מתוסבך

"ערן, קום." יד עדינה נענענה אותו קלות. "קום, יש לך בית ספר."

ערן פקח את עיניו וראה את אמא שלו מעליו. 

"עוד חמש דקות." הוא נאנח והסיט שיער מזיע מעיניו. 

"בדיוק חמש דקות!" אמרה אימו ויצאה. 

ערן חייך לעצמו חיוך קטן. הוא צריך להתרגל למציאות החדשה. 

הוא נמרח ועד כמה דקות במיטה וקם. הוא היה רענן ושמח. הוא הציץ בנייד שלוכדי לראות אם ליאור שלחה לו הודעה, ואז קפא. הוא נזכר באתמול... איך שהיא הלכה עם עומר לסרט וחזרה מוטרדת וברחה מהבית שלו ככה...

לעזאזל! 

ערן לפת את שערו ונשף דרך שיניו. למה שום דבר לא מצליח לו? 

"ערן, קמת?!" נשמע קולה של אימו קורא. 

"כן!" הוא קרא. 

לשלוט בכעס, הוא חשב. לא להתפוצץ, להירגע....

הוא נשם כמה נשימות עמוקות והתלבש. הוא יצא מהחדר וירד למטה עם הילקוט. 

אימו, אדם ושיר ישבו סביב השולחן ואכלו ארוחת בוקר. 

"בוא, תצטרף," אמרה אימו בחביבות. 

"לא, אני מאחר - " הוא החל לומר. "רק רגע, איפה שיר ואדם ילמדו עכשיו?"

"רשמתי אותם לבית הספר שלך. שב, הלימודים מתחילים עוד חצי שעה."

ערן התיישב. הוא הביט אל אדם ושיר. 

"אתם בחטיבה בכיתה ח', נכון?" 

"כן, קטינים," ענה אדם. 

"אני לא רעב," אמר ערן. "וקבעתי עם כמה חברים - "

"יש לך חברים?" אמר אדם בפליאה מעושה. 

"שתוק. ביי. אני הולך." ערן קם ופנה לצאת. 

"רגע, ערן!" קראה אימו. היא ניגשה אליו ונשקה ללחיו. "שיהיה לך יום טוב!"

ערן חייך. "ביי! אני מקווה שאדם ושיר יודעים איך להגיע לבית הספר!"

והסתלק. 

בחוץ, הוא שוב חשב על ליאור בעודו מגלגל ברגלו אבן על המדרכה. 

"הי!" הוא שמע קול עליז. הוא הסתובב וראה את ליאור. 

"ליאור!" חייך. "מה נשמע?"

"הכל טוב." ליאור החלה לצעוד לצידו. 

"תשמעי, מצטער שהייתי גס רוח אתמול, הייתי עייף ומבולבל ו..."

"מישהו עשה לך החלפת אישיות?" בררה ליאור בגבה מורמת.

ערן צחק. "אז איך היה בסרט?"

ליאור קימטה את מצחה. "בסדר. די משעמם. עומר לא טיפוס מעניין."

"די אהבל, לא?" עלץ ערן. 

"אבל נחמד." משכה ליאור בכתיפיה. 

"זה היה דייט?" לא התאפק ערן.

"ממש לא," ענתה ליאור בנחת. 

"אני חושב שהוא חושב שכן."

"שיחשוב."

"את מוזרה."

"תראו מי מדבר!" 

הם הגיע לבית הספר. ערן פזל אל ליאור השלווה. 

היא תהיה שלו. 

היא תהיה. 

הוא צריך לעשות צעד. 

מהר. 

לפני שמישהו אחר ייקח אותה. 

"את באה אליי היום?" שאל. 

"אם אתה מתעקש."

הוא חייך. 

ערן צחק עד שכאבה לו הבטן. 

"את לא נורמלית," נאנק. 

"סתום." היא חייכה. 

הם ישבו על המיטה בחדר שלו, סמוקי פנים מרוב צחוק ומתנשפים.  ערן הביט בה, בחיוך שלה, בשפתיים שלה. 

היחידה שמבינה אותו. 

שעוזרת לו. 

שאכפת לה ממנו...

"ליאור, אני יכול לומר לך משהו?" שאל ברצינות.

"אוי, לא!" אמרה ליאור בייאוש. 

ערן הבליע חיוך. "לא, באמת."

ליאור משכה בכתיפיה. 

ערן הביט בה כמה שניות. הוא לא ידע איך להתחיל. 

"אני..." 

היא הביטה בו, מתוחה. 

הוא רכן אליה. 

"אני..." הוא בלע רוק ולחלח את שפתיו. לעזאזל איתו! שידבר כבר!

הוא תפס בפנים שלה והצמיד את השפתיים שלו במהירות לשפתיים הרכות שלה, שהיו פשוקות בהפתעה.

הפרק הקודם