תחת עינה הפקוחה של עין דור

אזהרת תוכן לפרק: פוסט טראומה צבאית

"הנח לי," ביקשה רחל, כששיעול עז תוקף אותה פעם נוספת. גם ללא השינויים שחלו בו-עצמו, יעקב הרגיש כיצד גופה דועך מיום ליום.

הוא הניח את ידו - זו שטרם השתנתה - על לחייה של רחל, וליטף אותה באגודלו. "לא אם יש משהו שבכוחי לעשות."

~לא רחוק, לבד

"גם את לא מצליחה להירדם?" קול הקפיץ אותה, מאלץ אותה לזוז לראשונה מאז שהתיישבה על הספסל.

דינה הרימה מבט אל האורח הלא-קרוא, שהסתכל עליה מוזר. כמה זמן הוא כבר עומד כאן?

(כמה זמן היא כבר יושבת?)

היא נאנחה. "לא ניסיתי."

"כן," יואל מלמל. "גם אני לא." הוא העביר משקל מרגל לרגל במבוכה, ולבסוף הושיט לה אחת משתי הכוסות שבידיו. "תה?"

דינה הנהנה באיטיות והרימה את ידיה אל הכוס. הכוס הייתה פושרת למגע, על אף המרחק הקצר בין הרחבה בה הספסל עמד למטבחון הצמוד לחדר הכוננות במוצב, עדות יחידה למעבר זמן הגיוני כלשהו מאז שיצאה "לקחת אוויר" קודם, מאז שחזרו למוצב אחרי ההקפצה, מאז ש… 

בועז.

על אף היות כוס התה חמימה רק מעט, ונוחה להחזקה, ידה של דינה נעה מעצמה, כאילו עבר בה רטט שהתחיל במפרק כף היד והתפשט לכל אחת מהאצבעות, חזר, התפשט לכל נקודה מבפנים ומבחוץ, והכוס נשמטה מאחיזתה. היא פלטה קריאת הפתעה, קפצה וזרקה את רגליה הצדה בעוד יואל נרתע לאחור, הכוס נופלת בקול חבטה חלש ותכולתה נשפכת בין שניהם. "אח, תיזהרי!" יואל קרא במחאה, מבטו מנתר לקרקע ואז חוזר למעלה אליה, ועיניו התרחבו.

דינה התנשפה, נשימותיה חדות ומהירות, אותו רעד שאחז בכף ידה קודם לכן - עדיין אוחז בכף ידה - כמו לוכד את הריאות שלה, מוחץ אותן ושואב מהן כל טיפת חמצן. "אני-" היא אמרה בקול חלש, חנוק, ומחליא באוזניה. שתתאפס על עצמה, זה סתם תה מחורבן, היא אפילו לא אוהבת תה והוא קר ומה יואל עושה כזה סיפור זה סתם נשפך אם כל כך אכפת לך למה שלא תלך לאסוף את מה שנשפך זה לא שזה דם או משהו זה סתם מיץ עלים דפוק ו- "אני הולכת להתאוורר," היא אמרה בקול נוקשה, גם אם עדיין חנוק, למרות שזה לא היה הגיוני וחלק ממנה היה מודע במעורפל לכך שזה לא הגיוני לצאת להתאוורר כשאת כבר בחוץ אבל אם הבחוץ שכאן כבד כמו האוויר בפנים אולי היא צריכה למצוא בחוץ אחר. היא קמה והתחילה ללכת, ולא הספיקה להתרחק שלושה צעדים כשמאחוריה נשמע "דינה, חכי."

היא עצרה. תהרגו אותה אם היא יודעת למה, אבל היא עצרה. 

"דיברתי עם שושן קודם." 

שושן, המ"מ. המפקד של בועז - של כל הצוות - ובהיעדרו, המפקד של יואל. למי אכפת משושן? מה שושן מבין, מה הוא קשור בכלל?

"הוא… הוא רוצה שצוות דלתא יגיעו לכאן מחר להחליף אותנו," יואל המשיך. "הוא אמר שהוא רוצה לתת לנו עוד איזה יום-יומיים בבית לנוח, שנהיה בחג בראש שקט."

דינה לא ענתה לו. לא הסתובבה אפילו להביט בו. מה היא כבר הייתה אומרת, וואי, אחלה צ'ופר, איזה גבר שושן, מפרגן לנו כי חבר שלנו חטף. היא אמורה לחזור הביתה כאילו כלום, להסביר לאמא מה קרה ומה פתאום ומה זה הדבר הזה שמדברים בחדשות, כי בטח מדברים בחדשות? היא תיכנס מחר בבוקר לחדר שלה ושל התצפיתניות, והבנים ייכנסו לחדר שהם חולקים עם האבטחה, ואף אחד לא ייכנס לחדר של הקצינים, ובסוף כולם יעלו על הסעה ויעשו צחוקים והכל ייראה רגיל והיא תקיא - או שאף אחד לא יעמיד פנים שהכל רגיל ולא יהיה איך לברוח מזה, גם לא לרגע. דינה לא הייתה בטוחה מה יותר גרוע. 

"מחר באחת-עשרה פה ברחבה, בסדר?" יואל סיכם.

היד שלה עדיין רעדה. לא כזה קר אפילו, למה היד שלה רועדת? מה, היא מתחה שריר? איזה דפוק זה למתוח שריר בכף היד שלך, איזה בושות. "אני הולכת להתאוורר," היא חזרה, באותו קול כמו קודם.

"אין בעיה," אמר יואל, מעט יותר בעדינות. "אבל כבר מאוחר, והיה לנו לילה ארוך. תישני קצת לפני שאנחנו יוצאים מחר, טוב? לפחות תנסי."

יותר הוא לא דיבר. היא לא הייתה בטוחה כמה זמן היא עמדה שם, היא והשריר המתוח הדפוק שלה, אבל כשהסתובבה לבסוף יואל כבר לא היה שם. הגיוני. אף אחד לא יושב סתם בחוץ במוצב כזה קטן בשעות האלה. וזאת בדיוק הסיבה שהיא עדיין בחוץ, שעכשיו כשהיא סוף סוף הצליחה להתאפס על עצמה ולזוז רגליה נשאו אותה לצד הרחוק יותר, לכמה עצים מסכנים שעומדים בגוש קטן בפינה הדרום-מזרחית של המוצב ואנשים קוראים לו "הטבע" כי אלה הכמה עצים היחידים שבעצם עומדים ביחד וזה יותר טבע מהברוש המסכן שעומד לבד ליד השק"ם או כמה עשבים שוטים ליד החמ"ל תצפית. היא התיישבה בטבע, וזכרה את עצמה נשענת כנגד אחד העצים, את שמי הכוכבים מעליה ומחטי האורן תחתיה. איך ברגע היא מצאה את עצמה שוכבת על מזרן בחדרה, בוהה בקיר, עדיין לובשת את הבגדים של אתמול, לא היה לה מושג.

טוב. 

תיק.

למרות מצב חדרה בבית, דינה הייתה די מסודרת בבסיס, כך שלא לקח לה הרבה זמן לארגן את הדברים. לאחר שצחצחה שיניים והחליפה בגדים בתנועות מכניות היא דחפה את שקית הכביסה לתיק, הניפה אותו על כתפה והייתה מוכנה לצאת. והשעה הייתה רק עשר.

 היא הייתה מודעת רק במעורפל למה שקרה אחר כך - בגלל שהיא יושבת ומחכה שעה, היא אמרה לעצמה, ובגלל שהיא ישנה עקום - יואל, שלומי, אורי וגד מרגיעים ומצטרפים אליה ברחבה, צוות דלתא והמפקד שלהם סגל מנופפים מרחוק, הנופים המוכרים של רמת הגולן חולפים על פניה תוך כדי נסיעה בזמן שיואל מדבר. כשההסעה הגיעה ליעד ונעצרה דינה מצמצה, נעה באיטיות. משהו לא בסדר, כל החושים שלה צרחו.

לא ישנתי טוב, היא ניסתה לומר לעצמה. סתם לא ישנתי טוב, זה הכל.

לא, הגוף שלה סירב להקשיב, משהו לא בסדר, משהו לא בסדר עכשיו!

"דינה?" היא קפצה. תתאפסי, זה רק יואל. "הכל טוב?"

"בטח," דינה ענתה, מהר מדי. זה נשמע לה מהר מדי. "למה שלא יהיה?"

הוא הסתכל עליה מוזר. "אם את…" הוא היסס. הוא יודע, המחשבה עברה בראשה. הוא רואה, הוא יודע בדיוק מה קורה איתך. "אם את לא מרגישה טוב כדאי שתלכי לרופא כשאת מגיעה הביתה," הוא אמר לבסוף. 

היא הנהנה, משהו בתוכה נרפה בעוד משהו אחר מתכווץ. "זה לא האוטובוס שלך?" היא נדה לעבר הכביש, איפה שאוטובוס שהפך מוכר עם הזמן התקרב.

יואל צמצם את עיניו. "כן, זה כן." הוא הסתובב. "גל-גל, אתה בא?"

גל מלמל משהו לאורי, שצחק, עבר ונתן טפיחה ידידותית על הכתף לדינה וכיף לשלומי, ועד מהרה הוא ויואל נעלמו בתוך הרכב.

למרבה המזל, תוך דקות ספורות הגיע גם האוטובוס שלה.

*

הם היו נורמליים מדי.

דינה הניחה את סנטרה על ידה ובהתה בחלון תוך כדי נסיעה, וברגע הזה - שקט וטלטלה קבועה וסוג מוכר של תחושת ניתוק - היא הבינה למה צוות אלפא, החברים שלה מזה זמן רב, הרגישו כל כך רחוקים ממנה מהבוקר.

הם התנהגו כרגיל. יואל יותר אחראי-לוחץ מבדרך כלל, ושלומי קצת יותר שקט, אבל סך הכל הם כולם נראו ונשמעו כאילו זאת יציאה רגילה הביתה, והיא תהתה אם אתמול בלילה לא היה הזיה, אם בועז לא היה הזיה. שלומי היה לידה כשזה קרה, לכל הרוחות, אורי וגל בטח היו אלה שעזרו לחובשים כשהם הגיעו, יואל תפס פיקוד על המצב, יואל צעק עליה אתמול כשהיא לא עשתה מספיק, ובצדק; והיום, כאילו כלום. רק היא הייתה תקועה על אתמול בלילה?

לא, לא רק היא; עוד מישהו הושפע חזק.

היא הוציאה את הטלפון ונכנסה לאתר החדשות הראשון שקפץ לה. כמו שחשבה, כתבה קצרה שהועלתה באמצע הלילה סקרה את האירוע, אבל לדינה לא היה צורך בפרטים האלה, רק בנקודה אחת לגבי מה שקרה אחר כך. 

היא מצאה את זה; לקראת הסוף, מתחבא בין אזכור המסוק לציטוט של בכיר שהתחייב לתחקיר. החייל פונה לבית החולים רמב"ם במצב קשה. 

"אוקיי," היא מלמלה. "אוקיי." 

היא הקלידה לאמא הודעה קצרה, על תרגיל בהפתעה שייאלץ אותה להישאר בבסיס למשך כל החג - זה כבר קרה פעם, ולא נשמע מופרך או מדאיג מדי. אמא תהיה בסדר. בעצם, דינה אפילו עושה לה טובה ככה, חוסכת לה בישולים והכל. היא הספיקה לשלוח הודעה דומה לאבי לפני שירדה מהאוטובוס בתחנה הבאה, צומת גדולה טיפוסית לחלק הזה של הצפון.

זה לא שהיא משקרת, דינה אמרה לעצמה. היא באמת לא מתכוונת לשקר, או להיעלם לאף אחד. אבל זה משהו שהיא חייבת לעשות, חייבת לעשות אותו עכשיו וחייבת לעשות אותו לבד. 

זה לא משהו מורכב; היא תהיה בסדר. ברגע שתדע שבועז בסדר.

כשהאוטובוס לחיפה עצר בתחנה היא כבר הייתה חסרת סבלנות לגמרי והתעתקה לתוכו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא