אנשים משתנים

אז הפרק הזה מוקדש ל"בנו של אל הים", היחיד שכותבלי תגובות, והוא גורם לי לרצות להמשך לכתוב!

"את מוכנה להפסיק להיות עקשנית לרגע? רק מנסים לעזור לך הרמיוני, לא יזיק לך לנוח ולהיות יותר עצלנית יום אחד." דראקו אמר לה בקצת כעס והלך לכיוון המטבח, משאיר את הרמיוני לתהות האם היא באמת עד כדי כך רצינית ועקשנית? אולי זו הסיבה שהוא נפרד ממנה לפני כמה שנים. 

"אז אמ.. אני יוצא ו.. תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו, אוקיי?" דראקו אמר להרמיוני בזמן שהיא צפתה בטלוויזיה, או יותר נכון העבירה כל שניה ערוץ במטרה למצוא אחד שבאמת רצתה לצפות בו.

"כן." היא ענתה בפשטות ועדיין כעס שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, במיוחד בגלל שמוקדם יותר הארי אכן הגיע, אבל דראקו סירב להכניס אותו בגלל שישנה, מה הייתה הבעיה להעיר אותה?

"אני רציני, כל דבר קטן שקורה-" "הבנתי! לא צריך לחזור כמה פעמים." היא אמרה בנימה יותר כועסת, אולי ככה הוא יקלוט שהוא צריך לסתום ולא לעצבן אותה יותר. "ביי." הוא אמר שניה לפני שהתעתק מבלי באמת לחכות לתשובה. 

'אני חייבת לשתות משהו' הרמיוני חשבה לעצמה והלכה לכיוון המטבח. 'טוב, זה כן שתייה' היא חשבה לעצמה כשראתה כמה בקבוקיי אלכוהול במקרר.

'זה לא שיקרה לי משהו בכוס, ובכל מקרה אני בבית, לא יכול לקרות לי כלום.' היא חשבה לעצמה והוציאה בקבוק וויסקי אש מהי קרא, לא הכי מודעת למעשייה בגלל החולי שהיא נמצאת בו.

וכך מהר מאוד כוס אחת הפכה לבקבוק, ובמזל נגמר בבקבוק ולא יותר בזכות דראקו שחזר הביתה. 

"אני מבין שממש התמכרת לשתייה, הא, הרמיוני?" הוא שאל בסוג של ייאוש וסגר את המקרר.

"לא, תפתח את זה חזרה." היא ציוותה. "די כבר להיות כזו עקשנית, את משגעת אותי." הוא אמר בייאוש והתחיל לסדר את הכוסות וזרק את הבקבוק הריק לפח.

"זה גם מה שחשבת בהוגוורטס?" היא שאלה לפתע והוא הביט בה בהפתעה. "שאני עקשנית ומשוגעת, ובגלל זה נפרדת ממני?" היא שאלה שוב. "לא שאני יכולה להאשים אותך, אני באמת עקשנית, אני חושבת." היא היא הוסיפה וצחקה.

"מאיפה הבאת את זה?" הוא שאל בהפתעה מוחלטת ובלבול. "אבל עדיין שברת לי את הלב, חצופי אחד." היא אמרה ושמה את ידייה על הלב ועשתה פרצוף עצוב.

"זה מה שאתה, חצופי קטן." היא צחקה ממה שאמרה יותר וכמעט נפלה. "חצופי... אין אני משהו מיוחד." היא המשיכה לצחוק ודראקו חייך בייאוש.

"אל תחייך אבל." היא ציוותה בכעס והוא הוריד את החיוך. "הקשבת לי." היא צחקה "בואי נלך לישון. נדבר על זה מחר." הוא ניסה לשכנע אותה לעלות.

"והקטע המוזר זה שיש מצב שאני עדיין מחבבת אותך, אני לא יודעת, פשוט הלב שלי לא סגור על עצמו עדיין." היא אמרה וברחה מידיו שניסו לקחת אותה לחדרה ועשתה את עצמה חושבת.

"אני לא יודעת, אני אחזור אלייך." היא ציחקקה והתיישבה על הספה. "את לא חושבת על מה שאת אומרת הרמיוני." הוא המשיך. "אתה עדיין חצוף. חצוף, חצוף, חצוף, חצוף." היא אמרה כשכל פעם היא דוחפת אותו עם האצבע שלה בחזה.

"בואי נעלה." הוא המשיך ונאנח בהקלה כשהיא התחילה לעלות למעלה. 

"תישאר איתי?" היא שאלה לאחר שסוף סוף הסכימה ללכת לישון." "בבקשה, כשאתה איתי יש לי פחות סיוטים." היא לפתע נשמעה קצת יותר נורמלית.

"בסדר." דראקו ענה והוריד נעליים וחולצה. "לא במובן הזה דראקו." היא ציחקקה וכך הוא הבין כי האלכוהול עדיין משפיע עלייה.

"אני רק מוריד חולצה הרמיוני, אני ישן ככה." הוא אמר, למרות שבדרך כלל ישן גם בלי מכנס, אבל עדיף שהלילה ישאר איתו. הוא נשכב לידה והיא התכרבלה עליו.

"לא שוב." הרמיוני אמרה כשהרגישה את ראשה כואב שוב. "אני שונאת לשתות." היא אמרה והניחה את ראשה בין ידייה, לא שמה לב שלידה דראקו היה ער ורק חיכה שתשים לב אליו 

"תגידי את זה לבקבוק וויסקי שחיסלת לי אתמול." דראקו אמר בשעשוע כשקם גם הוא לידה ונשען על המיטה כך שהשמיכה מחסה עד למותניו, ורק חזהו החשוף נראה להרמיוני, בזמן שלא יודעת אן מתחת לשמיכה יש משהו או לא.

"בבקשה תגיד לי שלא..." היא אמרה בקצת התחננות. "את באמת חושבת שאני אנצל אותך ככה?" דראקו שאל בזעזוע, ובתגובה הרמיוני רק משכה בכתפייה. "אני לא זוכרת כלום.. וזה לא ש.." הרמיוני הפסיקה מהר. "כלומר, אני פשוט לא זוכרת כלום, ואני תמיד מעדיפה להיות בטוחה." היא אמרה במהירות, אך לא מהר מספיק, או מהר מדי, כדי שדראקו לא יחשוד.

"מה זאת אומרת?"  דראקו שאל בדאגה וכל טיפת כעס שהייתה בפניו נעלמה. "תמיד עדיף לדעת." היא הסבירה את עצמה. "אני מדבר על מה שאמרת לפני." הוא הסביר, יודע שהיא יודעת למה הוא מתכוון.

"סתם התבלבלתי, לא משנה." היא אמרה בקצת לחץ. 

"זה לא היה נשמע כאילו סתם התבלבלת." הוא ענה לה בקצת זלזול. "זה לא שאמרתי שאי פעם אנסו אותי או משהו, תרגע כבר." היא אמרה בגיחוך מאולץ.

"אני בחיים לא אבין אותך." הוא ענה בגיחוך וייאוש. "אני בהחלט משהו נדיר." הרמיוני צחקה, באילוץ קל, שוב. 

"טוב, אז, אני חושב שכדי שנקום לעבודה?" הרמיוני הציעה אחרי כמה שניות של שקט. "את ממש לא עובדת היום." דראקו החליט. "איש לא שאל את דעתך, בוצדם מטונף ".

"אני לא בוצדם הרמיוני. ואל תגידי את המילה הזו." דראקו אמר באי הבנה. "זה לא אשמתי." היא ענתה בצחקוק. "נו, זה מה שאמרת לי, בשנה השנ- לא משנה." היא הפסיקה כשראתה שהוא לא צוחק מזה, ואפילו נהיה קצת מעוצבן.

"את לא צריכה להזכיר לי שהייתי ילד נוראי פעם." הוא אמר בגלגול עיניים. "לא התכוונתי לזה ככה." 'שיט' היא חשבה לעצמה. 'למה הוא חייב לסבך הכל.' .

"אני אלך להתארגן." היא אמרה וקמה לארון שלה, כשלפתע הרגישה שוב כאב ראש ונאחזה בידיעת הארון שהתכוונה לפתוח. "הרמיוני?" הוא שאל לאחר כמה זמן. "שניה." היא ענתה.

"איזה דרמות איתך, תמיד היית ככה?" הוא אמר בלגלוג לאחר כמה שניות. "לא יודעת דראקו, תמיד הייתי ככה? הרי אתה מכיר אותי יותר משאחרים יודעים שאתה מכיר." היא התפרצה עליו, אז לא בצעקות, בקול הרגיל שלה, אבל תקיף, מאוד.

"איך זה קשור עכשיו? את אומרת שאת רוצה להתנהג כאילו זה לא קרה אף פעם ואז מוציאה את זה עליי בעצבים!" הוא ענה לה בכעס מופגן.

"למה הזמנת אותי לבוא לפה בכלל, שנינו ידענו שזה רעיון רע." היא המשיכה. "ועוד חשבתי שהשתנת." היא גיחכה במרירות. "איך אני תמיד אשם בסוף? אי אפשר להגיד לידך מילה בלי שזה יהפוך לסיפור." הוא התעצבן גם כן.

"הזמנתי אותך לפה במטרה להיות נחמד, אבל את חייבת להיות כזו- כזו-" "כזו מה?" "לא משנה." הוא רטן.

"כזו מה, דראקו?!" היא המשיכה. "כזו מעיקה, ועקשנית, ומעצבנת, ודרמתית והורס-" הוא הפסיק.

הוא הביט על הרמיוני לשנייה. ושם לב לדמעות שנראה שזולגות על לחייה כבר זמן מה. "את בוכה?" הוא שאל והתחיל להרגיש קצת רע עם עצמו.

היא לא ענתה. "אני מצטער, נסחפתי." הוא אמר בחרטה. "לא, אמרת מה שאתה חושב, זה יהיה כמו טיפ לחיים. לא?" היא אמרה, אך הבכי לא נרגע.

 "הרמיוני אני-" הוא הפסיק כשראה שהעובדה שהתקרב אליה לא עזרה. "שיט נו, בבקשה אל תבכי." הוא כמעט התחנן.

הוא התקרב אליה וחיבק אותה, ואפילו שהבכי לא נרגע היא לא התנגדה ונתנה לו לקחת אותה למיטה. ולשבת עליה, כשהוא עדיין מחבק אותה.

"אתה צודק, אני הופכת כל דבר לסיפור, אני אנסה להפסיק." היא אמרה במשיכת כתפיים אחרי כמה שניות וקמה מהמיטה.

"לא התכוונתי לזה ככה." "אין עוד דרך אחרת לפרש את זה, הלכתי להתלבש." היא ענתה ושמה על עצמה חיוך מזוייף, בזמן שלקחה בגדים מהארון.

"את בטוח מרגישה טוב מאתמול?". "כן, ברור." היא ענתה, למרות שהרגיש כאילו היא עוד שניה מתה. 

היא הלכה לשירותים, ו'לשמחתה' עם כמה שרצתה עכשיו להיות פחות דרמה קווין, לא הרגישה את הרגליים למשך כמה שניות ונפלה על הרצפה. "נמאס לי מעצמי כבר." היא כמעט צעקה לחלל האוויר, אפילו שדראקו כמה מטרים משם.

"אל תגידי את זה." הוא אמר ועזר לה לקום. "פשוט תישארי היום בבית, יום מחלה זה לא כזה דרמתי." הוא ניסה לגחך. 

"טוב." היא ענתה מבלי להתווכח, כשאין כוח אז אין כוח.

היא הלכה חזרה למיטה בעזרת דראקו, שאמר לה ללכת לישון ושיחזור 'באחת, או אולי אחת עשרה?' היא תהתה לעצמה בזמן שהבינה שכבר דיי נרדמה בשלב הזה.

"למה את ערה?" דראקו שאל כשראה את הרמיוני ערה במיטה שלה כמה שעות לאחר שעזב אותה שם. "אני לא מצליחה לישון, ואני יודעת שאם אני אשן רק יכאב לי יותר אחרי שאתעורר מאיזה סיוט." היא אמרה ונשענה עם גבה על הכרית.

"חכי פה." הוא אמר לאחר רגע לחזר כרבע שעה אחרי. "תשתי." הוא ציווה עליה אך ראו את הדאגה בעיניו בזמן שהושיט לה בקבוק עם נוזל ורדרד.

"מה זה?" היא שאלה בחשדנות. "הרמיוני." הוא אמר באזהרה "אני לא שותה משהו שאני לא יודעת את השם שלו." היא המשיכה בעקשנות. "עכשיו." הוא ציווה והיא נאנחה, חושבת על כך שעדיף שלא תעשה מזה דרמה, ושתתה.

 "תשב לידי." היא אמרה לאחר כמה שניות וסימנה לו עם ידה היכן לשבת. בקצת היסוס הוא התיישב לידה בזמן שהיא נשעה על הכרית. "אני לא חושב שיש לשיקוי הזה שם, אמא שלי המציאה אותו, בערך, הוא עוזר לכאבים." הוא הסביר לאחר כמה שניות.

"למה היא הכינה אותו?" הרמיוני שאלה ועיניו של דראקו הביטו אוטומטית בידו השמאלית, בתסכול, וישר הרמיוני הביטה לאותו המקום. "מסתבר שעם הכאב

הנפשי בתור אוכל מוות מגיע גם כאב פיזי." הוא גיחך במרמור והרמיוני התהדקה אליו וכסתה את שניהם.

"ובגללו הגיע גם עוד כאב, שהגיע מכך שויתרתי על דברים, עליך." הוא הוסיף והביט בה. היא המשיכה לשכב קרוב אליו עם עיניים פקוחות, ושניהם ידעו שהיא מקשיבה.

"שלא תחשבי לא נכון, אני לא מבקש שתשכחי הכל, את כל מה שעשיתי, אבל, אני רוצה שתדעי שזה לא היה באשמתך. ואני גם בטוח שהמשכת הלאה, עברו כמה שנים." הוא אמר וגרם להרמיוני להוריד כמה דמעות שדראקו ניגב מיד, שוב.

"למה את בוכה?" הוא שאל בקצת בלבול. "אני.. אני לא יודעת" היא אמרה בייאוש עם חצי חיוך.   'אני בטוח שאוכל לספר לה את השאר בפעם אחרת...' הוא נאנח בליבו.

"השיקוי שלך עבד." היא גיחכה ועדיין לא הסתכלה עליו, והוא חייך אליה. "אמרתי לך לשתות." הוא גיחך.

"את רוצה לעשות משהו היום? השעה רק אחת עשרה וחצי." הוא שאל והסתכל עליה. היא שמה על ידו את ראשה ונאנחה. "האמת שנוח לי כרגע". "אני שמח שאני כרית טובה". "די להרוס." היא לחשה שניה לפני שנרדמה, עדיין עם חיוך, בזמן שדראקו הסתכל עליה וחייך לעצמו, ובלי ששם לב, גם לו יצאה דמעה. 

אשמח לתגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא