עיניים ירוקות

טוב, אז פרסמתי פרק חדש.

אתם יודעים, ההקדמה הרגילה.

תהנו, .הפרק הוא זוג של פרק מעבר אבל חשוב מאוד להמשך.

אז מה אני חופרת?

תהנו!

נ"ב: אני היום הכנת ציור לפאנפיק, אני יפרסם אותו כשיתאפשר⁦☺️⁩

_____________________________________________

המזוודה של ניוט היא המזוודה הכי כבדה בעולם.

טוב, אולי בגלל שיש בה בית. ניוט אמר שהוא לוקח אותה להוגוורטס, כי היא נושאת את חפציו, כמובן. שכחתי לציין שהחפצים כוללים גם בית בגודל מלא?

לא נורא.

"תמצא תא, טוב?" אומר ניוט, וממהר לאחוז בידי סלית'רינית אחת בגילו.

אני מסתכל על הרציף, מחפש משהו מוכר.

הפחד משולב עם בלבול, ואני מרגיש אבוד.

"היי, סוורוס," היא מנופפת לי בידה והבהלה נעלמת.

בעיניה הירוקות יש רק נחישות, והן בוהקות כמו טל על עשב רך.

"היי, לילי," אני עונה בחיוך.

ההורים שלה תוקעים בי מבט, ועיניה של אחותה שורפות אותי בתיעוב.

אני לא מוטרד מזה. אני רגיל שמסתכלים עליי ככה.

ואני יודע, שהיא רצתה להיות כמוני.

אני רואה את הקנאה בעינייה, ויודע שכולם לא יהיה כמו פעם בקשר בין שתיהן.

לה זה רע, לי זה מצוין.

אני נרעד, וקובר את המחשבה הזאת.

לא.

אסור לי להיות כמו אבא שלי, אפילו לא לחשוב כמוהו.

הוריה עוזרים לה להעמיס את המזוודה שלה על הרכבת, והם מחייכים אליה באהבה.

אני אפילו לא מנסה להעמיס את מזוודתי הכבדה, שומר אותה קרוב לליבי.

אני זוכר את הרגש המלכך בקצוות מילותיו של ניוט, את הברק בעיניו.

אחותה נועצת בי מבט זועם אחרון, ואנחנו נכנסים.

אנחנו מוצאים תא עם ילד פרוע ושחור שער וחום עיניים.

"אפשר לשבת כאן, בבקשה?" שואלת לילי בנימוס מקסים.

הילד פורע עוד יותר את שערו, אם זה אפשרי, וסוקר אותנו בשעמום.

כשהוא מבחין בלילי, משהו נדלק בעיניו, והוא אומר בהתלהבות:

"בטח! ודרך אגב, אני ג'יימס פוטר. מה שמך, גברת ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות?"

הוא מסתכל על לילי בדרך שאני לא אוהב.

ועלי? עלי הוא בכלל לא מסתכל, כאילו אני לא שווה כלום.

ואז אני רואה אותו.

אותו פרצוף מפונק שהסתכל עליי בחנות.

אותו קול שצחק.

"אני סיריוס בלק," הוא אומר, ומפיע מתוך הצללים אל מול לילי.

ואז הוא מבחין בי.

"תראה ג'יימס! זה אותו אחד שסיפרתי לך עליו" הוא צוחק.

"אווווווו, באמת? דמיינתי אותו פחות מכוער," אומר באגביות ג'יימס, ושניהם צוחקים.

"רק מעניין מה הוא עושה איתך," אמר ג'יימס בהתנחנחות ופרע את שערו.

"אני הרבה יותר שווה." 

"בוא נלך מכאן, סוורוס," אומרת לילי בגועל.

"ביי ביי, סבר מאוס!" אומרים ג'יימס וסיריוס יחד בלגלוג.

ואז אני שומע את ג'יימס לוחש:

"ביי ביי, גברת יפיופה. אני עוד אמצע דרך להרחיק אותך מהמכוער ההוא. את עוד תהי שלי."

אני מביט בדלת התא בתיעוב. אני שונא אותם.

אני רואה שני ילדים אחרים נכנסים לתא, אחד גבוה עם שער דבשי ושני נמוך עם פנים עכבריות.

חבל. דוקא הגבוה נראה נחמד.

אני ווילי נכנסים לתא אחר, שיש בו ילדה אחת ששקועה בספר.

"אפשר?" הפעם אני זה ששואל.

היא מרימה זוג עיניים כחולות עמוקות, כמו ים של חוכמה, מהספר.

"אין בעיה," היא משיבה, וחוזרת לספר שלה.

היא לא ממש מדברת איתנו, ואני ולילי מתביישים לדבר ביחד בנוכחותה.

השתיקה המביכה מופרת על ידי שער בלונדיני כמעט לבן, וזוג עיניים בצבע תכלת בהיר, כמו שמיים ללא עננים.

הן שייכות לילד גבוה ורזה, שראשו עמוק בתוך עיתון ועל אוזנו עפרון תועה. הוא ממצמץ בעיניי התכלת שלו, ומתישב בטבעיות, בלי לשאול רשות.

"איך קוראים לך?" שואלת לילי בחביבות.

"קנופליוס לאבגוד, אבל אתם יכולים לקרוא לי לאיוס," אמר הילד בסהרוריות.

"איך אתה מעדיף שנקרא לך?" המשיכה לילי.

הילד משך בכתפיו.

"לא אכפת לי. אבא שלי קורא לי קנופליוס, למרות שזה מוזר. אבל אני אוהב דברים מוזרים, לדעתי הם מיוחדים. אבל דודה שלי אמרה לי להציע את השם הזה, כי אחרת יקראו לי במקום קנופליוס קרונפלקס."

לילי התעפקה לא לצחוק.

פתאום הילדה עם העיניים הכחולות הרימה את עינייה.

"באיזה בית אתם רוצים להיות?" היא שאלה בעניין.

"אמממ, נראה לי שסלית'רין, כי אמא שלי למדה שם, אבל אני רוצה להיות עם לילי,"

אמרתי. פתאום לילי הסתכלה עליי במבט מוזר. הסמקתי.

"כנ"ל לגבי," היא אמרה בשקט.

"לי לא אכפת באיזה בית להיות, רק שיהיה בית שיהיה לי בו טוב," אמר קנופליוס.

"רייבנקלו!" אמרה בביטחון הילדה עם העיניים הכחולות.

"הבית הכי שווה! אגב, קוראים רוונה, חלק קוראים לי רו או רוון."

"לי קוראים סוורוס," אמרתי.

"אם אתה לובש את גלימת בית הספר, כנראה שאתה ממש מתרגש," אמרה רוונה.

ואולי כי אין לי בגד אחר ללבוש.

באותו רגע, החלטתי שאני יסתיר מחבריי החדשים את הכל.

לא. אני לא רוצה להיות שונה, להיות מוזר.

"לי קוראים לילי," אמרה לילי בקול הפעמונים שלה.

ואני רואה את הוגוורטס באופק, נוצצת מול מי הלילה.

עיניים כחולות, כמו ים של חוכמה.

עיניים תכולות, כמו שמיים ללא עננים.

עיניים ירוקות, כמו טללי טל על דשא רך.

ועכשיו הוספתי לזה שורה.

עיניים שחורות, כמו הכאב האפל ביותר.

כמוני.

__________

תגיבו ואני ממשיכה⁦❤️⁩

הפרק הקודם		הפרק הבא