"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

טוב. הנה הפרק השמיני. 

הפרק הזה הוא תחילת הסוף למעשה, והוא אמור להנחית אותנו בנקודה אליה רציתי להגיע בסופו של דבר.

גם אם הדברים נראים משונים עכשיו, בסוף יתקבלו תשובות להכל.

פרק שמיני: הסוד של משפחת הייד:

הרמיוני יכלה רק למצמץ בהלם כשראתה את מורה השיקויים שלה לשעבר, שעד כה הייתה בטוחה שהיה אחד מקורבנות המלחמה, מתיישב בכסא מול ג'יני ומסדר את גלימתו. הוא הסתובב לג'ונסון ובקול שקט, קטיפתי ביקש- "תשאיר אותנו לבד, בבקשה. לג'ינברה ולי יש הרבה על מה לדבר."

"בוודאי," המרפא השיב ופנה לצאת מהחדר, "הם באים לבדוק את האגף כל עשרים דקות. כדאי שלא תהיה כאן בביקורת הבאה שלהם, סוורוס. הם לא יאהבו את זה."

והוא יצא מהחדר.

הרמיוני ידעה כי הוא עוד בטווח שמיעה, לפחות בדקות הקרובות. הזיכרון הזה היה הופך ללא משמעותי בעליל אם היה פשוט עוזב את החדר לגמרי. לכן היא נותרה על מקומה, מקשיבה.

"את בסדר, ג'ינברה?" שאל סנייפ כעבור מספר שניות, "איך הם מתייחסים אלייך עכשיו?"

מבטה של ג'יני היה קודר מאד, "כמו שהיית מצפה," קולה נשמע סרקסטי, וכמעט מאשים, מה שהפתיע את הרמיוני. ג'יני לא הייתה מעולם טיפוס ציני בצורה כזו. "הופקינס אומר שאני שואלת יותר מדי שאלות. הוא לא מספר לי כלום..."

סנייפ המהם, "זה לא מפתיע. כשזה באמת יהיה חשוב, הופקינס יזרוק אותך לכלבים."

"ושאקלבולט?" שאלה ג'יני, "הוא לא יכול לעשות משהו?"

"שאקלבולט הוא חסר תועלת לחלוטין," ענה סנייפ, "וגם אם זה לא היה המצב, אני בספק אם הוא היה באמת יכול להזיז משהו. שר או לא שר, יש דברים שאתם הוא לא היה רוצה להתעסק."

הרמיוני הקשיבה לשיחה, מבולבלת. עד כה היא לא הצליחה להבין יותר מדי מה קורה.

"שרלוט והומברט הייד לא יודעים שאני צופה בהם," אמר סנייפ לאחר זמן קצר, והרמיוני מצדה הרימה גבה, מקשיבה בתשומת לב רבה, "אבל אני לא סומך על זה. במוקדם או במאוחר אני אצטרך לפעול בגלוי, והסבלנות שלי לגבי העניין הזה פוקעת מהר מאד," הרמיוני שמה לב לגל של רגש שעבר בסנייפ לפתע, על פי הבעת פניו. היא לא ידעה כיצד לפענח את זה.

"זה ברור לי," ענתה ג'יני, ולאחר כמה דקות הוסיפה, "אני צריכה שתוציא אותי מכאן, סוורוס. אני לא אצליח להגיע לשרלוט כשאני פה בפנים. אני חייבת," ג'יני הדגישה, גופה נוטה קדימה, "שתוציא אותי מכאן."

סנייפ הנהן בקצרה, לפני שקם על רגליו, "ואת תצאי. בקרוב."

הוא לא אדם שיפר את הבטחתו.

ג'יני ידעה זאת. "אני צריכה שתדבר עם סטלה," היא המשיכה, והרמיוני רשמה בפניה את ההערה הזו. סטלה, הרשמת שביקרה את משפחת הייד? איך היא מכירה אותה?

"תדבר אתה, היא בוודאי יודעת משהו. היא התגוררה אתם במשך חודש שלם, קשה לי להאמין ש..." כאן היא הפסיקה, וידיה החלו לרעוד, "אני חייבת לדעת מה קרה לה."

הרמיוני כווצה גבותיה בבלבול.

"בסדר," סנייפ השיב, ונראה שמבחינתו הביקור הקצר הזה סוכם, "אני אחזור לבקר אותך בעוד מספר ימים. את צריכה לאכול, ג'ינברה. את רזה מדי."

ג'יני הנהנה לאישור, לפני שחזרה על בקשתה. "תדאג לדבר עם סטלה. תשאל ותברר מה היא יודעת. אם לא, תנסה להשיג מידע דרך הומברט הייד, אולי הוא יוכל לעזור במשהו."

סנייפ המהם, והסתובב לעזוב.

"סוורוס..." ג'יני אמרה בקול שקט, והוא נעצר במקום, לא מסתובב להביט בה.

"אני אמות ואהרוג בשבילה," אמרה ג'יני, והפעם קולה היה יציב, "ושרלוט יודעת את זה."

ועם המלים האלה חשה הרמיוני תחושת שאיבה, כאילו העולם מתהפך ומושך אותה כלפי מעלה.

הרמיוני השתנקה כשמצאה את עצמה שוב בביתה, לאחר שנזרקה החוצה מהזיכרון, ההגיגית מולה.

ההילאית מצמצה, מתנשפת, מנסה לעכל את האינפורמציה החדשה שנפלה לחיקה. התגלית הראשונה של הערב- סוורוס סנייפ חי. היא לא הבינה איך? היא זכרה כיצד הארי ורון צפו בפרפורי הגסיסה שלו לאחר נשיכותיה חסרות הרחמים של נגיני. אבל בזיכרון הוא הופיע, מבוגר יותר ועומד על רגליו! הרמיוני גרדה את מצחה, עיניה מתרוצצות בחדר, מנסות להבין מה ואיך. איפה הוא היה עד עכשיו? איך יכול להיות שאיש לא ראה אותו? ומה הקשר שלו לג'יני? הם נראו שמסתדרים טוב, ושניהם שמעו והיו מעורבים עם משפחת הייד.

תגלית שנייה, שהייתה קשורה לראשונה כנראה... אין ספק שג'יני שמעה והכירה את בני הזוג, ואת שרלוט במיוחד; אך לא נראה כעת שג'יני רצתה לפגוע באישה... היא אמרה שהיא מוכנה למות ולהרוג בשבילה? איך השתיים היו קשורות? שום דבר מזה לא הגיוני.

'סטלה...' חשבה הרמיוני לעצמה. ג'יני הדריכה את סנייפ לדבר עם סטלה. אם נתעלם מהעניין הזה, שמוזר בפני עצמו (סוורוס סנייפ מקבל הנחיות והוראות ממי שהוא לא דמבלדור? ועוד מאחת מתלמידותיו לשעבר? הרמיוני תצטרך לחקור את האינטראקציה ביניהם), ג'יני האמינה שלסטלה יש את כל התשובות. הרמיוני תצטרך גם היא לפנות אליה.

הצרה היא- איך הרמיוני אמורה להשיג את התשובות, שהיא לא יודעת אפילו מהן השאלות?

ההילאית נכנסה למשרד בסערה, חולפת על פני מקברייד במסדרון.

"מקברייד! למשרד שלי מהר!" היא קראה בקול, והוא עזב את עמדת הקפה עם המכשפה שאתה דיבר באותו רגע, כדי להיכנס אחר הרמיוני לחדר.

היא השליכה את תיקה על השולחן, מסירה את המעיל ומעבירה יד בשערה. "משהו חדש, בוס?" שאל מקברייד.

"שב," הנחתה הרמיוני, והוא עשה כן.

מיד החלה ההילאית לגלול בפניו את כל הסיפור. הביקור לקדוש מנגו, הפגישה עם ג'ונסון ומסעה בהגיגית.

"אני חייב להודות, כל העסק הזה ביזארי ברמות נדירות," השיב מקברייד לאחר שסיימה את הסיפור.

הרמיוני נאנחה והנידה ראש. היא אז נגשה אל הארון, פותחת אותו. "כאן יש את ההעתקים של התיק, נכון?" אותם העתקים שמורים שאליהם ג'יני לא הגיעה.

מקברייד אישר.

היא אתרה את קופסת העץ שידעה שהכילה מסמכים רבים, בתוכם גם ערימה שלמה של מסמכיה של סטלה,והטיחה אותם על השולחן, מעיפה מעט אבק הצידה.

"אנחנו הולכים לעבור על כל המסמכים האלה, ולראות אם יש בהם משהו שישפוך קצת אור על מה שקורה כאן," היא אמרה.

מקברייד נעץ בה מבט, ולאחר דקה כתפיו צנחו והוא הנהן. במהרה, השניים החלו לעבור על המסמכים, מפזרים אותם ומעיינים בהם, מנסים לראות אם משהו בשגרת חייהם של בני הזוג הייתה משונה או מעוררת חשד.

"כפי שחשבתי," אמר מקברייד כעבור דקות ארוכות לאחר עיון במסמכים, "היא נראית מעוניינת יותר בהומברט הייד מאשר במחקר שלה."

הרמיוני גם שמה לב לכך במסמכים שעליהם עברה. "בוקר ה-15 במרץ..." היא מקריאה, "הומברט הייד יצא לעבוד מוקדם בבוקר, ואשתו נותרה לטפל בבן הקטן. היא מנסה להראות או ליצור רושם של קוסמת-בית נאמנה, וחייה די סטנדרטים..." היא גיחכה לעצמה והמשיכה לקרוא.

במסמך הבא צוינו לטובה פרויקטים סביבתיים שבהם השקיע הומברט, ובמשימה חשובה שאליה נחשף – "בן מוגלגים פוצץ אולם התעמלות במה שנראה כתאונת קסמים, ושניים מחבריו לספסל הלימודים בבית הספר המוגלגי שבו למד כוסו בצבע איזמרגד שמנוני. לא משהו מוזר יותר ממה שהומברט הייד נתקל בו בעבר", כתבה סטלה באחד מהימים.

הרמיוני הגיעה למסמך נוסף- "היום, ה-5 באפריל, היה יום מיוחד. קרובי משפחה ומספר חברים של הומברט הייד הגיעו לחגוג את יום הולדתו. מבקריו של הייד היו נלהבים. האירוע נחגג במספר נאומים של חבריו, ולאחר מכן אכלו החוגגים את ארוחת הערב," לכאורה, סתם ערב נוסף בבית המשפחה. "כעבור מחצית השעה בערך, החלו מספר קרובי משפחה לשחק עם לואי, שזחל על המחצלת. הומברט דיבר והחליף הלצות עם חבריו מהעבודה..." המשיכה סטלה לכתוב. "אני עצמי העדפתי להישאר קרובה לגברת הייד, שדיברה על נושאים חסרי חשיבות. שרלוט אחזה את בתה בזרועותיה כל אותו זמן."

כאן הרמיוני נעצרה. ממצמצת. 'מה? זו בטח טעות,' היא חשבה לעצמה. לשרלוט והומברט הייד היה תינוק בשם לואי. זהו. שום עדות לכך שהייתה להם גם בת.

אז היא המשיכה לקרוא- "הילדה לא שיתפה פעולה עם אמה, שנראתה חסרת סבלנות," הרמיוני קראה את השורה פעמיים כדי לוודא שהיא מפוקסת, "בפעמים המעטות שיצא לי לראות אותה, הילדה הפגינה חוסר שקט..."

"מקברייד?" הרימה הרמיוני את ראשה מהדף, ובתגובה למבטו השואל היא מסרה לו את המסמך, בוחנת כיצד גבותיו עולות כשקרא את מה שכתבה שרלוט.

"הייתה להם בת?!" הוא שאל, לא מאמין, "אבל, אבל... לא הייתה שום אינדיקציה לזה! ראיתי את כל המסמכים שלהם! לא היה כתוב שם דבר וחצי דבר על ילדה! בבית לא היו ראיות לילד נוסף. אני..." מקברייד העביר יד בשערו, מושך אותו בתסכול- "אני לא תופס. שום דבר בתיק הזה לא הגיוני ולא מסתדר. סוורוס סנייפ בחיים? ילדה שנפלה מהשמיים עכשיו? גיסתך גונבת מסמכים? מה לעזאזל קורה כאן?"

הרמיוני אף היא לא אהבה את זה. היו בפניה מספר רב של עובדות שלא התחברו זו לזו, או יצרו תמונה כללית ברורה.

"ואם הייתה להם בת..." המשיך את קו החשיבה שלו, "שלא מצאה את עצמה על שולחן מקרי המוות שלנו, והיא לא רשומה בשום מקום במסמכי חקירת הרצח.... אז איפה היא, לעזאזל?!"

הרמיוני לחצה על גשר אפה, משחררת נשימה ארוכה. "תאסוף את החפצים שלך," היא אמרה כעבור דקה, "אנחנו הולכים לערוך ביקור קצר אצל סטלה מארקינס."

ביתה של הרשמת היה מעוצב באופן מודני, עם ערוגות פרחים עדינות בגינה, הקירות בצבע קרמל. לומר שסטלה התלהבה לגלות שני הילאים על מפתן הדלת יהיה הגזמה חיובית.

"בואו, היכנסו," היא פתחה את הדלת להרמיוני ומקברייד ברגע שהציגו את התגים והצהירו על סיבת הביקור.

היא הניחה צנצנת עוגיות ומזגה תה עבור האורחים. "למען האמת," סטלה אמרה בקול שקט, "היה ברור לי ברגע ששמעתי על הרצח, שמוקדם או במאוחר יבואו הילאים לחקור אותי."

הרמיוני בחנה אותה. היא נראתה צעירה מאד, בעלת שיער בלונד-אדמדם ועיניים כחולות גדולות. עורה היה חוור והיא נראתה צנומה. אישה יפה מאד, בלי ספק, אבל יחד עם זאת משהו בה שידר סוג של אטימות נפשית, אם זו המילה הנכונה.

"אני מבינה שעצרתם את אדוארד ולקחתם אותו לחקירה," היא אמרה בשקט כעבור מספר שניות של שתיקה.

"הוא היה בעל עניין בחקירה, כן," ענתה הרמיוני, "הוא סיפר לנו שהנישואין שלכם עלו על שרטון בגלל רומן שניהלת עם הומברט הייד."

סטלה גיחכה, "אני לא בגדתי בבעלי, הילאית וויזלי," השיבה האישה הצעירה, "תאמיני או לא, אבל עדיין קיימים מקרים בו גבר ואישה יכולים להיות חברים טובים מאד בלי שיכנסו למיטה יחד. אני אהבתי את אדוארד מאד, אבל הוא חנק אותי נפשית, ובגלל זה עזבתי אותו. אין כל קשר בין האהבה שהייתה לנו, שנמוגה לה לאט לאט, ומה שקרה בבית הייד."

הרמיוני הנהנה, מחליפה מבט ידעני עם מקברייד. "סטלה..." היא החלה לומר, שוקלת דברים, "אנחנו כאן בגלל המסמכים ששלחת לשרלוט הייד לפני הרצח. המסמכים שהיא דרשה ממך."

עיניה של סטלה התרוצצו בין שני ההילאים, ולרגע היא נראתה חוששת מכוון החקירה הזה. "כן..." היא אמרה לבסוף, "במה בדיוק אני יכולה לעזור לכם בקשר לזה?"

"באחד המסמכים ציינת אירוע בו נחגג להומברט הייד יום הולדת. את כתבת כי באותו ערב נראית בעיקר עם שרלוט, ובנוסף ציינת כי היא החזיקה את בתה על הידיים..." סטלה הנהנה, "אנחנו לא מצאנו כל עדות לכך שהייתה ילדה נוספת בבית. את בטוחה שזו הייתה הבת שלה?" היא נעצרה כשהבינה כמה טפשית השאלה- "לא בזירה ולא בשום מסמך אחר קיבלנו איזשהי אינדיקציה על בת נוספת..."

מסיבה כלשהי, הדברים לא הפתיעו את סטלה, "כן, אני די בטוחה שמדובר היה בבת שלהם. ילדה קטנה, בוגרת מלואי אולי בשנתיים גג. הומברט דיבר עליה כעל בתו, והיא נראתה כמגיבה לשרלוט. לא היה צריך להיות גאון כדי להסיק שזו אכן בתם. למרות שהיא כמעט לא נראתה בבית."

דבר נוסף שציינה סטלה בכתובים. מקברייד נכנס לשיחה בנקודה הזו- "ציינת שראית אותה מספר פעמים בודדות. היינו מצפים שתכתבי שראית אותה כל הזמן, בהתחשב בעובדה שהתגוררת אתם כחודש ושזו הבת שלהם."

"כן, נכון," אמרה סטלה, "אבל זה לא היה המצב. בואו נגיד שהאינטראקציה אתה הייתה שונה מאד מזו שהייתה להוריה עם לואי, האח הקטן."

"מאיזו בחינה?" גבותיה של הרמיוני התכווצו.

"נתחיל עם זה שלא נראה שיש להם הרבה סבלנות אליה," שיתפה סטלה, "ובאופן מסוים יכולתי להבין אותם. הילדה הזו סבלה מאי שקט תמידי. כשהיא לא בכתה היא ייללה. הייתה מרטיבה לא פעם, משליכה דברים... פעם ראיתי אותה ניגשת לעריסה של לואי, ובלי סיבה נראית לעין מתחילה לחבוט בו. חשבתי לעצמי שהם פשוט לא לקחו זמן לחנך אותה, מה שנראה לי לא תקין, אבל לאט לאט הבנתי שיש משהו נוסף בכל הסיפור. הילדה הייתה במצוקה רצינית, היא ממש שידרה את זה, וההורים לא הקשיבו יותר מדי. במיוחד שרלוט."

הרמיוני הקשיבה בריכוז רב, רושמת לעצמה את כל מה שלמדה מסטלה. "אם היו מסתכלים מהצד, זו ילדה שהייתה יכולה להוציא מהדעת. אבל אני זוכרת פעם אחת, איזשהו בוקר, שנכנסתי לחדר שלה והיא פשוט בהתה בקיר, באופן לא ברור. נראה שהיא נשארה ככה במשך דקות ארוכות. לא ידעתי לפצח את הסיפור."

"איך קוראים לה?" שאלה הרמיוני.

סטלה מצמצה, "אני לא זוכרת, היית מאמינה? שרלוט בקושי קראה לה בשם, מה שלעצמו מוזר... ראיתי אותה רק כמה פעמים בודדות, לרוב היו שולחים אותה למטפלת מחוץ לעיר או לפנימייה, כך שהנוכחות שלה בבית הייתה דלילה גם ככה. אבל אולי..." היא קמה ממקומה, פונה למגירה מארון צדדי, מוציאה משם תמונה, "את זאת היא לא דרשה בחזרה... אני חושבת שמשום שהיא מעולם לא גילתה ששמרתי עליה אצלי..." היא הגישה להם את התמונה, ומקברייד והרמיוני התקרבו כדי להביט בה יחד.

שם הייתה משפחה. בגינה הציבורית. משפחת הייד. שרלוט והומברט עמדו זה לצד זה בבגדים בהירים, מחייכים חיוך רחב. הומברט אחז בתינוק צוחק בזרועותיו, לואי ללא ספק. ושרלוט, שרלוט נראתה שאוחזת בילדה קטנה, סוג של מרסנת אותה בכדי שלא תברח, והילדה מביטה למצלמה בחשש.

אם הילדה יכלה לדבר מתוך התמונה, היא בוודאי הייתה זועקת "הצילו". עד כדי כך הבעתה נראתה אומללה.

והרמיוני הרגישה משהו שוקע בקרבה.

היא הביטה שוב בתמונת הילדה המפוחדת. היא הייתה קטנה ורזה, לובשת שמלה בצבע קרמל, שערה החלק, בצבע אדום בוער, נופל על גבה, ועיניה הירוקות הגדולות מבוהלות.

מקברייד לצדה, גבותיו התכווצו כשניסה להבין מה בכל הסצנה הזו מוכר לו. ואז הרגיש כאילו עליו לסתור לעצמו. הוא יודע בדיוק מהיכן!

"והייתה ילדה קטנה שמה," קולה של השכנה הרכלנית גלאדיס הידהד בראשו, "אחיינית שלהם אולי? ככה ברט אמר לי יום אחד. אמר לי שהוא עשה בייביסיטר לילדה של אחותו. יצור קטן וחמוד. בפעמים שהוא השגיח עליה בשביל ג'אסטין היא נראתה מדוכדכת, המסכנה. היא נראתה כאילו הדבר האחרון שמתאים לה זה להיות בחברתם של הדודים הרעים. נתתי לה עוגייה יום אחד. מתוקה כזו, ג'ינג'ית שובבה...."

"גלאדיס הזכירה אותה," אמר מקברייד, פניו מלאות בלבול ונגיעות של כעס, "אבל נראה שהיא חשבה שמדובר באחיינית של הומברט הייד."

קמטים הופיעו במצחה של הרמיוני. היא ניסתה להבין. "את ראית אותה מעט פעמים, את אומרת? בגלל שהיא נשלחה לפנימייה?"

סטלה משכה בכתפיה, "זה מה שחשבתי, מה שהם אמרו אז, בכל אופן. היא לרוב לא התגוררה אתם; אל תשאלי אותי למה, כי הדינמיקה עם הילדה לא הייתה ברורה לי מהיום הראשון."

'מה שכן ברור', חשבה לעצמה הרמיוני כשהביטה שוב בתמונה בחמלה, 'שמשהו מאד לא תקין כאן. אם אכן זו הילדה שלהם, למה איש לא שאל עליה או דרש בה? מה המסתורין סביב הילדה הזו'?

"זה מוזר מאד," אמר מקברייד להרמיוני.

"מוזר?" היא התנשפה, מנופפת בתמונה, "זה טירוף! אתה רוצה לומר לי שפספסנו ילדה שלימה?! גם אם היא בקושי הייתה בבית, מישהו היה צריך לשים לב שהיא חסרה! איך יכול להיות ששום מסמך או אדם עד עכשיו לא הצביע על כך שהיא קיימת בכלל?!" מבטה התרוצץ בין מקברייד המוטרד וסטלה הנבוכה משהו, "ילדים לא מתאיידים באוויר!"

הרמיוני הרגישה תסכול עצום, כמעט רצתה לתלוש את שיערות ראשה. עד עכשיו היא חששה מאד לשלומו של לואי, המחשבה על ילד יתום ומפוחד בעולם הגדול, הוריו נרצחו- תסכלה אותה וגרמה לה עצב רב. כאם עתידית מן הסתם שזה היה משפיע עליה.

עכשיו היא מגלה כי חוץ מלואי יש ילדה נוספת שהתייתמה מהוריה, ילדה שלא היה כל אזכור לקיום שלה בכלל... וזה גרם להרמיוני לחשוב.

"את יכולה לחשוב על סיבה כלשהי לכך שלא צוין בשום מקום דבר על הילדה?" היא שאלה את סטלה, "השכנים חשבו שמדובר באחיינית, אנחנו- ואני ממש לא מבינה איך, לא קיבלנו כל עדות על ילד נוסף..."

סטלה גיחכה ללא הומור. "הייתי אומרת שזה מפתיע אותי, אבל זה לא יהיה נכון," היא השיבה, "אני לא יודעת איך, אבל אני בטוחה ששרלוט עומדת מאחורי זה איכשהו."

הרמיוני כווצה גבותיה, "אני אשמח אם תסבירי."

"כמו שכבר ציינתי, שרלוט הייתה מוזרה ליד הילדה. לא הייתה לה סבלנות אליה, הילדה תסכלה אותה בהרבה מקרים. פעם אחת היא עשתה צרכים ככה על הרצפה, והיא גררה אותה לחדר בצעקות. דברים כאלה."

הדבר לא מצא חן בעיני הרמיוני. בכלל בכלל לא. "יכול להיות שמדובר בסימני מצוקה," היא פנתה למקברייד, שהנהן. פונה חזרה לסטלה, היא שאלה- "ראית אולי פעם, איזשהם סימנים ל...-"

"סימנים להתעללות פיזית?" שאלה, והרמיוני הנהנה, "לא... לא באמת. חוץ מאותו יום. אבל שוב, לא ראיתי את הילדה הרבה בבית באופן כללי. אבל המעט שראיתי... שרלוט לא הייתה אמא אידיאלית אליה."

היא נעצרה, ובתגובה למבטו השואל של מקברייד המשיכה- "היא הולכת לחנות לקנות תבלינים לקדירה, או יוצאת לסידורים כלשהם, וחוזרת עם מתנות. אז אם יש יותר מילד אחד בבית, נכון שקונים מתנות לשני הילדים?" ההילאים הנהנו, "אז לא, עם הגדולה זה לא היה ככה. מתנות וחיבוקים ונשיקות ללואי... ולילדה כלום. יוצאת לכמה שעות ומשאירה את לואי עם מטפלת, משאירה לו מזון לתינוקות או חלב בקירור, אבל לקטנה בקושי צלחת קטנה עם דייסה לכל היום... לא, זה, זה לא בסדר. אני אמרתי לה. אז היא ענתה לי- די בקשיחות- שהיא יודעת איך לנהל את המשפחה שלה. אחרי שעזבתי כמובן היא יצרה קשר ובקשה ממני את כל המסמכים. בפרט אלו שהכילו פרטים על הילדה."

הרמיוני הרימה גבות. "ככה היא אמרה לך? שהיא רוצה את אלו עם הפרטים על הבת באופן ספציפי?" לצדה מקברייד עקב בריכוז אחר השיחה.

"כן, כן, ככה," ענתה סטלה. "היא לא רצתה תיעוד כתוב על הקטנה. באמת שלדעתי זה היה מוזר."

הרמיוני התנשפה, מחשבות מתרוצצות בראשה. כל העסק החל לבנות תמונה אחרת לגמרי ממה שחשבה בהתחלה. החתיכות בפאזל כאילו היו רובן פזורות, מחכות שתרכיב אותן.

הרמיוני ומקברייד הודו לסטלה, ובקשו בכל לשון של בקשה שאם תיזכר בדבר נוסף, שתמהר ותצור אתם קשר. ברגע שנסגרה דלת הבית מאחוריהם, החליפו שני ההילאים מבטים משתאים.

"זה היה בהחלט בלתי צפוי," אמר מקברייד. הרמיוני הרגישה צורך להחמיא לו על ניסוחו בלשון המעטה.

כשהם החלו ללכת בשביל ניסתה ההילאית לעכל את מה שלמדה בשעה האחרונה. השיחה עם סטלה השאירה אותה מופתעת ומבולבלת עוד יותר משהייתה קודם. בסופו של דבר, זה היה הסוד האמיתי של משפחת הייד. לא בגידה, ריב או סכסוך משפחתי. הסוד האמיתי הסתכם במה שגילתה עכשיו. היא מעולם לא ציפתה לכזה טוויסט בעלילה.

דרכיהם של הרמיוני ומקברייד נפרדו מספר דקות לאחר מכן. מקברייד חזר למשרד כדי לתעד הכל ולנסות ולהרכיב תמונה מחודשת, כעת לנסות ולאתר שני ילדים בעולם הגדול.

הרמיוני התעתקה בזריזות אל "הקדוש מנגו". הגילוי בביתה של סטלה לא היה בו כדי לשנות את המסלול השני של החקירה. היא הייתה חייבת לגלות אם סנייפ השאיר אחריו פירורי לחם כלשהם בביקורו את ג'יני. בלי קשר, היא תכננה להחליף מילה או שניים עם ג'ונסון.

היא מצאה בזריזות את המחלקה הפסיכיאטרית, והייתה נחושה לא להניח למר הופקינס להרתיע אותה. הוא יכול למצוא מישהו אחר לאיים עליו.

ג'ונסון קלט אותה מיד. עיניו נפערו והוא התקדם לעברה במהירות במסדרון. "מה את עושה כאן?" הוא סינן, שולח יד לזרועה ומנסה להזיז אותה, "אסור לך להיות פה. תסבכי את שנינו בצרות!"

"אני צריכה לדבר אתך," אמרה הרמיוני בשקט, וג'ונסון הגיב באנחה. מביט ימינה ושמאלה, הוא סימן לה להיכנס לאחד החדרים- "בואי."

המרפא סגר אחריו את הדלת, ושילב זרועותיו על חזהו. "נתתי לך את הזיכרון הזה כדי לעזור לך, אבל את בחרת להגיע לפה ולנסות לסבך אותי. אני לא יכול להסתכן יותר מדי בשבילך."

הרמיוני הנידה בראשה, "אבל בשביל ג'יני היית מוכן להסתכן. עד כדי כך שאפשרת לאדם שנחשב למת לבקר אותה."

המרפא צקצק בלשונו, הבעת פניו משתנה למשהו כמו רחמים. "עשו לג'ינברה עוול גדול," הוא פלט במרמור, "וסוורוס היה מוכן לעזור לה. הייתה בין שלושתינו הסכמה."

"איפה סוורוס סנייפ כרגע?" שאלה הרמיוני, מגיעה ישר לנקודה.

"אני לא יודע"

הרמיוני צקצקה אף היא בלשונה, אך לכך הרים ג'ונסון ידו כמתגונן- "אני באמת... לא יודע. הוא היה שולח לי ינשוף בלחשים מסווגים. הוא לא סיפר לי הרבה. הוא היה פה בסך הכל ארבע או חמש פעמים. הביקורים שלו לג'ינברה היו תמיד חיוביים, אבל תמיד הוא הסתלק באותה מסתוריות בה הופיע. אחרי שג'יני ברחה לא שמעתי ממנו יותר."

"איך הוא הגיע אליכם? מה הקשר שלו לג'יני, מה קורה כאן?" הרמיוני ירתה שאלות, ולכולן השיב ג'ונסון באותה הבאה. אין לו מושג אמיתי.

"אני לא יודע, כמו שאמרתי," התשובות שלו תסכלו את ג'יני, "הייתי מוכן לעזור לו לבוא לפה. הפעם האחרונה הוא ביקש ממני לקחת סיכון מיוחד, ובהתחלה אמרתי שלא, זה יותר ממה שהסכמתי לו... וכמה שבועות אחרי-כן היא ברחה."

הרמיוני עצרה אותו שם. "סיכון? איזה סיכון הוא ציפה ממך לקחת?"

ג'ונסון נאנח, ובטון אף שקט יותר שיתף –"באחד מהביקורים שלו... אני חושב שזה היה הביקור השלישי, אחד הביקורים לפני אותו יום שהופיע בזיכרון שנתתי לך..." ההילאית הנהנה, "הוא הגיע... אבל... אבל הוא לא הגיע לבד. הוא ביקש שאני אסדר ביקור נוסף לג'ינברה. מישהו שהוא אמר לי שג'יני "תשמח מאד לראות".

הרמיוני נראתה מופתעת, עיניה מתמלאות פליאה- "מי הוא ביקש להכניס לביקור?" היא שאלה.

ג'ונסון נראה פתאום מהסס, כאילו לא יודע אם לסבך את עצמו עוד יותר או פשוט לשפוך את האמת. הרמיוני לא התכוונה לוותר לו.

"ג'ונסון..." היא חזרה, "את מי הביאו לראות את ג'יני?"

הוא שתק מספר שניות נוספות, ואז, באנחה רפה אמר- "ילדה קטנה. בת שלוש או ארבע."

~~ הצטרפו אלי לפרק הבא: רוז ~~

"מילים לא יכלו להביע את מה שתחולל בליבה של הרמיוני. הרצון לגלות את האמת מאחורי רצח משפחת הייד הפך בשנייה מרדיפת צדק למערבולת רגשות אחת גדולה. לא דובר כאן עוד על מציאת האמת. דובר כאן על תיקון הנזקים לכל מה שהיה יקר לה אי פעם."

הפרק הקודם		הפרק הבא