מרי פופינס והוגוורטס

בלילה חלם מייקל על כל מיני חדרים סודיים ומפלצות ופתאום רובי ניגש אליו והראה לו את אחותו החדשה שהייתה מפלצת תמנונית עם רעמת תלתלים חומה ומקורזלת ועיניי תכלת ענקיות.

"מיסטר מייקל בנקס הואל בטובך לקום מהמיטה," הוא שמע את קולה של גברת וורסון בדיוק כשהמפלצת/אחותו של רובי עמדה לנשוך את ידו. הוא פקח את עיניו וראה את גברת וורסון גוהרת מעליו. "קום כבר," היא נבחה עליו. "אחותך כבר מזמן לבושה."

"כי היא לא הייתה צריכה לחטוף אתמול בלילה נשיכה מתנשמת עצבנית," מלמל מייקל בעייפות.

"מה אמרת?" שאלה אותו גברת וורסון והביטה בו בחשדנות.

"אה.. שום דבר," מיהר מייקל לומר ופיהק פיהוק אדיר.

"יש לך פה חלב חם ואחר כך תתלבש ותרד למטה לארוחת בוקר."

מייקל התלבש במהירות ואז ירד לארוחת בוקר. אחרי שהם סיימו לאכול התחיל הלחץ. אימא שלהם הכריחה את אלן להכניס למזוודות לפחות חצי בית. (היא הסבירה לה, לגברת בריל, לגברת וורסון ולרוברטסון איי שהוא וג'יין הולכים לפנמייה למחוננים מה שגרם לגברת וורסון לשלוח לעבריהם מבטי קנאה כל חמש שניות. (מחוננים? הילדים האלה ילכו לפנמייה של נוער בסיכון אם תשאלו אותי)

בשעה תשע וחצי (גברת בנקס אמרה שהכי טוב לצאת שעה וחצי לפני הזמן) הם יצאו מן הבית לכיוון הרכבת תחתית. כי אבא שלהם אמר שג'ון העגלון לא רצה להסיע אותם.

כעבור חצי שעת נסיעה מורטת עצבים הם ירדו מהרכבת והלכו לכיוון תחנת קינגס קרוס – שם הם אמורים לעלות על הרכבת שתיקח אותם להוגוורטס מרציף תשע ושלושה רבעים. בחוץ ירד גשם שוטף וכשהם הגיעו לתחנה הם כבר היו רטובים לגמרי.

מייקל חיפש במבטו את רציף תשע ושלושה רבעים אך לא מצא, רק רציף תשע ורציף עשר. לא היה שום דבר באמצע מלבד קיר אבנים שהפריד בין שני הרציפים.

"אני לא רואה שום רציף ושום רבע." אמר אדון בנקס ברוגז.

מייקל נשען על הקיר בייאוש אך לפתע קרא קריאת בהלה. הוא נפל לתוך הקיר כאילו הוא אוויר. לפתע הוא מצא את עצמו ברציף אחר לגמרי. מעליו היה שלט שעליו היה כתוב 'רציף תשע ושלושה רבעים." ולידו אמדה רכבת אדומה שעל הקטר היה כתוב 'רכבת אקספרס להוגוורטס'. חמימות פשטה בקרביו והוא מיהר להביט אחורה. איפה שהיה אמור להיות הקיר שדרכו נפל היה שער מזכוכית. הוא רץ לכיוון השער ומצא את עצמו עומד לפתע מול הורי ואחותו ההמומים שעדיין בהו בו.

"בואו," הוא קרא ומשך את אביו בכף ידו. הכניסה היא פשוט לעבור דרך הקיר הזה."

עד מהרה הם עמדו יחד ליד רכבת הקיטור האדומה מוקפים בהרבה קוסמים ומכשפות והוריהם. פתאום זיהה מייקל מרחוק רעמת תלתלים חומה.

"היי, רובי, ג'ודי," הוא קרא אליהם.

רובי הסתובב באחת ואז חיוך גדול נפרס על פניו. הוא עזב את המזוודה ורץ אליהם בחדווה.

"היי מייקל, היי ג'יין," הוא אמר בין נשימה לנשימה והסיט כמה תלתלים אחורה. "מ'נשמע?"

"פ'סדר," ענה מייקל.

"הסתדרתם עם הכניסה לרציף?" שאל רובי בדאגה. "רק אחרי שביץ' כבר עפה נזכרתי שלא כתבתי לכם איך להיכנס."

"אה, זה היה קל." הרגיע אותו מייקל. "אני בטעות נפלתי לתוכו."

"מה? באמת?" צחק רובי. "טוב, אז כדאי שנזוז כי עוד שתי דקות הרכבת עוזבת." הוא הצביע על שעון ענקי שניצב על הקיר מאחוריהם."

"ביי מתוקים," קראה גברת בנקס לו ולג'יין בשעה שעלו לרכבת. מייקל חש כיצד הוא מסמיק. "תשתדלו להיות ילדים טובים." הרכבת החלה להאיץ ואימם כבר נאלצה לרוץ. "נתגעגע אליכם."

"בואו נשב כאן" הצביע ג'יין על תא ריק לאחר שיטוטים אין סופיים ברחבי הרכבת.

"סוף סוף," נאנח רובי והתיישב מול מייקל. ג'ודי התיישבה מול ג'יין ועיתון של 'הנביא היומי' הסתיר את פניה.

"מי זה האיש שצורח פה?" שאלה ג'יין את ג'ודי והצביע על התמונה בעמוד הראשי.

הפרק הקודם		הפרק הבא