בגלל מראה שבורה

עברו שנתיים. אני כבר בת 17, אבל אני לא לומדת בכיתה י"א. אני לא לומדת בכלל בבית ספר.

אני עדיין נמצאת כאן, בכפר קאלה, עם נונו אמילי ולאגו. לאגו עדיין מנסה למצוא דרכים להחזיר אותי הביתה, אבל אפילו הוא כבר לא מאמין שזה אפשרי.

בהתחלה היה לי ממש קשה להשלים עם זה שלעולם לא אחזור הביתה. עדיין קשה לי, אבל עכשיו פחות. אני גם מחייכת. לפעמים אפילו באמת, מהלב.

בימים, כשאני עסוקה, יותר קל לי להתגבר על הכאב, אבל בלילות, כשאני לבד בחושך אני מרגישה כל כך קטנה ופגיעה. יש ימים שבהם אני מתעוררת והכרית רטובה, ואני יודעת שזה מדמעות.

אחי הקטן אמור לחגוג בקרוב יום הולדת שנתיים. אין לי מושג איך הוא נראה. גם לא איך קוראים לו. רציתי שיקראו לו גיא.

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור שלי עשיתי את זה רק בשביל לאגו, אבל עכשיו אני מרגישה שזה היה גם בשבילי. כך פחות קשה לחיות. כאילו קילפתי שכבה אחת של כאב בעזרת המילים שכתבתי.

בגלל זה אני עדיין כותבת. אני כותבת מכתבים, לאמא ואבא.

אני כותבת להם מה אני עושה וחושבת, וכמה אני אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם. אני מספרת להם על העולם של לאגו ואמילי. אני בטוחה שהם היו אוהבים כאן הכל. את הנופים הטבעיים, את הכבוד של האנשים, את הפשטות והקלות של החיים כאן. אבל לא משנה כמה טוב כאן, אני תמיד כותבת להם שאין כמו בבית.

אז הם נמצאים בבית, עם אחי הקטן, ואחד עם השני, ואני נמצאת כאן, בלעדיהם, עם ערמת מכתבים שאף פעם לא יישלחו.

שלא תבינו לא נכון- לא רע לי כאן. להפך. אני אוהבת לעזור לאמילי בעבודות שלה, ואוהבת לדבר עם נונו ולשמוע את הסיפורים שלו, ויש לי כאן את לאגו, שאני אוהבת יותר מכולם, אבל זה לא הבית שלי.

רק עכשיו אני מבינה כמה טוב היה לי פעם. רק עכשיו, כשאין לי כלום.

אבל אולי... אולי יהיה טוב.

הפרק הקודם