונקס מאד. היא חייכה אל רמוס והוא חייך אליה בחזרה, רגע לפני שדלת המעלית נפתחה שוב והוא חזר להעמיד פנים, בכישרון רב, שהוא לא מכיר אותה בכלל. אף אחד לא נכנס למעלית מלבד כמה מזכירים, והמעלית המשיכה לעלות כשרק שניהם בתוכה.

"מאיפה אתה מכיר את הייד?" היא שאלה, מנצלת את הרגעים האחרונים שנשאר להם לדבר.

"אני לא, למרות שנראה שהוא מכיר אותי."

ההערה בלבלה את טונקס. "מאיפה הוא יכול להכיר אותך?"

רמוס הסתכל עליה בהפתעה. המעלית התקרבה לעצירה, והוא שוב נראה קצת כועס.

"עין הזעם דווקא אמר שאת הילאית טובה," הוא אמר לה במן חיוך מריר. דלת המעלית נפתחה והוא יצא מבלי לומר מילה נוספת. קוסם אחד נכנס במקומו וטונקס לא יכלה לעשות דבר מלבד לצפות בו מתרחק ונכנס למחלקה לפיקוח על יצורי פלא.

"עולים או יורדים?" הקוסם שאל בקול חורקני.

"יורדים," טונקס השיבה בהיסח דעת, מרגישה מרירות גואה בה. היא ידעה שבמסדר אין דרגות, ושזה לא באמת משנה מה חברי המסדר האחרים חושבים עליה כל עוד דמבלדור רוצה שהיא תהיה במסדר, אבל היא לא יכלה שלא להרגיש תחושת החמצה כשתהתה האם רמוס חושב שהיא לא טובה במה שהיא עושה.

ברגע שחזרה למשרד היא תירצה בפני ריימונד שהיא צריכה ללכת לארכיון בשביל אחד הדוחות שלה. בארכיון הייתה הילאית אחרת; טונקס העמידה פנים שהיא מחפשת דבר מה עד שהיא הלכה, ואז הלכה מייד אל הכוננית של האות ל'. היא נברה בין המגילות עד שמצאה את מבוקשה, התיק הפלילי של רמוס לופין. הרי היה חייב להיות לו תיק פלילי, זו הייתה הדרך היחידה שהייד היה יכול להכיר אותו (ונראה מישהו אומר שהיא לא הילאית טובה).

אך כשהיא פרשה את המגילה היא הופתעה לגלות שלא רשום בה כמעט שום דבר. היו שם רק כמה פרטים אישיים (טונקס התעקבה על שנת הלידה, 1960; הוא היה מבוגר ממנה בשלוש עשרה שנים), אך לא היה פירוט של שום פעילות פלילות. רק פיסת מידע אחת הצדיקה את קיומו של התיק:

סטטוס: אדם זאב.

טונקס חזרה לשולחנה והמשיכה לעבוד כרגיל, כאילו שום דבר מיוחד לא התרחש.

האם פרט המידע הזה היה צריך לזעזע או להפחיד אותה? היא בהחלט הייתה מופתעת – רמוס לא ענה בשום צורה על הסטריאוטיפ של אדם זאב – אבל היא לא חשבה שבאמת יש לה סיבה לפחד. הרי אם רמוס היה זומם לפגוע בה איך שהוא, הוא היה עושה את זה כשהיו לבד במעלית, לא? וחוץ מזה, היא ידעה שדמבלדור לא היה מצרף אותו למסדר אם לא היה סומך עליו בעניים עצומות.

היא הציצה בשעון. פתאום נדמה שהזמן עובר לאט מאד. למרות פיסת המידע החדשה שקיבלה (ואולי אפילו בגללה), כבר לא היה לה סבלנות שהערב יגיע, ואיתו ישיבת המסדר השנייה שלה.

היא יצאה מהמשרד בשעה שבע וחצי, הרבה אחרי שרוב עובדי משרד הקסמים כבר הלכו הביתה. כך זה היה מאז שסיימה את לימודיה באקדמיה – היא בילתה את רוב שעות הערות שלה במשרד. היא אהבה לשמור על התדמית של העובדת החרוצה שאפשר לסמוך עליה, וזה בדרך כלל השתלם. הייד לא היה היחיד ששיבח אותה באותו היום; אחר הצהריים אפילו סקרימינג'ר רמז כבדרך אגב שהיא בדרך המהירה לקידום.

אבל האמת הייתה שפשוט לא היו לה הרבה חיים מחוץ לעבודה. היא גרה בדירת חדר במערב לונדון, אליה הייתה חוזרת בערבים בעיקר כדי להתעמל ולישון. לא היו לה חברים, היא לא יצאה לפגישות רומנטיות, והאנשים היחידים איתם היה לה קשר אמיתי היו הוריה, שגרו בוולש. היא לא שמרה על קשר עם חברים מימי בית הספר או האקדמיה, כי למרות שאהבה להקיף את עצמה באנשים באותן תקופות, לא היה בין האנשים האלה אף אדם שהיא באמת הרגישה שמבין אותה.

היא נסעה בפלו לדירתה, שם היא הספיקה רק להתקלח ולאכול ארוחת ערב חפוזה של שאריות מלפני שני לילות לפני שהיה עליה לצאת לישיבה. משום מה היא הרגישה מאד מודעת למראה החיצוני, והפריע לה שאין לה יותר זמן כדי לבחור את בגדיה ביתר קפדנות. לפני שיצאה היא הספיקה רק להתלבט בין צבעי שיער שונים – וורוד, שחור, חום או בלונדיני – לפני שהחליטה על בלונדיני ארוך וחלק. אך בדרכה אל הרכבת התחתית אספה את שיערה לפקעת גבוה ומרושלת. היא לא רצתה להיראות כאילו היא מנסה להרשים מישהו.

מודי אמר שכדי לצמצם פעילות קסומה מסביב למפקדה הוא מעדיף שהיא תנסה להגיע לישיבות בדרך המוגלגית. לטונקס לא היו תלונות בנוגע לכך, היא אהבה את לונדון המוגלגית. היא נחשפה לקסם הייחודי של העיר דרך אביה ודרך סבה וסבתה, שהיו מוגלגים. היא מאז ומתמיד נהנתה להיבלע בתוך ההמולה הסואנת, אהבה את התחושה שהיא בלתי נראית בתוך הקהל, שהיא יכולה להסתכל באנשים שמסביב בלי שהם יראו אותה. זה היה מרגיע מאד.

היא יצאה מהרכבת התחתית בתחנה המוזנחת שבשולי העיר וצעדה במהירות אל כיכר גרימולד. רק כשהקישה במרץ על דלת בית מספר 12 הבינה שהקדימה בעשרים דקות.

לאחר כמה רגעים נשמע שקשוק המנעולים בצד השני של הדלת והיא נפתחה. סיריוס עמד בפתח, מבטו הזועף מתחלף בחיוך רחב ברגע שזיהה את טונקס.

"תחפושת נחמדה," הוא העיר בעוד היא צועדת פנימה. "הקדמת מאד."

"אני תמיד מאחרת, אז אני תמיד מקפידה להקדים," טונקס השיבה בעליזות. מודי סיפר לה שסיריוס היה בין תומכיה הנלהבים ביותר כשהמסדר הצביע האם לתת לה להצטרף או לא, והיא הייתה נחושה להראות לו שהוא צדק באמון שנתן בה.

"אני מתחיל להבין למה עין- הזעם מחבב אותך כל כך," הוא אמר בעודו נועל שוב את הדלת בתנועת שרביט. "בדיוק סיימנו לאכול, אבל בטח נשאר משהו אם את רעבה."

"כבר אכלתי," טונקס השיבה, למרות שאם הייתה יודעת שהיא מוזמנת לארוחת הערב היא הייתה מוותרת על שאריות האוכל הסיני העבש.

הם חצו את המבואה בשתיקה, ורק כשהיו במדרגות המובילות אל המטבח סיריוס אמר, "לא הספקתי לשאול אותך אתמול – מה שלום אנדי?"

"טוב, אני מניחה," טונקס השיבה, יודעת שהוא מתכוון לאימה, אנדרומדה. "עדיין עובדת בקדוש מנגו. אני מצטערת שאני לא יכולה לספר לה עליך, היא בכתה במשך שבועות כשכלאו אותך. עד היום היא אומרת שאתה לא אשם."

סיריוס נראה כאילו אמונתה של בת דודותו בו, והעובדה שבכתה עליו כשהלך לאזקבן, מעודדת אותו מעט.

הם נכנסו למטבח, וטונקס מצאה את עצמה מחפשת את רמוס בעיניה. היא הבחינה בו מכין בקבוקי יין ומגילות קלף חלקות לקראת הישיבה, וכעסה על עצמה על שרצתה לראות אותו. הוא לא היה שונה מכל חבר מסדר אחר, היא לא הייתה צריכה לקוות בסתר שיהיה שם. היא תירצה את ההתנהגות הזו בפני עצמה כמבוכה; היא לא ידעה האם היא צריכה לספר לו שהיא גילתה שהוא אדם זאב או לא.

לשמחתה הצורך המיידי להתעמת עם רמוס נחסך ממנה, כי סיריוס רצה להציג בפניה את ג'יימס ולילי פוטר, שהיו הנושא המרכזי של הישיבה בערב שלפני. האמת הייתה שטונקס לא באמת הבינה איך בדיוק הם נשארו בחיים ואיך הם נזכרו בחייהם הקודמים אחרי ארבע- עשרה שנים, כי בערב שלפני הייתה כה נרגשת מהצטרופתה למסדר שהיה לה קשה מאד לשים לב לישיבה, אך היא הניחה שזה לא הזמן לבקש הבהרה של העובדות. ג'יימס פוטר נראה כמו אדם נחמד מאד, וכך גם אשתו, אפילו שרגע אחרי שסיריוס הציג אותה בפני טונקס היא כבר לא הקשיבה לשיחה. טונקס לא האשימה אותה שהיא כל כך מוטרדת ולא מורכזת; זה בטח לא היה קל לחזור מהמתים, בטח כשיש אי שם נער בן חמש עשרה שנשאר מאחור.

"אימא שלי תמיד אמרה שאני אהיה הילאי טוב," ג'יימס אמר לאחר שהתרשם מהעובדה שטונקס הילאית. "היא אמרה שזאת תהיה העבודה המושלמת בשבילי אם ישלמו לי כדי להתרוצץ ולהטיל קללות על אנשים, כי נראה שזה הדבר היחיד שאני עושה בבית הספר."

טונקס צחקה. מזווית עינה היא ראתה את רמוס משוחח עם חברת מסדר שזה עתה נכנסה, וטונקס לא זכרה את שמה. היא רצתה, ובאותו הזמן פחדה, שהוא יצטרף לשיחה שלהם.

"האמת היא שאני ניסיתי להתקבל לאקדמיה," סיריוס סיפר לטונקס. "אבל לא עברתי את המבחנים הפסיכולוגיים. אמרו שאני לא אמין. אמרתי להם שילכו לעזאזל, זה לא כאילו הייתי צריך את הכסף. השקעתי את הזמן שלי במסדר במקום."

באותו הרגע עין- הזעם צלע פנימה, ומייד התחיל לתחקר את טונקס על ההתנהלות שלה ביום הראשון שלה כחברת מסדר.

"היא בסדר גמור, אלסטור," רמוס התערב פתאום בשיחה אחרי שטונקס חזרה באוזניו של מודי בפעם השלישית שלא, היא לא דיברה עם אף אחד, ולא, אף אחד לא חשד בה.

עין- הזעם נהם משהו, לא נראה מרוצה במיוחד (אבל הוא אף פעם לא נראה מרוצה), והתיישב בכיסא סמוך כדי לשתות מהבקבוק שלו. טונקס שמה לב שהשעה כמעט תשע, וכל חברי המסדר, שטפטפו פנימה בזמן ששוחחה עם עין- הזעם, תופסים את מקומותיהם.

היא התיישבה בין סיריוס לבין מודי והסתכלה כיצד רמוס מטיל לחש אטימה על הדלת. היא למדה בהרחבה על אנשי זאב במהלך לימודיה באקדמיה, ראתה תצלומים ותרשימים רבים שלהם ושל החיות אליהם הפכו, והיא הייתה חייבת לומר שרמוס לופין לא דומה לאף אחד מהם. הוא היה זקוף, מגולח, ואפילו שבגדיו היו ישנים הם היו נקיים ומכובדים למראה. לא היה בו זכר לאדם הזאב עליה לימדו אותה, שהיה פראי ומטונף, חי בשולי החברה ולא אהב דבר מלבד אלימות. רמוס נראה כאילו הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב.

דמבלדור הופיע והישיבה בדיוק עמדה להתחיל – טונקס ישבה זקופה, מוכנה להקשיב בריכוז הפעם – כשקוסם עלוב למראה התפרץ לישיבה. לאחר כמה רגעים של קוצר נשימה, תוך שדמבלדור וסיריוס מאיצים בו לדבר, הוא קרא, "סוהרסנים!"

לרגע שררה שתיקה רועמת, ואז כולם התחילו לדבר בבת אחת. עין- הזעם נהם, עינו מתגלגלת בארובתה במהירות מסחררת. טונקס לא בדיוק הבינה מה קורה.

"שקט!" קולו של דמבלדור רעם. כולם השתתקו. "מנדנגוס, הסבר את עצמך!"

"שמתי עין על א'ילד כמו ש'מרת, דמבלדור," הקוסם העלוב אמר, פוכר את ידיו בעצבנות ברורה. הוא עדיין הזיע מאד, ולא רק בגלל שרץ. סיריוס הסתכל עליו במבט שהיה יכול לנקב חורים בבשרו. "'בל אז... טוב, צצה איזה עיסקה, ו..."

"אתה עזבת אותו לבד?" סיריוס אמר בקול שקט ומפחיד מאד.

"זאת 'זדמנות של פעם בחיים!" מנדנגוס התגונן, ובכך הפליל את עצמו. "'בל זה לא כאילו הוא באמת היה צריך 'תי, נכון? באו סוהרסנים והוא הרחיק 'תם בלי בעיה – "

"על איזה סוהרסנים אתה מדבר?!" סיריוס התחיל לצעוק. מנדנגוס התכווץ. "אני נשבע, מנדנגוס, אם שיערה מראשו של הילד הזה נפגעה – "

 "הארי ביצע קסם?" דמבלדור נכנס לדבריו בקול, פונה אל מנדנגוס, שנראה כאילו הוא לא יודע ממי הוא צריך לפחד יותר.

"כ- כן. לא ראיתי, 'בל פיגי אמרה שהוא הטיל פטרונוס – "

דמבלדור לא היה מעוניין לשמוע את המשך הסיפור, אלא התחיל לחלק הוראות: "ארתור, לך למשרד ותברר מה שתוכל על המקרה הזה. אין לי ספק שהם מתכננים לשלוח לשם נציג לבירור השימוש בקסם על ידי קטין. סיריוס, תכתוב להארי ותאמר לו שישאר בתוך הבית ויהי מה. סוורוס, תראה מה אתה יכול לגלות על מי ששלח את הסוהרסנים. רמוס, לך לדרך פריווט ותראה אם תוכל לגלות משהו על מה שקרה. גם אני הולך למשרד הקסמים. מנדנגוס – " הוא נתן בקוסם העלוב מבט בוער. "חכה לי כאן עד שאחזור."

נראה שמנדנגוס משתוקק שהאדמה תבלע אותו, אבל לא העז להפר את פקודתו של דמבלדור. בינתיים סנייפ כבר נעלם, וסיריוס הלך לשרבט הודעה דחופה להארי. ג'יימס פוטר עמד ליד השולחן, נראה אבוד. אשתו כמו קפאה. טונקס הרגישה רע בשבילם; בנם הותקף והם לא יכולים לעשות דבר מלבד לצפות באנשים אחרים מנסים לעזור לו.

היא הקיצה משרעפיה כשעין- הזעם תקע אצבע במותנה.

"טונקס, את עם לופין," הוא פקד עליה, "לכי עכשיו!"

טונקס הנהנה ומבלי לחשוב רצה מחוץ למטבח ובמעלה המדרגות. היא הבחינה ברמוס במבואה וצעקה לו לחכות לה. הדיוקן של גברת בלק התעורר והתחיל לצעוק, אבל בשלב זה ההמולה במפקדה הייתה כה רבה שאף אחד לא עצר להשתיק אותה.

"את איתי?" רמוס שאל בעוד הוא פותח את המנעולים שעל הדלת בזריזות. טונקס הנהנה בעודם צועדים אל מפתן הדלת. "יופי, תני לי יד."

טונקס אחזה בידו מבלי לחשוב. מייד לאחר מכן הוא התעתק, מושך אותה איתו.

אם התעתקות רגילה הייתה חוויה קשה ולא נעימה בשבילה, התעתקות לצד מישהו אחר הייתה גרועה עוד יותר. היא הרגישה כאילו זרועה עלולה להתנתק בגופה מעוצמת המערבולות, וכשהם הופיעו שוב באוויר הלילה רגליה כשלו והיא נפלה על רמוס.

"שקט," הוא לחש לה לפני שהספיקה להתנצל על המגושמות שלה. "יכול להיות שמשרד הקסמים כבר פה."

אבל הוא טעה. בעוד הם תרים את השכונה המוגלגית השקטה, אוחזים בשרביטיהם בתוך הכיסים שלהם וחומקים מאלומות האור של מנורות הרחוב, הם הבינו במהרה שמשרד הקסמים לא שלח אף נציג לבדוק מה סוהרסנים עשו באמצע שכונה מוגלגית. הם גם לא מצאו שום סימן למאבק כל שהוא שהתחולל, רק שלולית לא נעימה של קיא באחת הסימטאות.

"יש אנשים שזאת התגובה שלהם לסוהרסנים," רמוס אמר כשהם יצאו מהסמטה. "אבל זה לא ממש אומר כלום."

"אבל מה יש לסוהרסנים לחפש פה?" טונקס שאלה בקול שקט בעודם צועדים באמצע הרחוב הריק. נראה שאנשים הולכים לישון מוקדם באיזור הפרברי הזה, כי בבתים כמעט ולא דלקו אורות. "משרד הקסמים אמור לחשוב שסיריוס בטיבט, אז לא יכול להיות שהם שלחו אותם כי הם חשבו שהוא פה."

"ובמקרה הם נתקלו בהארי? זה צירוף מקרים מוזר מידי," רמוס אמר. "לא, מישהו שלח אותם הנה כדי לתקוף אותו, אין לי ספק בכך."

"אתה חושב שזה- שאין- לנקוב- בשמו מאחורי זה?" טונקס שאלה במתח.

"אני לא אתפלא," רמוס אמר בקול קודר. הוא נעצר לפתע מול אחד הבתים, שם אור בודד דלק באחד החלונות בקומה העליונה. לאור המנורה שמעל הדלת טונקס הבחינה במספר הבית – 4.

"כאן הארי גר," רמוס הסביר בעודו משתופף למרגלות גדר הבית הנגדי. טונקס הצטרפה אליו בתצפית על הבית. "אנחנו מוציאים אותו בקרוב, אבל יכול להיות שבימים הקרובים עדיין תצטרכי לעזור לנו במשמרות עליו."

טונקס הנהנה בנכונות. "זה החדר שלו?" היא שאלה, מצביעה על החלון בו דלק האור.

רמוס הנהן והם שקעו בשתיקה. טונקס תהתה כמה זמן יצטרכו לחכות שם, אבל לא שאלה. היא לא התכוונה לתת לרמוס עוד סיבות לחשוב שהיא הילאית גרועה.

הם המתינו זמן ארוך מאד לדבר מה שלא התרחש. רמוס סקר את הרחוב ואת הבית בריכוז, כאילו היה משוכנע שכל רגע משהו יקרה. טונקס התרשמה מיכולת הריכוז הבלתי נדלית שלו.

"אז, אמ..." היא פתחה אחרי מה שהרגיש כמו שעות. לא היה לה שעון, אבל הלילה הפך להיות קר, מה שגרם לה לחשוב שהשעה מאוחרת מאד.

רמוס הסתכל לעברה. פיה התייבש. מה היא בדיוק תכננה לומר לו? "אז גיליתי שאתה אדם זאב, אתה מצליח להסתיר את זה יפה, כל הכבוד"?

"גילית מאיפה החבר שלך מכיר אותי?" הוא שאל, ושוב התעוררה בה ההרגשה שהוא יכול לקרוא את המחשבות שלה.

"הוא לא החבר שלי," טונקס השיבה. "אבל כן, הבנתי. הייתי צריכה להבין את זה כשאמרת שאתה צריך להגיע למחלקה לפיקוח על יצורי פלא."

"זה יתרון משמעותי בשביל המסדר, תמיד יש לי תירוץ ללכת למשרד הקסמים," רמוס אמר, מנסה להתלוץ ולהפוך את האווירה לקלילה יותר. טונקס השמיע גיחוך מאולץ, מתאמצת לעזור לו.

"את יכולה לבקש מעין- הזעם לצוות אותך עם מישהו אחר בפעם הבאה," הוא אמר פתאום, לא מסתכל עליה. "אני מבטיח שאני לא אעלב."

"אל תהיה אידיוט," טונקס השיבה מייד. "אני לא מפחדת ממך או משהו כזה."

רמוס הנהן. באפלה היה קשה לראות את פניו, אבל טונקס חשבה שהוא מחייך לעצמו בעצב. לרגע היא חשבה שאולי היא צריכה להרחיב, לספר לרמוס שהוא לא דומה כלל לאנשי הזאב אחריהם ההילאים רדפו בדרך כלל, שהוא ג'נטלמן וקוסם טוב יותר מרוב הקוסמים שהיא הכירה, אבל היא עצרה את עצמה. אימא שלה תמיד הייתה אומרת לה שלפעמים פחות זה יותר. במקרה הזה טונקס הרגישה שזה נכון; כל מה שרמוס בסך הכל רצה לשמוע היה שאין לה בעיה להתלוות אליו למשימות מסדר.

"הוא לא זז," הוא אמר פתאום. טונקס, שהייתה שקועה במחשבות אחרות, ביקשה ממנו לחזור על דבריו.

"הוא לא זז," הוא אמר שוב, קם על רגליו בקפיצה. "בדרך כלל הוא הולך מסביב לחדר ואפשר לראות את המנורה מרצדת. אבל הוא לא הלך מאז שהגענו לפה."

"אולי הוא נרדם?" טונקס שאלה, קמה גם היא על רגליה.

"אולי, אבל זה לא סביר. הוא בדרך כלל ישן בימים. חכי פה."

טונקס צפתה ברמוס חוצה את הכביש בזריזות וקופץ בקלילות מעל גדר בית מספר ארבע. היא צמצה את עיניה כדי לעקוב אחרי דמותו באפלה; היא הצליחה לראות אותו מציץ בזהירות לתוך החלונות בקומה הראשונה ואז פונה אל העץ שעמד בקרבת הבית. בקלילות מפתיעה הוא טיפס על הגזע ונעלם בין הענפים. לאחר כמה רגעים היא ראתה אותו מציץ לתוך החלון בחדר המואר, ואז מדלג פנימה. היא הייתה חייבת להודות שהיכולות האלתטיות שלו לא היו מביישות כמה מההילאים הוותיקים הטובים ביותר בלשכה.

לאחר כמה דקות מתוחות מאד רמוס יצא כלעומת שבא וחזר אל המקום בו טונקס עמדה בריצה קלה.

"הוא לא שם," הוא אמר בקול טעון מאד, מתנשף קלות.

"אולי הוא יצא לרגע מהחדר – "

"לא. כל הדברים שלו נעלמו, כולל המטאטא והתנשמת שלו. הוא עזב. תישארי פה למקרה שהוא יחזור, אני הולך לדווח למסדר."

בלי שום גינוני פרידה הוא התעתק משם. טונקס נשארה לבד ברחוב הדומם. המקום לא מצא חן בעיניה, הכל היה שקט מידי.

לפתע הממטרות בכל הרחוב החלו לפעול. טונקס חזרה למצב כריעה, אוחזת בשרביטה בכיס הז'קט שלה, והתכוננה למארב ארוך. הייתה לה תחושה שאם הארי פוטר עזב מרצונו, הוא לא עומד לחזור למקום הזה בקרוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא