אש וקרח

אפילוג

רמוס התעורר על הרצפה בצריף המצווח, כל גופו כואב. כמו אחרי כל ירח מלא, הוא התאמץ לקום ולהשיב לעצמו את אנושיותו. אורו של בוקר קיצי שטף את הצריף המאובק; רמוס הסתנוור, ונזכר באירועי הלילה.

האם כל זה היה חלום? הוא לא יכול היה להתנער מתחושה שזה היה הרבה יותר מזה. הוא סקר את הצריף בחיפוש אחר זכר לכלב השחור שביקר אותו – כעת הוא ידע, ללא שמץ של ספק, שזה היה רך כף – אבל לא היה זכר לבעל חיים נוסף.

זה היה חלום, הוא ניסה לשכנע את עצמו בזמן שהתלבש. הרי הוא נרדם בצורת הזאב שלו במעבה היער, והוא התעורר בצריף בלי לזכור איך חזר לשם. חוץ מזה שסיריוס מת, לא ייתכן שרך כף ביקר אותו בלילה ואיך שהוא גרם לו לראות את הזיכרונות החסרים שלו, הזיכרונות שהוכיחו שלמרות הכל, למרות נאמנותו למשפחתו ולוולדמורט, סיריוס מת בניסיון לכפר על בגידתו הסודית.

רמוס חזר לכיכר גרימולד, עדיין חושב על הדברים שראה בחלומו. אם הוא רק יתפתה להאמין למה שראה, הוא יוכל להמשיך בחיו בידיעה שלמרות הכל, ליבו של סיריוס תמיד היה במקום הנכון.

הוא ציפה למצוא את טונקס ישנה – הוא קיווה להתנגב למיטה לצידה ולישון עד שכל מה שקרה יתחיל להיראות הגיוני – אבל ריח שרוף שהגיע מהמטבח העיד שהיא כבר ערה. הוא ירד אל המרתף ומצא אותה נאבקת במה שהיה כנראה אמור להיות ארוחת בוקר של ביצים, בייקון וטוסט. היא הייתה יחפה, לבושה באחת החולצות שלו, ושיערה הוורוד הזדקר בשובבות פרועה סביב פניה; היא הייתה הדבר הכי יפה שרמוס ראה מימיו.

"הי," היא אמרה בעליזות ברגע שהבחינה בו בפתח. היא העבירה יד בשיערה הססגוני במבוכה. "ניסיתי להכין ארוחת בוקר, אבל..."

רמוס קטע את ההתנצלויות שלה בנשיקה עמוקה.

"לא שאני מתלוננת, אבל... אתה בסדר?" היא שאלה כשהם התנתקו.

"כן," הוא השיב. לרגע קצר הוא התלבט האם לספר לה על החיזיון בו חזה באותו הלילה, אבל החליט שהוא לא רוצה.

אולי הוא לעולם לא ידע האם הזיכרונות האלה היו חלום או שהם התרחשו במציאות, אולי הוא לעולם לא ידע מה היו מניעיו האמיתיים של סיריוס, והאם הוא יצא למחלקת במסתורין בידיעה שבלטריקס תנקום בו על בגידתו, אבל אולי זה לא היה משנה. אולי הגיע הזמן שהוא יפסיק לשקוע בעבר, ויתחיל להסתכל על העתיד שניצב לפניו.

הוא ליטף את שיערה הוורוד של טונקס. הוא אהב אותה כל כך באותו הרגע, אבל החליט לא לומר דבר. אם הוא למד משהו מהימים האחרונים בכיכר גרימולד היה שמילים ועובדות היו דבר מת, וכל מה שהיה חשוב באמת היו האהבה והתקווה שהוא הרגיש כשהוא הסתכל בה.

"מעולם לא הרגשתי טוב יותר."

הפרק הקודם