דמדומי האלים

פרק 9

פתיל בוער

"אל!" ברור היה שרוז לא ציפתה למצוא אותו במקום העבודה שלה. היא לבשה גלימת מרפא בצבעי ירוק ולבן, שרווליה מופשלים וקצוות שיער שחמקו מגומיית השיער שלה ממסגרות את פניה. היא בדיוק עיינה בגיליון קלף שהגישה לה אחת האחיות כשהבחינה שאלבוס עומד מולה ומחכה שתפסיק להיות כל כך מרוכזת בעבודתה רק לרגע. "מה אתה עושה פה?"

בית החולים על שם הקדוש מנגו היה גועש במיוחד בתום חג המולד. המסדרונות היו גדושים מרפאים ומבקרים, ובתוך המחלקות והחדרים ניתן היה להבחין שמספר רב מהמיטות תפוסות על ידי קוסמים שעברו תאונות קסם מצערות או קיבלו מתנת חג מאויב נבזי במיוחד. לא היה פלא שרוז הייתה שקועה כל כך בעבודתה – ללא ספק היה הרבה מאד עבודה שהייתה צריכה להיעשות.

"אני צריך כמה מרשמים," הוא אמר ונתן לה נשיקה על הלחי. "חשבתי לתפוס שתי ציפורים במכה אחת ולמצוא את מאלפוי כדי להודות לו על הכרטיס שלו."

"זה יפה מצידך. אני חושבת שהוא במיון, אבל אל תתפוס אותי במילה... יהיה לך זמן לראות אותי מאוחר יותר? אני יוצאת להפסקת צהריים בשתיים - עשרה וחצי."

"בטח, רוזי." בעוד חודש הוא היה צפוי לנסוע לווינטרהול. בין הלימודים שלו לעבודה שלה, הוא לא ידע מתי יזדמן להם להיפגש שוב. "נתראה בקרוב."

הוא עשה את דרכו לכיוון חדר המיון, ידיו בכיסי מעילו בעודו מתמרן על מנת לא להיתקל במרפאים נמרצים שמיהרו הלוך ושוב. הוא כמעט חייך בגלוי לנוכח המחשבה שאולי בזמן שיודה למאלפוי על כרטיס הברכה שלו, יזכה גם לבדיקה פיסית כוללת ממרפא נאה.  

ייתכן שהמחשבה השיחה את דעתו, כי הוא לא הבחין באדון מבוגר שיצא מתוך דלת לימינו ונתקל בו בפתאומיות.

"הו, אני מצטער," הוא התנצל, מוודא שהאיש בסדר. הוא היה מבוגר למדי, והיה לו מראה של אדם שאיבד משקל רב בזמן קצר – ייתכן שהיה חולה שבדיוק ששוחרר אך עוד לא חזר לקו הבריאות.

האיש מלמל משהו לא ברור, עניים כחולות בעלות גוון צהבהב חולני חומקות ממבטו, והתרחק בצעד עצבני. אלבוס המשיך בדרכו ושכח מהמקרה אחרי רגע.

הוא הצליח למצוא את חדר המיון וגם את מאלפוי, שבדיוק הכתיב לעט נוצה ששרבט על גיליון קלף מרחף את מצבו הבריאותי של מטופל, בעודו בודק את זרועו של גבר מבוגר. אלבוס הקיש על משקוף הדלת כדי להודיע על נוכחותו.

מאלפוי הרים אליו את מבטו וחייך בברכה. "אלבוס. אני כבר אתפנה."

חלק ילדותי כל שהוא באלבוס רצה נואשות שהוא יתחיל לגמגם או יעשה מעצמו צחוק בנוכחותו, אבל נראה שבמקום עבודתו הוא היה הרבה יותר בטוח בעצמו מאשר בחיק משפחתו. במקום בו הוא יכול היה למצות את יכולותיו עד תומן היה בו הרבה יותר מטהור הדם היהיר והנפוח מאשר שהיה לו במקום בו ראו בו כנצר לא מוצלח במיוחד של המשפחה.

המטופל יצא, אוחז בזרועו (בדרכו החוצה אלבוס ראה שהיא הייתה רפויה לחלוטין וחסרת עצמות), ואלבוס נכנס במקומו.

"תודה על כרטיס הברכה, הוא היה יפיפה," הוא אמר, נשען בקלילות על מיטת הטיפולים מול מאלפוי. "זה היה מאד מתחשב מצידך."

"אני שמח שאהבת אותו," הוא ענה ונשען על המיטה לצידו. משום מה, זה לא נראה מוזר בכלל בעיני אלבוס, כשם שהם היו חברים וותיקים. "ראיתי אותו בחנות המזכרות של בית החולים, וחשבתי שהוא ימצא חן בעיניך."

"אני מוכרח לשאול – אתה שולח כרטיסי ברכה לעוד אנשים שאתה בקושי מכיר, או שאני מיוחד?"

לשביעות רצונו של אלבוס, השאלה הזו הצליחה להחזיר את הגוון הוורדרד ללחיו החיוורות של מאלפוי. הוא חמק ממבטו של בן שיחו במבוכה והתחיל להעסיק את עצמו בארון התרופות הקרוב, בעודו ממלמל משהו לא ברור על רוז.

"בעצם, תשכח ששאלתי," אמר אלבוס, למרות שהיה מסופק מהתגובה. "נהנית מהחג?"

"הוא היה מתקבל על הדעת, להתחשב בכך שביליתי את רובו פה," אמר מאלפוי, ממהר להתנהג כאילו השאלה הקודמת לא הועלתה. "החלפתי משמרות עם כל מי שביקש. אתה בטח מתאר לעצמך איך הבילויים המשפחתיים שלנו נראים."

אלבוס יכול היה להבין אותו. היה מספיק גרוע לבלות מספר שעות בחברת משפחתו המורחבת; גם הוא היה מחפש כל תירוץ להתחמק מהבית אם היה גר תחת קורת גג אחת עם שני דורות נוספים של משפחתו ועם אישה קרה.

הוא פתח את פיו לציין שהנישואים שלו לא בדיוק פורחים, אך ברגע האחרון נזכר כיצד הגיב בפעם האחרונה שמישהו העיר לו על כך, ועצר בעד עצמו.

"אני יכול לייצר לך עוד קצת עבודה, אם אתה רוצה," הוא אמר במקום. "אני צריך מרשם לגלולות שינה ושיקוי נגד מגרנה."

ברור היה ששינוי הנושא הפתאומי גורם למאלפוי להרגיש הרבה יותר בנוח. רפואה הייתה תחום הבית שלו, וככל שזה נגע לתחום הזה, שום דבר לא יכול היה להביך אותו.

"אם כך, נצטרך לערוך כמה בדיקות. שב בבקשה."

הוא שאל אותו כמה שאלות על המצב הבריאותי שלו ואז ערך כמה בדיקות שגרתיות. זו הייתה הבדיקה הנעימה ביותר שזכה לקבל אי פעם; הרופא שלו בסטאוואנר כנראה לא היה מודע לכוחו, והבדיקה הבודדת שעבר אצל רוז הבהירה לו שגם בת דודתו לא עדינה כמו שהיא נראית. בניגוד אליהם, ידיו של מאלפוי היו חמימות, מיומנות ועדינות, וכשהוא הניח את אוזנו על גבו על מנת להאזין לנשימותיו, אלבוס חווה מספר רגעים של הנאה טהורה.

"נראה שאתה בקו הבריאות," אמר מאלפוי, מעלים כיפה מכושפת ששמשה אותו לבדוק את התפקוד הנוירולוגי של אלבוס. "אין סיבה לא לתת לך מרשם. אבל אולי כדאי שתנסה לפתור את בעיות השינה בדרך אחרת. אני יודע שבית החולים לא מציע הרבה אפשרויות אלטרנטיביות, אבל קראתי שמוגלגים משתמשים בכל מיני שיטות אחרות וזה עוזר להם מאד."

"לא חשבתי שאני אראה את היום בו טהור דם ישבח מוגל," אמר אלבוס, לובש את מעילו.

מאלפוי חייך בשעשוע מריר בעודו משרבט מרשם. "אז תשקול את זה?"

"כבר ניסיתי הכל, תאמין לי," אמר אלבוס וקיבל את המרשם מידיו של מאלפוי. "תודה."

"זה התפקיד שלי."

"אתה יודע, החלטתי ללכת לווינטרהול."

"כן, רוז סיפרה לי. שיהיה לך בהצלחה."

"תודה," אמר אלבוס, יודע מה יהיה הדבר הראשון שיגיד לרוז כשיפגוש אותה שוב. "אני נוסע בסוף החודש, ועוד לא מימשת את ההצעה שלי."

"איזו - ? אה, לשתות משהו." הוא העביר אצבע על גבה אחת במחווה נבוכה, מתחמק ממבטו של אלבוס. "ובכן, אנחנו יכולים – "

המשך המשפט נבלע בקול המולה מחרישת אוזניים שעלתה מחוץ לחדר. שניהם נעו אל הדלת כאחד. אלבוס הגיע אל המשקוף בדיוק בשביל לחזות בקבוצת מרפאים ואחיות חולפים על פניו בריצה, מנווטים אלונקה מכושפת שהכילה אדם בעל עניים בוהות. אלבוס זכה רק בהצצה חטופה של השיער המדובלל והקרחת המבריקה שבמרכזו, ובדם והקצף שבעבעו מחוץ לפיו של המטופל, לפני שנעלם מאחורי המרפאים והאחיות.

כל בית החולים רגש בבהלה מסביב בעוד האיש מוכנס אל מחלקת הטיפול הנמרץ. מאלפוי יצא אחריהם. אלבוס מיהר אחריו מתוך דחף של סקרנות, אך מאלפוי הניח את ידו על חזהו ועצר אותו.

"חכה פה," הוא פקד ורץ אחרי האלונקה.

אלבוס נותר לבדו, מבולבל. הבזק הפנים הבוהות והעניים המפלבלות לא יצא מראשו. והוא הבין שהוא ראה את הפנים האלה בעבר, לא מזמן; זה היה ד"ר הופגינס, המרפא העליז והמשונה שרוז הציגה בפניו בנשף של בית החולים.

תוהה מה קרה לו, הוא שלח את מבטו במעלה ובמורד המסדרון בחיפוש אחר תשובות. בלבול ובהלה עדיין שררו בקרב המבקרים, שמקרה החרום המחריד זעזע אותם. מידי פעם מרפא או אחות היו רצים לכיוון מחלקת הטיפול הנמרץ. אלבוס הבחין במרפא נכנס לחדר שדלתו נותרה פתוחה ויוצא אחרי רגע בידיים ריקות על מנת לעזור בטיפול במקרה.

אלבוס המשיך להביט בדלת גם אחרי שהלך. רק כמה דקות קודם לכן הוא ראה מישהו יוצא מתוך החדר הזה. הוא הלך לכיוונו, וכשהביט בדלת מקרוב, חשדו התאשר; על הדלת היה תג זהוב עם שמו של ד"ר הופגינס.

אלבוס הציץ פנימה. זה היה משרד קטן מאד ומבולגן מאד, עם חלון אחד צר. שולחן העבודה היה עמוס גיליונות קלף וכתבי עת, ועל המדפים והקירות היו תלויים פתקים כפי שאלבוס היה תולה כשהיה עורך מחקר. ריח נחושתי חזק עמד באוויר. ריח של דם.

הוא התקרב אל שולחן העבודה, ומקור הריח התברר לו מייד. כנראה שד"ר הופגינס היה שרוע שם זמן מה לפני שמצאו אותו, כי גיליונות הקלף שעל שולחנו היו מוכתמים בדם וברוק. זה לא היה מפתיע – אלבוס ראה את האדם יוצא ממשרדו כמעט רבע שעה קודם לכן. רבע שעה זה הרבה זמן בשביל אדם במצבו לשכב כך ללא טיפול.

את כמות הדם העיקרית ספג כתב עת שנח פתוח במרכז השולחן. כותרת העמוד הפתוח הייתה, 'פיתרון סופי לבעיה זמנית'. צמוד אליו נח גיליון קלף ארוך מאד שבראשו היה כתוב בכתב יד:

'הנפש המעונה שהלכה רחוק מידי; התהליך הנפשי ממשבר להתאבדות.

מאמר מאת ד"ר ד. הופגינס'.

רוז סיפרה לו שד"ר הופגינס קיבל פרס על מחקריו בתחום רפואת הנפש. זה כנראה היה מחקר שהתחיל לאחרונה. מסריקה קצרה מאד, אלבוס גילה שהוא היה קצר למדי ולא מעובד, ועסק בהתאבדות.

הוא ידע שאסור לו לחטט בחפציו של המרפא; היה עליו למצוא מרפא אחר או הילאי ולספר על מה שראה. אבל בדיוק כשעמד להתרחק מהשולחן, ראה משהו שתפס את תשומת ליבו וגרם לבטנו להתהפך.

אביו הביט בו מבין הדפים המפוזרים. הוא שלח את ידו אל התמונה מייד, וגרם למפולת של גיליונות קלף כשהרים חוברת עבה ביותר, אשר נשאה את שמו של אביו והציגה את אחת התמונות המפורסמות שלו, בה הוא מצולם מהחזה מעלה במדי הילאים טקסיים.

לא לחלוטין מודע לעצמו, אלבוס החל לדפדף בחוברת. זה נראה כמו תקציר חיו של הארי פוטר, מלווה באין ספור כתבות עמוסות סימנים והיערות של החוקר ותצלומים. ד"ר הופגינס חקר את התאבדותו של אביו של אלבוס.

שני הילאים מלווים במרפא נכנסו למשרד בפתאומיות והבהילו אותו. הוא מיהר להניח את קובץ המחקר על השולחן.

"מה אתה מחפש פה?" דרש אחד ההילאים, ידו על שרביטו.

"אני מחפש את ד"ר הופגינס," שיקר אלבוס, שלא רצה לנסות להסביר מדוע הוא מחטט בחפציו של אדם שהותקף.

"ד"ר הופגינס נמצא במחלקת הטיפול הנמרץ. התרחק מהשולחן," פקד ההילאי, ואל המרפא אמר, "אתה מכיר את הבחור הזה?"

"לא ראיתי אותו מימיי."

וכך אלבוס מצא את עצמו מעוכב לחקירה במשרד הקסמים. התהליך היה ממושך ולא נעים במיוחד, למרות שאלבוס ענה על כל השאלות, סיפר על מה שראה ולא היסס כשנשאל האם יש לו אלביי.

הוא הותר לבדו בחדר החקירות אחרי שנשאל בפעם השלישית מדוע היה במשרדו של מרפא שבאותו זמן נפח את נשימתו במחלקת הטיפול הנמרץ. זה היה חדר חסר חלונות בקומה העמוקה ביותר במשרד הקסמים, ולא היה בו דבר מלבד שולחן ושני כיסאות. ראשו החל לכאוב.

ההילאים השאירו לו אלבום גדול מאד של תצלומים, מתוכם הוא היה צריך לבחור תצלום שדמה לאיש שכביכול ראה יוצא ממשרדו של הקורבן. הוא עבר עליו באיטיות, אבל לא מצא אחד שהיה אפילו דומה לאיש הזקן שראה. כולם שם היו צעירים, רעי מזג – לא היה שם אף זקן עם עניים בולטות ומראה קצת מבולבל.

לאחר זמן שנדמה כמו שעות הדלת נפתחה בפעם הרביעית. דודו רון נכנס ובעקבותיו טדי לופין והילאי נוסף. פרץ של רעש נשמע מבחוץ עם פתיחת הדלת, ונקטע מייד ובשלמות כשנסגרה.

"אל," פתח דודו מייד, ניגש אל השולחן ומתנשא מעל אלבוס. "מה לעזאזל עשית שם?"

"למה שלא תשאל את שלושת ההילאים הקודמים שחקרו אותי?" מלמל אלבוס, מעסה את ארובות עניו הכואבות.

"יהיה לנו מאד קשה להסיר מעליך את החשד," אמר דודו, מתעלם מתשובתו.

"אמרתי לכם, יש לי – "

"חקרנו את המרפא מאלפוי, וגם רוזי העידה שפגשה אותך קצת לפני. ברור שלא אתה ביצעת את הרצח עצמו, אבל העובדה שנמצאת בזירת הפשע זמן קצר כל כך אחרי שנמצא הקורבן מאירה אותך באור רע מאד. אולי ההילאים האחרים יאמינו לך אם תעמיד פנים שאתה תמים וטיפש, אבל אני לא קונה את ההצגה הזו, אל. מה עשית שם?"

אלבוס הביט בדודו ואז בטדי ובהילאי השני. הייתה לו הרגשה מבוססת שהם יפקפקו בדבריו. "נכנסתי לשם מתוך סקרנות," הוא אמר, "אבל התעכבתי כי גיליתי שד"ר הופגינס חקר את מקרה ההתאבדות של אבא שלי. הוא כתב מאמר על התאבדות בדיוק כשנרצח."

דודו נתן בו מבט שהבהיר שהוא מחכה להמשך, ושזה לא מוצא חן בעניו שהוא מעלה את מותו של הארי ברגע שכזה. אלבוס הביט בטדי ובהילאי השני. הוא היה מעוניין שכמה שפחות אנשים ידעו על התיאוריה שהתגבשה בדעתו בשעות האחרונות, אפילו אם היו בגדר קרובי משפחה, ובטח אם היו זרים מוחלטים.

הוא אמר, "יורשה לי לדבר איתך בפרטיות?"

דוד רון נתן בו מבט וסימן לטדי ולהילאי לעזוב. טדי עשה כדבריו מעט בחוסר רצון.

כשיצאו, דוד רון התיישב מול אלבוס בגניחה, כאילו כשלא היה בנוכחות ההילאים שלו הרשה לעצמו להיות אנושי יותר. "דבר, אל. מה מטריד אותך?"

אלבוס שקל איך לנסח זאת. לבסוף אמר, "אני חושב שד"ר הופגינס נרצח כי הוא חקר את ההתאבדות של אבא שלי. יש לי סיבה לחשוב - " הוא הוסיף לפני שדודו יספיק לציין את הפן המגוחך בסיפור הזה. "שיש יותר למוות שלו משאנחנו חושבים. תקשיב לי עד הסוף. מאז ההלוויה של אבא מצאתי כמה דברים חשודים בין החפצים שלו, ואני חושב שזה לא היה במקרה. אני חושב שאבא שלי השאיר אותם שם בכוונה, כרמזים. זה נשמע מגוחך, אני יודע, אבל - "

"למה שהוא ישאיר אחריו רמזים?" אמר דודו, נראה מבוגר ולאה לפתע, כאילו הוא מנסה להסביר משהו לילד קטן. "אם הוא היה רוצה למסור למישהו משהו לפני שהוא מת, הוא היה עושה את זה בעצמו."

אלבוס הבין את המילים הנסתרות מאחורי הבעת פניו הפגועה כמעט; אם הארי היה רוצה להעביר מסר אחרון לפני מותו, הוא היה בוטח בחברו הטוב ביותר עם המסר הזה.

"ואם הוא לא יכול היה? מה אם משהו מנע בעדו?"

"כמו מה?"

"יכולות להיות עשרות סיבות – "

"תן לי אחת." המבט על פניו של דודו היה מתוח, כמעט נואש. קשה היה להאמין שהוא היה ההילאי הוותיק ואלבוס היה הנחקר הצעיר וחסר הניסיון.

"לאור ההתפתחות האחרונה," אמר אלבוס בקור רוח. "ועקב כמה מהמסרים שמצאתי במכתב שאבא השאיר, אני חושב שייתכן שאבא שלי נרצח."

"נרצח?" הייתה תגובתו המיידית של דוד רון, אותה הוא פלט כאילו הייתה קללה חריפה במיוחד שיוחסה לו שלא בצדק. "אל, יש לך מושג כמה מטומטם זה נשמע? הארי פוטר נרצח בביתו שלו, בו הוא השקיע שנים על גבי שנים בהקמת שכבה על גבי שכבה של הגנה? אתה צריך לדעת טוב מכל אחד אחר שזה בלתי אפשרי!"

אלבוס לא נתן לתגובתו של דודו לפגוע בו. הוא ידע שהוא עדיין לא התגבר לחלוטין על מותו הפתאומי והמזעזע של חברו הטוב ביותר. הוא בקושי השלים עם העובדה שהוא לקח את חיו שלו – הוא לא יכול היה להתמודד עם מחשבה שנרצח איך שהוא, ושהרוצח עוד מסתובב חופשי.

"נערכו בדיקות על השרביט שלו. ההילאים הטובים ביותר שלנו בדקו את הזירה הזו. אם היה רמז כל שהוא, אפילו הקטן ביותר, לכך שהתבצע שם רצח, היינו שמים לב לזה."

"אני יודע שזה לא נשמע סביר, אבל אני חושב שזאת תהיה טיפשות להתעלם מהאפשרות לחלוטין – "

דוד רון קם על רגליו בפתאומיות. "אני אנסה לוודא שתשחרר במהירות," הוא אמר, קוטע את הוויכוח בחדות, כאילו לא התקיים בכלל. "אתה צריך משהו בינתיים?"

אלבוס ידע שאין טעם להתווכח. תגובתו של דודו הייתה עדינה יחסית למה שציפה, היה עליו להודות על כך לפחות. כפי שידע מההתחלה, אם הוא מעוניין לפצח את החידה הזו, יהיה עליו לעשות זאת בעצמו.

הוא רצה עוד קצה של חוט בשביל החידה של אביו, ובמקום קיבל פתיל בוער, אשר מכלה את דרכו במהירות מפחידה לכיוון הפיצוץ. היה עליו לגלות לאן הוא מוביל לפני שזה יקרה.

"אני יכול ללכת לשירותים?"

"טדי ואוליבר ילווה אותך."

העולם שמחוץ לחדר החקירות היה בהיר ומשונה לאחר הסגר שנדמה לו ארוך כל כך. טדי וההילאי השני ליווה אותו כמו שני מגדלי שמירה, גבוהים ורחבים. הם מנעו ממנו לפנות לאנשים או לעשות משהו מסוכן, אבל לא מנעו מאנשים אחריו לנעוץ בו מבטים. נראה שהשמועה שבנו של הארי פוטר הגיע לחקירה התפשטה מהר. אלבוס ידע בוודאות שמחר זה יהיה בעיתון.

"זה לא היה אישי, אתה יודע," הוא אמר לטדי, כי חש שהוא לא בדיוק מתנהג כמו עצמו מאז שדוד רון ביקש ממנו לצאת מהחדר.

"אני יודע," אמר טדי, אבל עדיין נראה קצת מוטרד. ככל שזה נגע למצפון רגשי, אלבוס חש שטדי הוא יותר הבן של אבא שלו מאשר הוא עצמו. "אני באמת מקווה בשבילך שלא עשית כלום, אל. אני לא רוצה לראות אותך באזקבן."

"כן, גם אני לא," אמר אלבוס בחיוך מריר, מסתכל בחצי עניין בתצלומים הישנים שקישטו את הקירות במסדרון בו הלכו.

טדי בדק את תא השירותים לפני שאלבוס נכנס, ואז עמד על המשמר עם ההילאי השני כשאלבוס נכנס פנימה. זאת לא הייתה החוויה הנעימה ביותר, אבל הוא הניח שזה הכרחי.

הדרך חזרה לחדר החקירות לא הייתה ארוכה פחות. כאב הראש של אלבוס רק התגבר לנוכח המחשבה שביעדו בוודאי מחכה לו כבר חוקר נוסף עם שאלות חדשות. עניו העייפות סרקו את הקירות בעודו מהרהר בערב הארוך שמחכה לו. דמויות בשחור ולבן מארכיונים של משרד הקסמים חייכו וקדו לעוברים והשבים, חותמים על הסכמים חשובים או מניפים גביעי קווידיץ'...

"זה הוא." אלבוס נעצר בפתאומיות כזו שטדי נתקל בו. הוא הצביע על תמונה ישנה של גבר עליז פנים בעל כרס עגולה במדי קווידיץ', לוחץ את ידו של שחקן צעיר ונרגש על רקע גביע קווידיץ' מבריק. "זה האיש שראיתי."

טדי וההילאי בחנו את התמונה.

"זה לודו בגמן," אמר ההילאי לעמיתו. "הוא היה ראש המחלקה למשחקי קוסמים פעם... הוא הואשם מספר פעמים בנתינת שוחד ובהימורים לא חוקיים. עברתי על התיק שלו לפני כמה חודשים, כשנתנו לי למיין את הארכיון. הוא צריך להיות בן איזה שבעים היום." הוא הציץ באלבוס בפקפוק.

"האיש שראיתי היה מאד זקן," אמר אלבוס. ככל שהביט באיש החייכן יותר, כך הדמיון לגבר הזקן והעלוב אותו כמעט הפיל מוקדם יותר באותו היום התחדד. "זה היה הוא, אני בטוח."

"כדאי שנעבור שוב על התיק שלו ונגלה מה הוא עושה היום," אמר טדי, ופנה אל אלבוס. "בסדר, אל, אנחנו נעביר את זה הלאה."

הפרק הקודם		הפרק הבא