זיכרונות אבודים

בפעם החמישית לאותו שבוע, היתעורר הארי בבית החולים.

שתי מיטות ממנו שכבה ג'יני. הארי ידע שהוא והיא נשואים, ושיש להם ילדים והכל, אבל... זה לא היסתדר לו. הוא לא הרגיש את זה.

“או, היתעוררת. הארי, חדשות טובות. סיימתי. השיקויי הזה יחזיר לך את הזיכרון” אמרה הרופאה ונתנה לו בקבוקון זהבהב . “אתם יכולים להיכנס”.

רון, הרמיוני ג'ורג' שני אנשים זקנים ג'ינג'ים שלושת ילדיו ודאדלי נכנסו ונעמדו סביב מטתו. הארי פתח את הבקבוק, ושתה חמישה לגימות רצופות.

לנוזל לא היה אומנם טעם, אך הוא שרף את גרונו של הארי וגרם לו לעוות את פרצופו.

הארי הביט ישר, בין כתפו של רון לבין כתיפה של הרמיוני, והיתמקד בנקטדה על הקיר.

הבזק אור לבן, אור ירוק, צרחה, אבל הפעם זה לא נגמר שם.

הארי ראה את עצמו בתור ילד נכנס לראשונה להוגוורטס, הוא ראה את עצמו כובש את מצנפת המיון, נלחם בצמח מתפס, הורג את קוויל, עולה לשנה השניה שלו, נלחם בוולדמורט שוב... ופיתאום הוא זכר. הוא זכר את כל השמות, הפרצופים, את הסכנות, הפחדים, הרעיונות, הדברים המופלאים שעשה. 

ואז הוא ניזכר בג'יני.

הארי קפץ מהמיטה, ורץ למיטתה של אישתו.

“ג'יני? ג'יני, את שומעת אותי?? ג'יני?!?!”.

לא היה הכפאת לו מכולם.

לא היה הכפאת לו שהם רואים אותו בוכה.

לא היה הכפאת לו כלום. 

רק שג'ני תתעורר..

ואז פיתאום הוא שמע גניחה, והיא היתעוררה.

“הארי?” היא אמרה בקול קלוש. “איפה אני?”.

היא הבכינה בהארי הבוכה, היתיישבה וחיבקה אותו חזק.

היא כמה מהמיטה, וניצמדה אליו כמה שיותר. היא לא רצתה להיתנתק ממנו יותר. היא רצתה שהוא ישאר איתה לעד. שלא יקרה עוד אסון. שלא יפרידו בנייהם יותר לעולם. 

מישהו משך בחולצתו של הארי, ופנים קטנים ביצבצו בינייהם. משפחת פוטר ישבה יחד, והיתנחמה. הם ידעו שהסכנות לא חלפו, אבל הינה הם, והארי כבר לא רצה לדעת איך ג'יני לא מתה, או איך זה שזיכרונותיו חזרו, או למה הוא זיהה את דאדלי.

כל מה שידע זה שהדבר החשוב לו יותר מכל היא משפחתו.

זאת שאבדה ואיננה, וזאת שאיתו.

הסוף

הפרק הקודם