מכתבים לאף אחד

9

הארי ורון הופיעו בקול פקיקה באמצע דרך מרוצפת אבן. שמש של אחר צהריים הסתננה מבין עננים חורפיים שנסחפו בשמיים והארי התעטף בגלימת ההעלמות שלו כדי להתחמם, שכן היה שם קר בהרבה מאשר בלונדון.

מצד אחד, בתחתית הדרך המרוצפת, התשרעו גגות רעפים של כפר קטן וצפוף. בקצה השני של הדרך ניצבו שני עמודי אבן בראשיהם עמדו פסלים של חזירי יבלות מכונפים, וביניהם שער ברזל סגור. במעלה הגבעה, צופה על אגם מנצנץ ויער רחב ידיים, עמדה הטירה שהארי ראה ביום בו הוא ברח מוולדמורט. הוגוורטס.

רון פלט אנחה כבדה והתיישב בספסל לצד הדרך שצפה לעבר היער. אובד עצות באשר למצב, הארי התיישב לצידו. המקום היה שקט מאד. לא נשמע אף צליל מלבד רשרוש העלים בעצים שביער ורחש הדגלים המתבדרים שבראש המגדלים בטירה. האוויר שם היה שונה מאשר בלונדון, סמיך יותר, כאילו היה בתוכו קסם. לראשונה מאז ההתרחשות בפונדק הארי הצליח לחוש רגע של שלווה, אפילו שהרמיוני עדיין הייתה בסכנה נוראית.

הוא ורון שתקו במשך זמן ארוך. זה לא היה אופייני לרון לשבת בשקט. הארי לא העז להסתכל עליו. לרגע הוא חשב לשאול אותו אם הוא חושב שהם ימצאו את הרמיוני, ואם הוא חושב שהיא תהיה בסדר, לפני שהוא הבין שזאת שאלה אידיוטית.

לבסוף הוא אמר, "מאלפוי קרא להרמיוני בוצדמית, וגם האיש בפונדק. מה זה אומר?"

"זה שם גנאי לקוסם או מכשפה שנולדו להורים מוגלגים," רון הסביר בקול תפל. "כמו לומר שהדם שלהם מלוכלך או משהו. זה בניגוד לקוסמים שמגיעים משושלות שהיו בהם רק קוסמים. טהורי דם, הם קוראים לעצמם. כל האידיאולוגיה של זה- שאין- לנקוב- בשמו מתבססת על זה שלמוגלגים ולקוסמים שההורים שלהם מוגלגים אין זכות קיום. אבל תאמין לי שהרמיוני היא מכשפה טובה מרוב הקוסמים טהורי הדם. היא בהחלט טובה יותר ממני, והוויזלים תמיד התחתנו רק עם קוסמים."

הארי הרהר בכך ארוכות. לבסוף הוא שאל את רון, "אימא שלי הייתה בת של מוגלגים?"

"אני לא יודע, חבר. כנראה שכן, אם הדודה שלך מוגלגית. אני יודע שמשפחת פוטר הייתה משפחת קוסמים מכובדת מאד. לא כולם הסכימו שהם אף פעם לא התערבבו עם מוגלגים, למרות שזה לא באמת משנה. בכל אופן, הם היו מהמתנגדים הכי חזקים של אתה- יודע- מי בפעם הקודמת שהוא היה בעמדת כוח..." פתאום רון השתתק, כאילו הוא אמר יותר מידי.

"זה בסדר, אני יודע איך הסיפור הזה מסתיים," הארי אמר, לא בלי מרירות. "הוא חיסל את כולם, נכון?"

שתיקתו של רון הייתה כל האישור שהוא היה זקוק לו.

לפתע קול פקיקה שבר את השקט והשניים קפצו על רגליהם בהפתעה. שני אנשים נוספים הופיעו על השביל, אבל הם היו שני האנשים האחרונים שהארי ציפה לראות שם.

שרביטו של רון היה מורם לפני שהארי הספיק להבין מה לעזאזל קורה שם.

"תשחרר אותה!"

"זה בסדר, רון," הרמיוני אמרה בקול שקול. זרזיף הדם התייבש על צד פניה וחתך מכוער וחדש הופיע על שפתה התחתונה, אך מלבד זאת נראה שהיא ללא פגע.

האדם השני שהופיע שם היה לא אחר מאשר דראקו מאלפוי, שנראה כועס ולחוץ במיוחד. הוא דחף את הרמיוני לעבר חבריה במחווה עצבנית.

"אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך, פוטר," הוא סינן לעבר הארי. "סקורפיוס לא מפסיק לבכות מאז מה שאמרת לו על זה שהוא יתן להם להרוג אותה. הוא חושב שמה שקרה היה באשמתו. חשבתי שאתה אמור להיות קוסם הגון."

"אני לא יודע איפה שמעת את זה, אבל אני אף פעם לא התיימרתי להיות הגון," הארי השיב כשהרמיוני הייתה בטוחה בינו לבין רון. "ואם תשאל אותי אתה לא צריך לחנך את הבן שלך לעמוד מנגד בזמן שמענים ורוצחים מישהו."

פניו של מאלפוי התעוותו בהבעה מכוערת. מאחורי הזעם היה ניצוץ של אשמה.

"אתה לא תגיד לי איך לחנך את הבן שלי!"

"כן, ברור שאתה עושה עבודה נהדרת בכוחות עצמך."

"זה מספיק, הארי," הרמיוני התערבה. למאלפוי היא אמרה, "תודה שעזרת לי, דראקו. אני יודעת איזה סיכון היית צריך לקחת כדי לעשות את זה."

מאלפוי ירק על האדמה בדחייה ונעלם בצליל פקיקה. שרביטה של הרמיוני פגע במרצפות עליהן הוא עמד בצליל נקישה. הרמיוני ניגשה והרימה אותו באנחה.

"מה זה היה, בשם מרלין?" רון התפלץ. "מאלפוי שחרר אותך לחופשי?"

"סקורפיוס שכנע אותו לעזור לי," הרמיוני הסבירה. למרות פציעותיה ומצבה היא הייתה רגועה בצורה מעוררת יראה. "למרות שהיית יכול להיות קצת יותר עדין איתו, הארי. באמת גרמת לו לחשוב שאם אני אפגע זה יהיה באשמתו."

"שיהיה," הארי השיב כלאחר יד, ההקלה שלו מכך שהרמיוני בסדר מונעת ממנו להתרגז מההערה.

"אני לא יודע מה יותר מוזר, זה שמאלפוי עזר לך או זה שיש לו ילד," רון אמר. "תחשבו על זה, הוא בגיל שלנו והוא כבר אבא! אם לא הייתי יודע שהוא פוץ עם תעודות הייתי מרחם עליו."

הרמיוני גלגלה לעברו את עיניה ופנתה אל הארי, "לפני שהם עילפו אותי ראיתי שהם תפסו גם אותך. איך ברחת?"

הארי סיפר לה מה התרחש בביתו של מאלפוי האב. כשהוא סיים לספר כיצד הוא שחרר אותו לחופשי הרמיוני נראתה כל כך מהורהרת שקמטים חרשו את מצחה.

"למה את חושבת שהוא עשה את זה?" רון שאל אותה כשהיא לא הגיבה לסיפור.

"מה?" הרמיוני השיבה בחוסר ריכוז, בברור עדיין מהרהרת באירוע. "לא כדאי שתלך להודיע למסדר שאני בסדר? או שלא חשבתם לשלוח מישהו לנסות לעזור לי?"

"כן, נכון," רון הודה, נזכר ששקלבולט, טונקס ועין- הזעם מחפשים את הרמיוני בסמטת נוקטרון ברגעים אלה ממש. "תשלחו לי ינשוף אם יהיו התפתחויות, כן?"

"בטח," הארי השיב, כי לא נראה שהרמיוני מקשיבה. רון נעלם גם הוא בצליל פקיקה והרמיוני החלה לצעוד לעבר הטירה בהיסח דעת.

"נו?" הארי האיץ בה לאחר שהם צעדו כמה דקות בדממה.

"נו מה?"

"למה את חושבת שמאלפוי שחרר אותי, כשהוא אחד המעריצים הכי גדולים של וולדמורט? ואל תגידי לי שאת לא יודעת, אני רואה את הגלגלים שלך מסתובבים."

"אולי יש לי רעיון. אבל זה רק רעיון. אני צריכה לדבר עם פרופסור דמבלדור ולראות מה הוא חושב."

"בחייך, את יכולה להפסיק להיתלות על כל מילה של הזקן הזה," הארי העיר, והרמיוני נראתה מעט נעלבת. "מה את חושבת?"

הרמיוני הסתכלה לעבר הטירה, שוקלת את מילותיה, ואז הציצה בשעונה.

"התלמידים בדיוק בארוחת הצהריים. בוא נחכה בבקתה של שומר הקרקעות עד שהם יחזרו לכיתות, אני לא רוצה להבהיל אותם עם המצב שלי."

במקום להמשיך לטפס לעבר הטירה היא ירדה אל הדשא הלח והחלה לצעוד לעבר גבול היער. לראשונה הארי הבחין בבקתה קטנה ומוזנחת שניצבה שם.

הם צעדו לאורך המדשאות בשתיקה. הארי החליט שיאפשר להרמיוני עוד כמה רגעים של חסד לפני שימשיך לנדנד לה שתספר לו על מה לעזאזל היא חושבת.

הם הגיעו אל הבקתה, שנראתה נטושה. ארוגות של צמחי תבלין שצמחו ליד הדלת היו מוזנחות ועמוסות עשבים שוטים, וכמה דלועים גדולים בצורה לא טבעית צמחו בתוך גינה מגודרת כמו ראשים גדולים ומעוותים.

הרמיוני ניגשה אל שוקת של מי גשם קרים ושטיפה את הדם מעל פניה.

"איך אני נראית עכשיו?" היא שאלה את הארי בעייפות לאחר שייבשה את פניה במגבת שהיא זימנה יש מאין.

החתך המכוער עדיין בלט על שפתה, וקצוות שיער לחות הסתלסלו סביב פנייה החיוורות מכאב ותשישות. אך למרות זאת עיניה הכהות זהרו בנחישות העזה שתמיד אפיינה אותה.

"נהדר," הארי השיב. חושבת שהוא מדבר בסרקסטיות, הרמיוני פנתה ממנו ונכנסה אל הבקתה. הארי הלך בעקבותיה, בוחר לא להעמיד אותה על טעותה.

בפנים הבקתה כללה חדר אחד בלבד, עם מיטה גדולה ומאובקת, אח קרה ומטבח עם כלי אוכל גדולים במיוחד, כאילו זה היה ביתו של ענק. החלל היה כה מאובק וקר שלא היה ספק שאיש לא חי שם כבר שנים.

"מי גר פה?" הארי שאל את הרמיוני בזמן שהיא הניפה את שרביטה לעבר האח ויצרה אש גדולה וחמימה.

"בעבר היה לנו שומר קרקעות בשם האגריד. לפני שוולדמורט חזר לעמדת כוח הוא ביצע סדרה של תקיפות בבית הספר, ומשרד הקסמים האשים את האגריד. הם לקחו אותו לאזקבן – זה בית הכלא לקוסמים – למרות שהוא בברור לא היה אשם. עד שהם הסכימו לקבל את העובדה שוולדמורט היה אחראי לתקיפות ושהוא בכלל חזר עברו שלוש שנים, וזה כבר היה מאוחר מידי בשביל האגריד. רוב הקוסמים שמגיעים לשם לא שורדים את השנה הראשונה."

הארי התיישב ליד השולחן הגדול שבאמצע הבקתה, מהרהר בסיפור הקודר ובחוסר הצדק המשווא שנגרם לאותו האיש. מהמעט שהוא למד על משרד הקסמים עד כה, הוא לא היה צריך לשאול את הרמיוני אם סופק להאגריד עורך דין או גורם מקביל שיגן עליו וילחם על חפותו.

הרמיוני מצאה קומקום ברזל גדול והציבה אותו מעל האח. שני ספלים גדולים כדליים רחיפו מהארון והתמקמו על השולחן. הארי הוציא סיגריה אבל בקושי הספיק לקרב אותה לשפתיו כשהרמיוני נזפה בו, "שלא תעז."

"אז את מוכנה כבר לספר לי את התיאוריה שלך?" הוא החזיר בתשובה, לא שוכח את שיחתם הקודמת.

"בסדר. אבל זה רק רעיון," הרמיוני סייגה.

הקומקום שרק והיא הרחיפה אותו לעבר השולחן, מוזגת תה לשני הספלים.

"כשהיית תינוק והבסת את וולדמורט הוא לא מת, רק איבד את הגוף שלו. הוא חי ביערות של אלבניה במשך שנים, אבל לא באמת היה יכול להזיק לאף אחד, חוץ מאשר לקוסם אחד שנשבה ברעיונות שלו והסכים לחלוק איתו את גופו. אבל גם אז הוא היה כמעט חסר כוחות, ניזון מהקוסם ששירת אותו, וכשדמבלדור הביס את הקוסם הזה וולדמורט ברח שוב ונעלם. אבל כל זה השתנה כשהוא הצליח לייצר לעצמו גוף על ידי שיאבת כוח החיים והקסם של ג'יני וויזלי. עם גוף הוא שוב יכול היה להשתמש בשרביט ונצל את כוחותיו, וכמובן לאסוף שוב את התומכים שלו. כל עוד הוא היה חסר כוחות אף אוכל מוות לא היה חוזר לשרת אותו – איזה שימוש יש להם באדון חסר כוחות, שאפילו לא יכול להגן על עצמו?

"הבוקר, כשביקרנו את אוליבנדר, התחלתי להבין שמשהו מוזר מתרחש. זוכר שהוא סיפר לנו שאוכלי מוות ביקרו אותו וחיפשו מידע על השרביט הבכור? כביכול זה מאד אופייני לוולדמורט לחפש שרביט חזק כדי לבסס את כוחותיו, במיוחד עכשיו כשאתה חזרת וערערת את המעמד שלו. אבל מה שמוזר הוא שאתה השמדת את הגוף של וולדמורט באותו הערב בו נפגשתם, זאת אומרת שהוא חזר למצב בו הוא היה לפני שלוש- עשרה שנים, עדיין מסוכן אבל חסר אונים ושברירי. אתה מבין לאן אני חותרת?"

"איזה שימוש יש לו בשרביט אם אין לו גוף?" הארי השיב, מרגיש קצת כמו בשיעור מעניין באוניברסיטה.

"בדיוק," הרמיוני אמרה בהתלהבות, נראית מרוצה שהוא מבין אותה. "אז ההנחה הסבירה היא שהוא לא שלח את אוכלי המוות שלו לחפש את השרביט, מישהו אחר עשה את זה. מישהו עם השפעה ושאיפה לכוח שרוצה לנצל את החולשה של וולדמורט כדי לקחת נתח מהכוח שלו לעצמו, אולי אפילו להיות אדון האופל במקומו."

"אז זו הסיבה שמאלפוי שחרר אותי," הארי הבין, "הוא מקווה שאני אחסל את וולדמורט כדי שהוא יוכל להתגנב פנימה ולקחת את המקום שלו. ורוב הסיכויים שאם לו יש שאיפות כאלה כבר יש עוד טוענים לכתר. למה את נראית כל כך מדוכדכת? זה טוב שהם ילחמו אחד בשני, לא?"

"לא, כי זה אומר שאנשים חפים מפשע עומדים להיפגע," הרמיוני אמרה ברצינות. "בכל אופן, זאת רק תיאוריה. ואני מבקשת שלא תשתף את רון או אף אחד אחר בשיחה שלנו. אנחנו לא צריכים ששמועות כאלה יסיחו את דעתם של חברי המסדר מהמשימות שלהם."

"בסדר," הארי הסכים, לא מעיר על כך שחברי המסדר הם בוודאי לא ילדים קטנים שצריכים מבוגר שיעמוד על המשמר כדי שהם יעשו את שיעורי הבית שלהם. "אפשר כבר להמשיך? המקום הזה קצת מדכא."

"אני חושבת שכן," הרמיוני השיבה, מציצה שוב בשעונה. היא העלימה את ספלי התה שהם לא הצליחו לסיים, כיבתה את האש באח והם יצאו מהחלל האפלולי בחזרה אל היום החורפי הצלול, מותירים את ביתו של שומר הקרקעות מאחור.

הם צעדו אל הטירה בשתיקה ונכנסו דרך זוג דלתות אלון גבוהות אל אולם כניסה מואר בעוז בלפידים, למרות שזה היה אמצע היום. מצד אחד של האולם הארי הבחין באולם נוסף, בו ניצבו ארבעה שולחנות ארוכים וריקים שיכלו בקלות לאכלס מאות אנשים.

האווירה בטירה הייתה מאד שונה לעומת הפעם האחרונה בה הארי ביקר שם. באור היום מסדרונות האבן וחליפות השיריון שקישטו אותם נראו מאיימים הרבה פחות, והוא כבר לא הופתע למראה הדמויות בציורי השמן שחיו את חייהם והסתכלו עליו בעודו חולף על פניהם, כאילו הם חיו בתוך טלוויזיה דו כיוונית בה הדמויות יכלו לתקשר עם הצופה. מאחורי הדלתות הסגורות על פניהם הרמיוני הובלה אותו התנהלו שיעורים, קולותיהם היציבים של המורים מהדהדים מאחוריהן, ומידי פעם נשמע קול נפץ או קריאת התפעלות של תלמיד.

"זה האגף של מגורי הסגל," הרמיוני הסבירה כשהם הגיעו למסדרון דומם מקושט דיוקנאות של קוסמים ומכשפות מנמנמים. "החדר שלי נמצא פה – " היא הצביעה אל אחת הדלתות על פניהן חלפו, ואז נעצרה מול דלת בקצה המסדרון. "וכאן אתה תגור."

היא הקישה בשרביטה על ידית הנחושת ודלת העץ נפתחה. בפנים קיבל את פניהם טרקלין רחב מעוצב בסגנון מיושן, עם אח גדולה, כמה כורסאות ושולחן כתיבה גדול. דלת בצד השני של הטרקלין הובילה אל חדר שינה מצויד במיטת אפריון עצומה ושידת מגירות. חלונות צרים בקירות האבן צפו לעבר מגרש דשא גדול עם יציעים גבוהים ושלוש טבעות גדולות דמויות שערים שניצבו משני צידיו. לפי התיאורים של רון, הארי הבין שזה מגרש הקווידיץ' של בית הספר.

"לא רע," הוא העיר. הוא אף פעם לא היה בחדר כזה, שנראה כאילו הוא נלקח היישר מתוך איזה סרט על ימי הביניים, ולמרות שהעיצוב היה שונה בתכלית מדירתו שבלונדון, הוא לא היה בטוח שהוא שונא את זה.

"את הארוחות תאכל בשולחן הסגל באולם הגדול," הרמיוני הסבירה מאחוריו. "ובשאר הזמן אני והמורים האחרים נלמד אותך קסמים, ככל שלוח הזמנים שלנו יאפשר. קח בחשבון שתצטרך להשקיע הרבה זמן בלימוד עצמאי – יש לך הרבה חומר להשלים."

הארי הקשיב לה רק בחצי אוזן, בוחן לעומק את דירתו החדשה. על שולחן העבודה נחה חבילה ארוכה וצרה עטופה בנייר חום פריך, אליה צורף פתק. הוא קרע את העטיפה וחשף את המטאטא המעופף המגולף מעץ שחור שהיה שייך למאלפוי, על גביו הוא ברח ממשכנו של וולדמורט.

הוא הפתח את הפתק המקופל וקרא:

הארי היקר,

השארת את המטאטא שלך אצלי בפונדק.

חשבתי שתשמח לקבל אותו בחזרה.

בהערכה רבה,

ידידך,

נוויל לונגבוטם

"חשוב לציין שתעופה בשטחי בית הספר מותרת רק במגרש הקווידיץ', ורק בשעות המוגדרות לכך," הרמיוני העירה מאחוריו, יודעת על מה הוא חושב. "לא שיהיה לך זמן לזה בכל מקרה. כמו שאמרתי, יש לך הרבה עבודה."

"אני לא מפחד מעבודה," הארי אמר, מרגיש שהרמיוני מניחה שהוא לא ייקח את לימודי הקסם שלו ברצינות. "תגידי, את בסדר?"

"כן, למה?" הרמיוני השיבה באוטומטיות.

"לא יודע, אולי כי רק לפני כמה שעות נלקחת בשבי ועמדו לענות אותך ולהוציא אותך להורג."

"אני יכולה לומר את אותו הדבר עליך."

"אני בסדר גמור, תודה ששאלת."

סומק קל הופיע על לחיה החיוורות של הרמיוני. היא פנתה לעבר הדלת מבלי לענות על שאלתו המקורית.

"אני אבקש שיביאו לך ארוחת צהריים. אני אחזור קצת יותר מאוחר, בינתיים אני מציעה שתישאר כאן. קל ללכת לאיבוד בהוגוורטס."

"אל תדאגי לי," הארי השיב, חושב על המפה שקיבל במתנה מהתיאומים, וצפה בה סוגרת את דלת חדרו אחריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא